"התגלות שמיימית" • ואדי סאליב – חיפה 1972 ○ יצחק טויטו

"לאסוף מתנות מהרצפה" • ספרו של יצחק טויטו | הפרק הראשון לפניכם:

| חבלי לידה |

"אתה יכול להקפיא את הרגע הזה?" אמרה בלחש, תוך התבוננות מהופנטת בהבהוב מרומז ראשון של בוקר. זה, שמתחיל לאט ובעקביות ולא משאיר ללילה שום סיכוי.

עטופים בשמיכה עבה ומכורבלים בערסל שבמרפסת התבוננו בצירי הלידה של יום חדש. נכחנו בנפלאותיו של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית."

לחשתי בחזרה "אי אפשר לעצור את שעון היקום. אי אפשר לחזור אחורה בזמן. אבל…"
השתהיתי דקה.
"אבל מה?"
"אפשר לנסות אולי לתעד, לכתוב. להשאיר משהו."
כן," היא החזירה באיטיות. "להשאיר משהו בעל ערך לדור הבא. כן, זה שווה."
התבוננתי אל תוך עיניה ממרחק סנטימטר. "חתיכת עבודה."
במבט חוזר ומחויך נקשה באצבעה על מצחי ולחשה: "לא בעיה, הכל כאן."
התבוננתי בריכוז בזריחה המהפנטת וסיפור ישן-חדש התגנב אלי לאיטו מירכתי המוח.
הבוקר ניצח שוב את הלילה. כמעט כמו אתמול.
יום חדש נולד. ראינו.

---

חיפה – 1972

| הפריצה |

רק לחורשי מזימות יש מה לעשות בחוץ במזג אוויר כזה ובשעות כאלה. בלילה ללא ירח, שמיים קודרים ועננים עבים המרמזים על גשם סוער שמתקרב, שתי הצלליות הלבושות שחורים נדמו כלקוחות מתוך מחזה סוריאליסטי. בתנועותיהם המתואמות, נראו כשני חלקי מכונה משומנת הפועלים בהרמוניה. כשסיימו, עלו וישבו על דרגש העגלון.

עטופים במעילי רוח שחורים וישובים על עגלה ישנה הרתומה לסוס, התגלגלו מרחוב שפירא, שתחילתו ברחוב החלוץ, וירדו לכל אורכו של מעלה השחרור. כשהגיעו לצומת ה'טי', במקום שהייתה באר מים בתקופת המנדט הבריטי, פנו ימינה אל רחוב שיבת ציון ואל תוך שכונת ואדי סאליב.

העגלה הכבדה כמעט התהפכה בעיקול החד היורד לשכונה. במאמץ רב הצליחו להשתלט עליה ולייצבה. דקות ספורות לאחר מכן, עצרו ליד בניין אבן ישן בן שלוש קומות. למזלם היעד נמצא בקומה הראשונה. הם עלו על העגלה ומשם, בגמישות ובקלילות, ובתמיכת מרזב ישן, טיפסו אל מרפסת הדירה הפונה אל הרחוב.

דלת העץ הישנה, שידעה ימים יפים יותר, הייתה נעולה. חלקה התחתון, שנרקב זה מכבר תוקן בעזרת חתיכת דיקט בגודל של כחמישים סנטימטרים. ללא אומר, שלפו השניים מברגים ובסבלנות פירקו את לוח העץ, הניחו אותו בעדינות בצד והשתחלו דרך הפרצה החדשה שנוצרה, ושהובילה אותם אל מטבחון הדירה הקטנה.

זקן לבן ועיניים נוקבות

לפתע, נשמע צליל מתכת הפוגשת ברצפה. מברג נפל מכיסו של אחד מהם והתגלגל דרך הפרצה שבדלת לכיוון המרפסת. הרעש המצלצל הקפיא אותם במקום. שתי דקות תמימות דממו במקומם, מאזינים לכל רחש שיעיד כי התגלו חלילה. אך לא נשמע כל רחש. כשאחד מהם שלח את ידו מעבר לפרצה שבדלת, כדי להרים את המברג, נשרט עמוקות בחלקה הפנימי של אמת ידו משביב עץ ישן שבדופן הדלת. הוא לא הוציא הגה. הם התקדמו חרש באפלולית הדירה אל עבר חדר השינה.

הדירה הייתה מרוהטת בדלות, פחות מן הדרוש אפילו לצורכי הישרדות בסיסיים. היו בה שולחן אוכל קטנטן ושני כיסאות עץ ישנים, שידה בת ארבע מגירות הייתה צמודה לקיר ומעליה, תלויה תמונה בשחור לבן של רב בעל זקן לבן ומרשים ועיניים נוקבות. על הרצפה נפרש שטיח בלוי וכמה כריות הונחו בצמוד לקיר. סלון. בנוסף למטבחון הצר ולסלון הצנוע היה גם חדר שינה. הם פנו אליו חרש.

הדלת הייתה פתוחה. דיירים כאלה אינם חוששים מגניבות. הגיוני. מה כבר גנבים יכולים למצוא פה בלילה, מה שבעל הבית אינו מצליח למצוא באור היום?

הם הציצו פנימה בזהירות. מתחת לכמה שמיכות, שעליהן נפרש שטיח ישן להגברת החימום, התכרבלה אישה מבוגרת. אחד הפורצים שלף ממחטה מכיס פנימי, הספיג אותה בנוזל מבקבוק קטן ובעדינות הצמיד אותה אל פני האישה. היא תישן קצת יותר הלילה. עכשיו יכלו להזדרז יותר.

הם פנו אל הדלת הראשית, פתחו אותה בעזרת מפתח שהיה תחוב בחור המנעול וירדו במדרגות אל הרחוב הראשי. כשסיימו, לאחר שעה של פעילות חרישית, נעלו את הדלת הראשית מבפנים. לפני שפנו לצאת בדרך שבא נכנסו, עצר אחד מהם מול תמונת הרב שמעל השידה, וקירב את אצבעו לפיו במחווה שאומרת 'ששש'.

לאחר שסגרו את דלת המרפסת מבפנים, השתחלו החוצה דרך הפרצה והבריגו את הדיקט בחזרה למקומו המדויק. למטה ברחוב, נפרדו בטפיחת כף ובקריצה מחויכת. אחד מהם התפנה לטפל בסוס ואילו השני פתח בריצה קלה לכיוון צומת שיבת ציון ומעלה השחרור ונעלם מהעין.

התגלות שמיימית

למחרת, בשעות אחר הצהריים, ירד נער במדרגות האבן הרחבות מכיוון בית ספר "יבנה" נושא על גבו ילקוט גדוש בספרים. הוא פנה שמאלה דרך ואדי סאליב לעבר שיבת ציון. ליד בית הקפה השכונתי נראתה התקהלות חריגה. במרכז החבורה עמדה אישה מבוגרת, שאך לפני שבועיים התאלמנה ונשארה בחוסר כול. בעלה היה המפרנס היחיד. בעיניים בורקות מהתרגשות, סיפרה לכל השכנים על הנס הגלוי שחוותה.

בסיום השבעה, לאחר שכל ההמולה שככה – השכנים הטובים שבו לשגרת יומם והילדים שבו לפנימייה – עמדה בודדה בסלון ביתה, פרשה ידיה לשמיים ובדמעות שליש ביקשה על נפשה. היא עוד תוכל לשרוד במשך השבוע, חשבה, אבל כשילדיה יחזרו מהפנימייה לשבת לא יהיה לה במה להאכיל אותם. לאחר שפרקה את כל אשר על ליבה הרגישה שלווה ורוגע. היא את שלה עשתה, עכשיו – תורו.

בליל אמש פרשה לישון מוקדם. חשבה לקום עם אור ראשון ולכתת רגליה לכמה בניינים בשכונת הדר, אולי ירצו שם מנקה לחדרי המדרגות. אלא שתוכניותיה השתבשו. באופן חריג, נפלה עליה תרדמה מבורכת.

כשהתעוררה בשעה מאוחרת, לא האמינה למראה עיניה ולרגע חשבה שהיא בבית אחר. היא שפשפה את עיניה למראה פינת אוכל חדשה, ספה ושתי כורסאות, שתי מיטות מתקפלות, כולל מזרנים, שטיח עבה ונקי, קרטון גדול עמוס בשמיכות צמר, רדיאטור, מקרר מלא מצרכים ועוד שני קרטונים מלאים כל טוב. אל הקרטון הוצמד פתק כתוב בכתב רש"י, הוסיפה האישה ואמרה "קרטון בכל שבת".

התלמיד המשיך בדרכו. כשעבר ליד הנער שישב על הברזלים, מול בית הקפה, החליף איתו קריצה מחויכת והמשיך ללא אומר. לאחר שעבר כמה מטרים שמע את קולו מאחוריו. "כדאי שתטפל בפצע, שלא יזדהם".

אחרית דבר או – ראשיתו

יומיים אחרי, באשמורת ראשונה של בוקר היא אמרה: "לא הכרתי את הסיפור הזה. וזהו? פה זה נגמר?"
"ומה את חושבת?"
היא בחנה את פני ברצינות תהומית ואז, חיוך משועשע התפשט על פניה "אני חושבת שפה זה מתחיל."
לאחר עוד כמה שניות של שקט היא אמרה "איזה אלופה אני."
"כן? ואיך זה?"
היא התכרבלה בתוך חזי ומלמלה חרש "איך שלפני שנים ידעתי לענות – כן."

---

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

---