הַבַּלְקוֹן • יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

"לא זוכר."
"מה זאת אומרת אתה לא זוכר?"
היה אפשר לשמוע את התמיהה-אכזבה בקולו של ידידי
שהתקשר ממקסיקו.
"מצטער", אמרתי, "אני לא זוכר חבר ילדות שלנו בשם בֶּבֶּר".
"הם גרו בדיוק מולך. בבית הערבי הישן, מעל הנגרייה.
משפחה ברוכת ילדים. דירה של שניים וחצי חדרים, כולל הסלון.
ברוב ימי השנה היו לפחות שלושה ילדים ישנים בַּבַּלְקוֹן, זוכר?"

בּוּוּוּוּם… פיצוץ באגף הזיכרונות העתיקים. ב ל ק ו ן.
נזכרתי.
מילה אחת זרקה אותי עשרות שנים אחורה. לפחות שני דורות.
שנים לא שמעתי את המילה הזו.
כך קראו למרפסת בדירה, בדרך כלל, בקומה גבוהה
בדרך כלל, פונה אל הרחוב הסואן, בדרך כלל, בעלת
תמיכות אבן מתחתיה מעוטרות, מעוצבות וצבועות.

בחיפה, בשכונות העיר התחתית, רוב המרפסות
פנו לכיוון הים והנמל. אל הנוף.
הנוף העיקרי הסתכם בגגות של בתים ערביים שטוחים
העמוסים בדודי שמש ובאנטנות טלוויזיה גבוהות.
כמה שיותר גבוהות – יותר טוב, כדי שנקלוט את לבנון.
הטלוויזיה הישראלית עוד לא נולדה.

הַבַּלְקוֹן, כפי שכולם קראו למרפסת הארכיטקטונית
היה שחור מפיח המכוניות וכלי הרכב הכבדים העולים ויורדים
מהנמל להדר, או לכל מקום אחר שמעל לעיר התחתית.
בכל מקרה, הרבה פיח שחור.
אין לי מושג איך הוא החזיק מעמד עם משקל הפיח שעליו
וזה לפני שכללנו את הוויברציות מהרעש הבלתי פוסק
של הנגריות מלמטה, ומצפירות המכוניות לקדוש
זה שמקפל ברזנטים למשאיות באמצע הכביש.

הייתי אולי בן ארבע עשרה כששאלתי פעם את קדוש
"למה באמצע הכביש?"
קדוש בחן אותי במבט מעושה, מופתע.
"אז איפה אקפל ברזנט של 20 מטרים אורך?"
ואז כרך יד סביב כתפי, אימץ אותי אליו והוסיף בחצי קריצה
"נהגי האוטומובילים לא כועסים באמת. הם רק צופרים
כדי להראות לנוסעים שהם ממהרים. הם חברים".

בלקון. כך קראו כולם לאותה המרפסת. כמעט כולם.
אימי קראה לה בשם אחר. גְּזֻזְטְרָה.
למה? כי בלקון זה לא שם עברי, והיא הייתה מהזן הזה
שהיו קנאים למדינה ולשפה העברית, ולכל מה שמריח ציונות.
למרות ששפת האם שלה הייתה צרפתית, תמיד דיברו
איתי עברית וחסר שאבלבל בין 'שתיים' ל 'שניים'.
"אנחנו סוף סוף בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות,
ופה זה לא גלות. פה מדברים עברית", אמרה.
וכך, הלכה לי שפה זרה שיכולתי לאסוף מהרצפה.
אז לכולם היה בלקון. שיהיה.
לנו הייתה ג ז ו ז ט ר ה.

מהבית הערבי של בבר והבלקון שלו
המשיכה סמטה לכיוון כיכר פריז.
באמצע הסמטה התנשאה לה כנסייה גבוהה במיוחד
בעלת כיפת בטון שהייתה צבועה תכלת
ובראשה התנוסס לו צלב גדול.

בֶּבֶּר

"הלו? הלו!" שמעתי קול ממרחק. "יש מישהו בבית?
עוד פעם עלית לעננים?"
ידידי על הקו ממקסיקו, כנראה בעניין חשוב, ואני חולם.

חזרתי. "בסדר, בסדר." אמרתי "אז מה עם הבבר ההוא?"
"יש לו בעיה עם הבן שלו בבית הספר. שאל אם אני יכול לעזור.
ומכיוון שאני ובית הספר לא היינו חברים אף פעם, חשבתי עליך."
"שיהיה. תן לו את המספר שלי.
בכל מקרה, אני לא מבטיח כלום. אין לי מושג במה מדובר".
אז עכשיו אני מחכה לטלפון מבבר.
כמו שאני זוכר אותו, זו לא יכולה להיות בעיה קטנה.

הגזוזטרה שלנו הייתה בדיוק מול הבלקון שלהם.
רק הכביש הפריד.
הכביש המחבר את העיר התחתית, רחוב הימאים, כיכר פריז
ותחנת הכרמלית הראשית שבו, להדר הכרמל.
וזה גם הכביש שקדוש, ידידנו העיראקי, תופר הברזנטים
היה מקפל בו את הברזנטים שלו. לאט לאט. החיפזון מהשטן.

זו לא חטטנות, אבל אי אפשר היה שלא לראות
את ההתנהלות הבלקונית שממול.
ראיתי את בבר, האח הגדול, מארגן שם את השינה לעצמו
ולאחיו הקטנים. מצטופפים בבלקון של שלושה מטרים על מטר
מזרנים על הרצפה מכוסים בסדין בלוי, גם בימים קרירים במיוחד.
לא יכולתי שלא לסמפט את הבחור.

