(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"
• המשך הסיפור מהשבוע שעבר – החלק הראשון בקישור מעלה:
זה לא רופא רגיל, קוֹמְפְּרְנְדּוֹ?
אלכס ומאליק ישבו במקומם. כרגיל.
עברתי לידם והוַוי פַיי התחבר אוטומטית. הם נשמעו ברור מאד.
מן הסתם עובדים על סיבים אופטיים. אולי תשתית של הורדוס.
"נו אלכס, מה עם בת שלך. סיימה כבר מֶדיצינָה? אפשר כבר קורא לה דוקטור?"
אלכס לא נראה הכי מאושר, ומאליק לא הבין למה.
"יש לך בת דוקטור, מה לא בסדר?"
אלכס הניף ידו בתנועת ביטול ובפניו רמז של אכזבה.
מאליק לא רצה ללחוץ ושתק.
כמה דקות עברו ואלכס דיבר.
"לא מבין זה צעירים, לומדים כמו משוגעים בשביל להיות רופאים
ובסוף מתעסקים בזבל".
"על מה אתה מדבר?"
"נו, בסוף לימודים של מדיצינה צריך עושים התמחות.
זה משהו ספיציפי, כן, כמו נגיד רופא עיניים או לב, או רופא אורתופד
דברים כאלה. ושם אני לא מבין כלום".
"בטח אתה לא מבין, אתה אינסטלטור, רופא של ברזים וזה רופא של
אנשים, אז איך אתה רוצה קוֹמְפְּרְנְדּוֹ?"
"לא, לא, לא… אני לא מבין למה היא בחרה זה התמחות."
"למה, מה היא בחרה?"
אלכס גירד את עורפו. "לא זוכר איך קוראים לזה, אבל שכן שלי
הטריפוליטאי, איש חכם, אמר, זה קוראים – דוקטור טִיזִי."
מאליק חשב רגע ואז פניו אורו בהבנה.
"נו, זה פרוקטולוגיה. מה לא בסדר? גם זה צריך, בְּלָד".
הטונים של אלכס התחילו עולים. "כן? למדה שמנה שנים בשביל לקום
בבוקר כל יום, ולהכניס יד לתוך בור של אנשים? וכל עשר דקות תחת אחר.
ולפעמים, אתה יודע, תחת לא, נו, לא כמו בית מרקחת… ו… בעעעעע…
שמנה שנים מאליק, שמנה שנים בשביל זה?"
הוא פלט לחלל אוויר עצבני. "טוב, בוא נעזוב זה. כל עניין טיזי על הבוקר לא עושה לי טוב".
יש פרובְּלְמָה
מאליק הסכים אבל לא עזב. "דָּא, נכון. תגיד, למה למשל גברים הולכים
לומדים גניקולוגיה? לא מתביישים??? מה זה פה? צריך יהיה זה אסור להם.
צריך רק נשים לומדים זה, עולם מתקלקל. אחרי שנה עבודה, אתה
רואה איך אצבעות שלהם נהיו ארוכות בְּלָד. טוב, בסדר, נעזוב זה ומה שלום ילד
ששתה חמישים סמ"ק וודקה לפני ברית מילה שלו?"
אלכס נרגע קצת. "אתה יודע קומרד, אני לא מבין משהו".
"מה לא מבין חבר?"
"אם אלוהים רצה שנחתוך לילד בגיל שמנה ימים, למה לא עשה אותו
ככה מהתחלה? בלי החלק הזה שמורידים. אם אתה עושה משהו,
נו, תעשה עד הסוף. למה לא גומר עבודה שלו כבר מהתחלה?"
מאליק לא ענה.
"היי קוֹמָרָד…" שמעתי צעקה מכיוון שני חברי הרשת שלי.
אחד מהם הרים יד גרומה וסימן לי להתקרב. התקרבתי.
אלכס שאל. "אתה יש קצת זמן בשביל שני זקנים? אנחנו יש פְּרובְּלְמָה
ואולי אתה עוזר."
צחקתי וישבתי לידם על אבן גדולה. "בשבילכם, יש לי כל הזמן שתרצו.
ובכלל, אני איתכם כבר הרבה זמן".
"תראה יש לנו קצת בעיה, אולי אתה עוזר". אמר מאליק.
הנהנתי. "אולי". פשוט מאוהב בחברים האלה.
"דָוָוי, מה הפְּרובְּלְמָה?" עניתי.
"תראה," פתח מאליק, "אלוהים עשה בן אדם לא שלם. למה?
למה תינוק בשמנה ימים צריך חותכים לו? או שתעשה עבודה עד הסוף
או שלא תעשה בכלל. אתה מבין זה שאלה?"
אולי אתה יודע, אולי הוא דיבר איתך על זה? באמת, הכול עשה
מאה אחוז. למה דווקא זה בן אדם עשה ככה לא גמור?
שיחה בת 2000 שנה
הסתכלתי על שני החברים, שנדמה כאילו אני מכיר אותם שנים.
סידרתי לי את הדברים בראש כדי שיתאימו לקהל. הם חיכו בסבלנות.
אין להם בעיה עם זמן פנוי, יש להם הרבה.
ניסיתי. "תראו, זה היה מזמן. רומאי אחד שאל את רבי עקיבא:
'מעשיו של מי נאים יותר, של האדם, או של אלוהים?'
ענה לו הרבי: 'ברור שמעשיו של האדם נאים יותר'.
הרומאי הופתע מהתשובה שלא ציפה לה.
'איך אתה, יהודי, שמאמין בבורא העולם שלכם אומר כך?'
הביא לו רבי עקיבא צרור שיבולים וכיכר לחם ושאל את הרומאי:
'מה יותר טוב ושלם זה או זה?'
'ברור שהלחם עדיף. הוא ניתן לאכילה'. ענה הרומאי.
'בדיוק', ענה הרב. 'אלוהים ברא את החיטה, את הפוטנציאל, ואנחנו
המשכנו והשלמנו לְעַבֵּד ולהפוך אותו ללחם שאפשר לאכול'.
התבוננתי בשני החברים, הם היו מרוכזים.
"אתם מבינים," המשכתי, "אותו הדבר גם בבריאת האדם.
כתוב: ' – "…וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ
אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". למעשה, על פי ההיגיון היה צריך להיות
'כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים'.
המילה 'לעשות', נראית מיותרת ולא שייכת. אבל זה רק במבט ראשון,
כי יש כאן מסר חזק וברור. המילה 'לעשות', מרמזת לנו שאלוהים ברא את
העולם, ולנו נשאר – לעשות. להשלים – להיות שותפים.
זה עיקרון, אולי סוג של סוד. וכך, הוא השאיר לנו לסיים את יצירת האדם
על ידי ברית מילה כדי שנהיה מעורבים ביצירת הבריאה.
אנחנו קיבלנו את הפוטנציאל, עכשיו, נשאר לנו להשלים את העבודה
וכך, כל אחד בוחר את הדרך, איזה סוג אדם הוא בוחר להיות. איזה עולם הוא
רוצה ליצור. לעשות."
שני החברים שתקו כפול זמן ממרווחי השתיקה הרגילים.
מאליק רטן ויכולתי לשמוע אותו ממלמל, "למה יהודים כל הזמן
צריכים להפעיל מוח שלהם, ברוסיה לא היה ככה.
אומרים תעשה ככה ואתה עושה, אין למה. חיים היו פשוט מאד."
שפה גששית בתיבול רוסי
אלכס בחן אותי בעיון. "תגיד, אתה כל יום פה?"
"בערך. כשיש זמן פנוי בבוקר."
"אז אולי תשב איתנו קצת בבוקר, תעשה לנו התעמלות בראש.
בכלל אני חושב שאולי ראיתי אותך פעם."
"כן? איפה?"
"לא בטוח, אבל ילדה שלי, זה דוקטור טי.. לא חשוב, נתנה לי ספר
לפני כמה ימים, אתה יודע, מתנה של נוביגוד, ויש שם תמונה
בגב של ספר, והאיש שם קצת דומה לך."
"באמת? איך קוראים לספר?"
"אמממ, משהו עם מתנות."
חייכתי. "נו, וקראת את הספר?"
"אה, טרם הספיקותי לעיין בו, בלד."
וואי, איך צחקתי. לשמוע את הגשש בתיבול רוסי, זה טובבבב…
"תגידו," שאלתי, "אתם מרשים לי לפרסם סיפור שאתם תהיו
הגיבורים הראשיים בו? סיפור פשוט על החיים, לא יותר."
מאליק נשמע חשדן. "אנחנו בתוך סיפור? ואיפה זה יהיה?"
"כן, אתם, ואפרסם אותו ב 'חי פה', הוא יהיה בשני חלקים, מה אתם אומרים?"
לאלכס לא הייתה בעיה. "כן, למה לא, אבל תכתוב רק אמת.
לא שטויות כמו אומרים בטלוויזיה."
"בטח, רק אמת. תגיד אלכס, מה שלום נטשה?"
הוא התבונן בי מופתע. "אתה מכיר נטשה?"
"לא קומרד, אבל אני איתכם פה כל יום. אנחנו על אותו רשת ווי פיי.
גרנד עיתון
אלכס נעץ בי מבט של חוקר ק.ג.ב, ואז, חייך בסוג של הכרה.
"כן, זה אתה מהספר ההוא."
"איזה ספר?" פלט מאליק.
"נו, זה ספר הביאה לי בת מתנה לנוביגוד, עכשיו נזכרתי – 'לאסוף מתנות מהרצפה.'
זה אתה כתבת, אה?"
קמתי וצעדתי לכיוון הַאֵין טסלה שלי. "יאללה, להתראות חברים."
"אתה פה מחר בבוקר?"
"בלי נדר."
מאליק הסתכל על אלכס, "מה זה בלי נדר, ומה זה החי משהו הזה
שהוא דיבר עליו?"
אלכס נעץ עין עקומה בידידו, מהסוג הזה שהיה גורם גם לאריה רעב
לוותר עליך כארוחה הבאה שלו ואמר: "חַי-פֹּה, בלד, חַי-פֹּה, זה עיתון
הכי גרנד בצפון. כמו נגיד, יש מכולת של חלב ולחם מתחת לבית שלך
ויש גרנד קניון. אז, זה גרנד עיתון. ובלי נדר, זה שפה של יהודים.
זה כמו אומר – הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. משהו כזה."
"אהההה, יהודים זה מה אומרים תָּחְמָנים מה?"
"לא, זה אומר יש שכל אמיתי. כי אם למשל אמרת שתגיע מחר לים,
איך אתה בטוח שתגיע? מאיפה אתה יודע שלא תיכנס בך משאית עוד שעה?
ואז, איך תגיע?"
מאליק לא אהב את עניין המשאית ועיקם את האף.
"נו, רק שלא תהיה המשאית של הזבל."
פתחתי את החלון המכונית וצעקתי מרחוק. "תקרא את הספר קומרד."
אלכס צעק בחזרה: "כן, כן, הערב אני מתחיל קורא זה ספר שלך. בלי נדר."
עוד סיפורים נפלאים פרי עטו של יצחק טויטו, בספרו 'לאסוף מתנות מהרצפה' • לפרטים נוספים ולרכישה, היכנסו לקישור:
יצחק טויטו
יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.
יישר כוח לך ידידי יצחק טויטו. שבוע טוב