'יפה כמו הקרמלין' • סיפור ○ יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

וָואי פַיי בין אנשים

"מאליק…"
"שְטוֹ?"
"אתה יודע, זה כמו אומרים זה בעברית, יש שני סוג אנשים
שמגיעים לים בבוקר, כמונו."
"דָה?"
"דָה. אחד זה ילדים קטנים, הם באים ליהנות. לשחק בחול, במים
לעשות כיף, כמו ילדים אוהבים, עושים חיים.
סוג שני זה זקנים, מה בטוחים זה בריא. קצת הולכים, קצת מותחים
איברים, לאט, לאט. אולי ירוויחו עוד שנה שנתיים של חיים."
הם נכנסו להפוגת שקט. אולי כדי ללעוס את התובנות.

"תגיד אלכס, ואיפה אנחנו? כי אנחנו לא ילדים ולא לגמרי זקנים, בְּלָד?"
"אה, אנחנו לא כמו אף אחד, אנחנו חיים טוב… נראה לי.
עוד קצת שקט.
"איפה אתה חוגג את הנוביגוד?"
"נו, בבית. הנכדים יבואו."
"הנכדים… אמממ… נו, תגיד זה אמת, ילדים שמו לך אמבוש. טוב, גם אני
 בייבי סיטר, בְּלָד."

השומרים של הורדוס

כך הם כל בוקר.
על שני כסאות עם הפנים אל הים, מעירים את השחר.
זה החוף של קיסריה שלאורכו עוברת אמת המים העתיקה, האקוודוט,
שהובילה מים לעיר הקדומה – קיסריה. עשרות קילומטרים של בנייה
מדויקת ומרשימה. ידעו לבנות הרומאים האלה.
אני יוצא לאימון ריצה על החוף, חוזר, והם שם.
חשבתי על מה הם מדברים, אם בכלל.
ואז, גלגלי המוח שלי תקשרו איכשהו, עם גלגלי המוח שלהם
והצלחתי 'לשמוע' אותם. בעידן הֲוַוי פַאי, הכל אפשרי.
הם 'דיברו'  במבטא רוסי.

מבלי משים, מצאתי את עצמי מחייך. אחלה חבר'ה, מת עליהם.
למחרת, הם היו שם שוב, על שני כסאות מול הים.
כרגיל, הם מעירים את השחר. בלעדיהם הים לא אותו ים.
אולי הם היו מנהלי העבודה של בניית האקוודוט.
מיזם בנייה מדהים שבנה כנראה הורדוס לפני קרוב לאלפיים שנה
ושהעביר מים לקיסריה. אולי הורדוס השאיר אותם כאן כשומרים.
איכשהו 'תקשרתי' איתם. רוחנית.
הוַוי פַַיי התחבר אליהם אוטומטית, הרשת פה איכותית.
 הם 'דיברו' במבטא רוסי.

יפה כמו הקרמלין

"אלכס, מה שלום בת שלך?"
"איזה בת? אתה לא יודע שיש שתיים?"
"נייט, לא סיפרת, איך אני יכול יודע?"
אלכס נאנח. "הייתי צעיר וראיתי אירנה. יפה כמו הקרמלין.
עיניים כמו ים, שיער כמו יער, כל כך יפה שעושה כואב.
אבל לב… כמו סיבירְקָה. לא שמעתי בקול אבא והתחתנתי.
ואז הבנתי שהתחתנתי עם אבן. אבן יפה, אבל אבן.
לא אוהבת ילדים, לא חשוב לה משפחה, כלום, רק היא.
ואז, שבוע לפני נוביגוד בא, הביאה עץ בתוך בית ושמה לו קישוטים.
אבא ראה ואמר, 'לא,' זה לא. עד כאן.
נוביגוד, נו, ככה ככה. עץ אשוח – נְיֵיט.
אמר לי, 'אתה צריך צֶפֶּרֶטֶת'. וזהו, נגמר.
יפה כמו קרמלין הלכה, והשאירה לי תינוקת. לא היה אכפת לה מילדה.
לב אבן. סיבירקָה, בְּלָד.

הוי, נטשה…

אחרי קצת זמן, אבא אמר: 'אני רואה אין שמחה בתוך מכנסיים שלך.
בוא נלך לאיגור, זה קוֹמָרָד שלנו, חבר, אולי יש שם משהו'.
הגענו לכפר של איגור. הוא היה ברפת, איפה פרות שלו.
מרחוק הוא ראה אותנו וצעק לנו לבוא. הגענו.
הוא טיפל בפרה אחת, ובת שלו, אולי בת שבע עשרה עם מגפיים,
שיער קצר וידיים של שוורצנגר טיפלה בפרה אחרת.
היא הייתה עם דלי ביד, ישבה על סלע קטן
 והתכוננה לחלוב זה פרה. בידיים, כן?
טוב, פרה לא אהבה זה, ונתנה לה קצת בעיטה ברגל.
 אז נָטָשָה, ככה קראו לה, קמה מכיסא ונתנה לפרה אגרוף על הראש.
ככה באמצע, בין העיניים.
הפרה התנדנדה קצת אחורה ונטשה החזיקה בצוואר שלה
שלא תיפול, חזרה לכיסא והתחילה לחלוב.
זהו, פרה מאז לא עושה בעיות.

יש נטשה – אין פרובלמה

אבא גמר לדבר עם איגור ובדרך חזרה הביתה אמר לי:
'דיברתי עם איגור, אתה תתחתן עם נטשה. זה ילדה טובה'.
צעקתי מפחד כמו משוגע… אבא, מה ילדה????
 זה לא ילדה, זה גור של קרנף.
אז, אבא אמר: 'נשים יפות וטובות זה פְּרוֹבְּּלְמָה גדולה.
קשה להשיג, אין הרבה וגם אם יש, גברים מסתכלים
וזה עושה לה טוב בלב, מה חושבים שהיא יפה ולפעמים, גברים לא
רק מסתכלים, אתה מבין זה, כן?
אז אולי היא יכולה נופלת ואחר כך אתה לא מבין איך אתה
יש שיער שחור וילד שלך בלונדיני… קאפיש?
אבל פה עם נטשה אין פְּרוֹבְּלְמָה כזאת, יש מבין?'

אם ילד בוכה, זָקָן שחור מת

אבא צדק. בפנים היא לב זהב, וזהו. נולד בן ראשון ואחר כך בת.
עם בן היה קצת סַבָּטוחָה, כמו אומר שכן שלי. זה שכן בא מטריפולי."
"דא? מה היה עם בן?"
"נו, אבא שלי למד בחדר כשהיה קטן. אתה  יודע, איפה לומדים
זה תורה של יהודים. אז, שמונה ימים אחרי בן נולד, הוא הזמין אלינו
הביתה, אחד גבוה עם חלוק שחור וכובע שחור וזקן שחור.
נטשה שאלה: 'למה זה זָקָן שחור בא?'
והזקן השחור אמר: 'צריך לחתוך קצת לילד'.
נטשה רק שמעה זה, התקרבה אל חלוק שחור, שמה יד
על כתף שלו והסתכלה בתוך שתיים עיניים שלו. ככה דקה שלמה.
זָקָן שחור התחיל רועד, מסכן, נהיה לאט לאט יותר קטן.
ואז, נטשה אמרה לו בשקט שגרם לו צמרמורת:
'אתה חותך קצת לילד שלי, אני חותכת לך הכל.' והצביעה למטה
על מכנסיים שלו. המסכן רצה לברוח, אבל אבא לא נתן לו ואז, אבא
הסביר לנטשה למה עושים כל זה ונתן לה חיבוק.
כן, אפילו חיבוק נתן לה, מסכן. נו, אני חייב, אבל הוא? למה?
ככה, בסוף נטשה הסכימה, אבל בתנאי אחד.
היא אמרה: 'אסור ילד יבכה. אם ילד בוכה, זָקָן שחור מת.'
המוהל רצה לברוח, אבא לא נתן.
מסורת של הרבה אלפים שנים לא שוברים. תינוק מגיע שמונה ימים – חותכים.
בסוף אבא דיבר קצת עם הזָקָן השחור ואחר כך אמר לנטשה שלפי מסורת,
סבא צריך שתי דקות עם נכד לבד בחדר, לפני עושים זה ברית.
צריך לתת לו ברכה. לבד.

ברכה, הרבה ברכה

הוא לקח מנטשה בקבוק עם קצת חלב ונכנס לחדר עם תינוק.
בחדר הוא שפך את החלב ושם בבקבוק וודקה. ברכה.
לא הרבה, אולי חצי בקבוק. כי זה רק תינוק.
נו, ילד ישן בברית כמו בבטן של נטשה, לא הרגיש כלום. יומיים ישן.
אחר כך, אבא אמר לי באוזן, שאולי הוא נתן קצת יותר ברכה
ממה שצריך לפי מסורת.
"כן, זה גם מנהג שלנו היה. ומה עם ילדה? זה שלומדת מֶדיצינָה?"
"מאליק, דיברתי הרבה היום. מחר נמשיך עם בת."
נסעתי והוַוי פַיי התנתק.
חייב לחזור מחר, מעניין לדעת מה עם הבת של אלכס.
סוף סוף, זה לא עוד בת, זו בת של נטשה, בְּלָד.

• (המשך בשבוע הבא. ב"נ.)

עוד סיפורים נפלאים פרי עטו של יצחק טויטו, בספרו 'לאסוף מתנות מהרצפה' • לפרטים נוספים ולרכישה, היכנסו לקישור:

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של טויטו שפורסמו בחי פה: