שלושה מפגשים עם המוות — ומה הם לימדו אותי על החיים • לשרוד כנגד כל הסיכויים

במשך עשרות שנות עבודתי בשטח: בים, ביבשה, בגבים, באגמים, בנחלים ובמערות מוצפות, אספתי מאות סיפורי הישרדות. חלקם התרחשו מתחת לפני המים, חלקם בלב המדבר, וחלקם ממש כאן, ליד הבית. כל סיפור עבר סינון קפדני, וכל אחד מהם השאיר בי חותם. אבל שלושה סיפורים, שלושה אנשים, ושלושה רגעים שבהם החיים התנדנדו על חוט דק, הם אלה שלעולם לא אשכח.

צפר/ צלם שיצא לצילום של עופות בשלוליות חורף — והבין כמה מהר הכול יכול להיגמר

זה התחיל ביום אביבי חמים ושטוף שמש בחודש אפריל, בשכונת האגמים באשקלון מקום הידוע כבעייתי בימי גשם ארוכים בשל הצפות.
הצפר/צלם מספר: "נכנסתי עם סרבל דייגים ומגפיים למרכז שלולית הענק כדי לצלם את העופות, משהו הציק לי אותו יום הוא מספר… סוג של תחושת חשש, בדרכי במים הרדודים ראיתי חורים שחורים ועקפתי אותם כי הם נראו לי עמוקים, דקות לאחר מכן הוא מספר פשוט נפלתי לתוך בור בלתי נראה המים הקרים חדרו לחליפה, ניסיתי לצאת אך שקעתי עוד תוך כדי שאני שומר את מצלמתי היקרה מחוץ למים, אך מהר מאוד השלכתי אותה לכיוון תלולית עשב. והתחלתי לצעוק לעזרה המרחק מהכביש לעמק הרדוד מעל 200 מטר. לאחר כעשרים דקות הרגשתי אפיסת כוחות כשהקור משתלט עלי. הפסקתי להילחם בשקיעה כדי לא לשקוע יותר.
זו פעם ראשונה בחיי שחשתי שאני עומד למות…
לפתע הוא מספר, ראיתי מספר עובדים שתקנו את המדרכה והם הצליחו לחלץ אותי בשלום". הוא נלקח לדבריו לטיפול רפואי עקב מצב קל של היפותרמיה.

אז מה עם המצלמה? טבעה לה במים.
האם הוא ויתר על התחביב? לא ולא הוא קנה ציוד משוכלל יותר לצילום…
האם תמשיך להיכנס לשלוליות חורף? הוא העיף בי מבט תמוה…בחיים לא!!!

הייתי בטראומה מספר חודשים מהמצב של ההיפרוונטילציה שעבר עקב התקף חרדה חמור לדברי הרופאים.

האנטומולוג שחיפש עכביש — ומצא נחש צפע

אנטמולוג (חוקר של מחלקת החרקים, כל פרוקי הרגליים) בישראל, שכל פשעו היה לצלם עכשוב גדול בנגב…הנה סיפורו: "חודש מרץ חמים נסעתי לנחל סכר הנחשק, ברמת בקע בנגב, כדי לצלם עכשובי גדולים שזה ביתם לאחר שיטוט של מספר שעות, בהם הצלחתי לצלם עקרבים רבים ומספר עכשובים הגעתי לערימת אשפה באמצע שומקום.
הכנסתי את ידי בין מספר רעפים והרגשתי נשיכה בוערת בעוצמה, הספקתי לראות ולזהות נחש צפע…. מה הסיכוי לפגוש נחש צפע בנגב?
מסתבר שיש סיכוי כזה של שינוע של נחש כזה … בהובלת דירות, ציוד ומשאות.
ויש גם צפעים אחרים בנגב.
הייתי מאוד רחוק מהכביש וכיוון שעברתי קורס עזרה ראשונה, נזכרתי דווקא בשיעור על הכשות שחוסם עורקים כבר מזמן לא בשימוש בהכשות, אז התחלתי בהליכה הארוכה לנקודת ישוב, כשהכאב רק הולך ומתגבר. הבנתי הוא מספר שאסור לי להגביר מהירות, כדי לא לגרום לארס להתפשט מהר. הכאב היה אדיר, חשתי בחילה וסחרחורת וקצת טשטוש בראיה. במבט לאופק ראיתי את תחנת הדלק בה החניתי את הרכב שלי וכל מה שרציתי היה לחזור הביתה בשלום. הצמדתי את בקבוק המים הקרים עם הקרח למקום ההכשה ופשוט התקפלתי מכאב. למזלי עבר על השביל רוכב עם טרקטורון שהבין במה מדובר ובהיותו תושב הפזורה ידע בדיוק באיזה נחש מדובר ודהר לתחנת הדלק. שם הוזעק עבורי אמבולנס של טיפול נמרץ … סוף דבר אושפזתי למספר ימים עם כמה וכמה טיפולים בנסיוב."
מה הבנת מכל מסע הצילום ןההישרדות שלך ? תשובה ….מחליף מקצוע.

היתוש, הגופרית — וההצצה לעולם שמעבר

הרבה סיפורים על הצצה "לעולם שמעבר, הסיפור הזה קרה דווקא לצלם טבע שזו לא עבודתו ומזלו שיחק לו אותו יום … תמיד הלכתי לצלם לבד.
"אותו יום חבר ביקש לבוא לבוא עימי, לשמחתי. במבט לאחור זו הייתה החלטה ששינתה את חיי לנצח.
היה זה יום אביבי די חמסיני כשיצאתי עם חבר גיאולוג במקצועו. ליום צילום בשטח ים המלח שאותו אפשר לראות בטיסה מעל השטח, כיוון שאינו נגיש, לוקח זמן להגיע לשם הוא מספר ואף אחד לא מגיע לשם, החבר נהנה מהתצורות הגיאולוגיות וצילם בלי סוף, לעבודתו כמורה.
היה יום חם הוא סיפר הגענו לשטח שהצבעים שם היו פשוט מכשפים, הריח שם היה כמו של גבינת רוקפור, ראיתי מלא חרקים מתים בכמות אדירה. הוצאתי סכין והתכופפתי כדי לבחון דגימה ולראות מה זה, הוצאתי חתיכת חומר שנראה גופריתי שמתי את החתיכה בתיק והתרוממתי, אותו רגע תקפה אותי בחילה עזה וסחרחורת עזה, חברי הבחין בכך ואמר לי, לא שתית מספיק. זה לא היה נכון, כי שתיתי כל הדרך, הרגשתי רע, כאבי בטן ועוויתות תקפו אותי. חברי העלה אותי על גבעה הרגשתי משב של רוח קרירה. שם, לטענתו, נפלתי והתחלתי להזות. מאוחר יותר כשכבר הגעתי לבדיקה במיון, נאמר לי שאם הייתי נשאר שם או לחילופין נושם יותר גז, הייתי מת.. מפחיד כן כי מה שראיתי כשנפלתי בגבעה, כשהחבר שלי שופך עלי מים קרים, נשאר לי כטראומה רצינית".

אז מה ראה הצלם?
לא מנהרת אור, אלא פנס חזק מול עיניו שגרם לו סינוור לאלפי סנוניות מול האור. רק יצוין שאין בשטח זה נפש חיה, כולל בעלי חיים.
לאחר שהתעוררתי הוא מספר הקאתי את נשמתי והדרך חזרה ארכה ללא סוף, מכיוון שרק אני מכיר את השבילים שם, אני לעולם לא אשוב לשם… זה יותר מידי בשבילי ואני חייב לחברי את חיי.
מזל? יחליטו הקוראים.

מה למדתי מכל זה?

• לא מטיילים לבד. לעולם.
• תמיד לקחת ציוד עזרה ראשונה ומים בשפע.
• ליידע מישהו על המסלול — גם אם הוא קצר.
• שום צילום, שום תחביב ושום פרנסה לא שווים חיים.
  
  במשך השנים אספתי מאות סיפורים כאלה. כל אחד מהם הזכיר לי מחדש שהטבע יפהפה, אבל גם בלתי צפוי.
  הוא לא סולח על טעויות.
  הלוואי שנדע ימים בטוחים ושקטים יותר.