ביום שישי, בלבוש של שבת, בדרך לבית הכנסת
הייתי עובר ליד ביתו שבמורד הסמטה, לכיוון השוק הטורקי
ובית הכנסת הסלוניקאי, זה שנמצא בדירה בקומה שלישית
של בניין ישן, דירה ישנה שעברה הסבה לבית אלוקים.
בדרך, הייתי מנפנף לו תוך קריאת "שבת שלום"
והוא היה מחזיר בנפנוף עייף, "שבת שלום, אני אגיע עוד מעט."
אבל הוא לא הגיע. גם לא בשבת שאחרי כן.
כנראה מתפלל בבית כנסת אחר.

באחד הימים, בסתם יום של חול, בבר שאל אותי:
"יש לך חברה?"
לא הייתה לי. "לא", אמרתי.
"אתה יודע," הוא המשיך כאילו לא שמע אותי
"הן בעייתיות. יש חבילה גדולה שבאה איתן: יום האישה
יום הולדת, יום הנישואין, יום המשפחה, יום האהבה,
יום ה'עָמָה', תחילת שנה, סיום שנה, חציון שנה.
וצריך לחשוב על מתנה. לא יודע מה. משהו. חייב.
ואני לא טוב בזה, בחייבים.
כאילו, שאם לא השקעת אז אתה לא אוהב.

מה עובר עליהן? אני קם בבוקר ודבר ראשון חושב
'ריבון העולמים, מה חל ביום הזה?'
ובכל זאת, אני תמיד מפספס משהו. תמיד.
והנה הגיעו כל המלחמות האלה והמתיחות
וכל החנויות סגורות.
חשבתי, אלוהים איתי, יש תקווה.

ואז מגיע הקול המתוק: 'אתה יודע מאמי, איזה כיף
שהיום אפשר להזמין הכל בטלפון'.
השם ישמור. מזל שיש את יום כיפור."
התקפלתי מצחוק.
ישבתי על גדר האבן שמתחת לבניין, בדיוק בסיבוב.
אם לא הייתי יושב, הייתי נופל.

למעשה, היום אני חושב שהוא צדק.
טוב, לפחות באחד הדברים.
יום ההולדת הוא לא משהו שאני יזמתי או תכננתי
או אפילו לקחתי בו איזשהו חלק.
אני רק תוצאה של יוזמת אחרים.
אז, על מה בדיוק איחולי ה'מזל טוב' ביום ההולדת?
על מה כל החגיגה? מה בדיוק עשיתי ביום הזה?

באמת נראה למישהו, שמתנה מחויבת ביום ההולדת
היא הוכחת אהבה?
מתנה המעוגנת בתאריך? כאילו… או עכשיו או כלום?
ובכלל, כל העומס הזה של 'חייבים מתנה' הוא מגוחך.
ורגע, זה לא נגמר שם.

יש קריטריונים מגבילים: משהו שימצא חן, ומשהו שלא היה
בשלוש השנים האחרונות לפחות. אין חוק התיישנות.
אה, ולא חלילה, משהו שאחד מהמכרים הקרובים קיבל,
וצריך גם נראות מרשימה. שלא יהיה זול, כי זול היא
מילה נרדפת לזלזול, ויש עוד.
כל אחד על־פי עונשו.

אז, לא רוצה שיקנו לי ולא רוצה לקנות. זהו.
החיים פשוטים, למה לסבך?
ובכלל, איזה מתנה יותר טובה ממגש אבטיח קר
שמוגש אליך, כך לפתע, על ידי זוגתך
כשאתה מזיע מעבודה בגינה ביום חם?
יש הוכחה טובה מזה להערכה? הרי זה עדיף
על כל בושם מחויב ומעוגן תאריך.

טוב, אבל אלה הם רק הרהורים עתיקים
שמתאימים לדינוזאורים. כנראה.

"שמע", אמרתי לו, "אני לא יודע מה להגיד לך.
אני לא מכיר את הנושא.
ובכלל, נראה לי, שהיה יותר פשוט אם הייתם
מדברים על זה, והיית אומר לה, בואי נירגע בעניין הזה.
אנחנו אוהבים וזהו.
אתה יודע מה, במחשבה עוקבת, אולי תנסה משהו.
אתה אוהב אותה, נכון? והיא אותך?"
"כן, כן, מת עליה".
"שמע, לפני שאתה מת, טלפן אליה.
תגיד לה רק שכיף לך לשמוע את הקול שלה
ואחרי שתסיימו את השיחה, דקה אחר כך, טלפן שוב
ותגיד: 'סתם… רק רציתי לשמוע את הקול שלך שוב'".

הוא התבונן בי כמי שגילה את האור הגנוז.
"ו… זהו? ככה?"
"מה יש לך להפסיד? נסה".
"שמע, זה הרבה יותר זול. מאיפה הבאת את זה?"
"לא יודע, סתם מחשבה."

מדהים איך השיחה ההיא ממקסיקו זרקה אותי כל כך
הרבה שנים אחורה. טוב, זה אופייני.
זה היה מזמן, ועדיין, הבלקון ההוא לא מרפה ממני.
עכשיו, מחכה לטלפון מבבר.
וכמו שאני מכיר את החומר, זה לא הולך להיות פשוט.
כבר באותו הערב הוא התקשר.

בשבוע הבא נשמע את שיח הבלקונים.
לא, זה לא משהו הזוי. זה אמתי לגמרי.
לא יאומן? חכו לשבוע הבא ותראו – יאומן כי יסופר.

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: