(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"
היה בקולו ריח של דחיפות. לחץ. הוא שידר משהו לא טוב.
לקשרים עתיקים יש את האיכות שלהם.
אחד מאותם קשרים התקשר אליי יום אחד. רוצה להיפגש.
רוח הדברים רמזה שלא טוב לו. נפגשנו למחרת.
לפני הפגישה אספתי חומר. התקשרתי לאשתו, שאני הייתי מי שהכיר ביניהם, שאלתי, ביררתי. למחרת, נפגשנו, שני חברי ילדות, עם ותק של עשרות שנים, בלובי של מלון בוטיק חביב.
אחרי סט החיבוקים הסחבקיים והעדכונים המתבקשים – התחלנו.
"נו, אז מה העניין?" אני שואל.
"נמאס". הוא עונה. תמציתי מאוד.
התבוננתי בו בעיון. "יש גם פירוט בהמשך?"
ואז מתחיל הפירוט.
"אני חושב על גירושים. די נמאס". הוא אומר, וממשיך. "אני אומר שמאל, היא אומרת ימין, אני אומר 'כשהיינו ברחוב הרצל', היא אומרת: 'מה פתאום, זה היה בכלל בביאליק'.
אני אומר 'בואי נלך מכאן', היא אומרת: 'לא, משם יותר טוב'.
אני עושה כך והיא שואלת: 'למה לא עשית כך?' באיזשהו שלב אמרתי לעצמי – לא מתווכח.
מה שהיא תגיד – בסדר גמור. אבל אז מגיע השלב הבא, אתה מרגיש סוג של סמרטוט.
והכי גרוע זה המתיחות. כל הזמן יש מתח באוויר.
כל הזמן הפנים רציניות כאלה, על סף נזיפה. אתה מתחיל ללכת על קצות האצבעות, שלא להעיר את הדוב. מה אני צריך את זה?"
על פניו, הצטייר לי כסוג של מערכון, אבל התאפקתי. הבחור באמת במצוקה. נתתי למילים שלו להישאר תלויות עוד קצת באוויר. לא בשבילי. בשבילו.
"תראה", אמרתי אחרי ההפוגה. "אתה מכיר את המערכת להגנה מטילים המצויה על הסטי"לים?"
"כן", הוא אומר, "אבל אין לי כוח לתרגילי החשיבה שלך".
"טוב, אבל אתה קראת לי. אז תקשיב".
"נו, בסדר".
מערכת טילים
"אז המערכת הזו מאוד מתוחכמת. כשהיא מזהה מספר רב של איומים, היא מחשבת מה האיום הגדול ביותר מבין כולם, זה המיידי, ואותו היא משמידה, ומיד עושה את אותו החישוב מחדש
מחסלת את המיידי הבא, וכן הלאה. זה פיתוח ישראלי מדהים, אגב".
"בטח שאני מכיר", הוא אומר, "אבל בטח לא התכוונת שאני צריך להתייחס אליה כאל איום מיידי".
המשכתי.
"כל הרעיון של המערכת הוא, במילים פשוטות, סדרי עדיפויות. קודם מטפלים בבעיה החמורה ביותר, פותרים, מחסלים אותה ואז, שוב ושוב. סדר עדיפויות חדש נקבע אחרי כל חיסול".
ואז אני מזכיר לו נשכחות.
"אתה זוכר שהכרתי ביניכם? אחרי מספר פגישות כבר אמרת שנראה לך שזה הולך לכיוון חתונה, אבל היו לך התלבטויות. אמרתי לך אז, 'שמע, עשה רשימה בשני טורים, יתרונות מול חסרונות ונבדוק יחד', זוכר?"
"כן, זוכר".
בתיאטרליות מופגנת שלפתי נייר מקומט מהכיס האחורי ושטחתי אותו על השולחן.
הוא בהה בו. לא מאמין. זה הנייר ההוא. העתיק.
"עכשיו", אני אומר לו, "תוריד את החיוך הנוסטלגי מהפנים ובוא נעבור שורה שורה.
למעשה, זו טבלה עם שני טורים. טור חסרונות וטור יתרונות.
אתה כתבת את זה כשהיינו בני 24, וזה הולך ככה:
טור היתרונות: לב רחב. מעדיפה טובת האחר על טובתה האישית. גומלת חסדים ללא גבולות
וכך הלאה.
טור החסרונות: ריק. אני הייתי עד."
אני מביט בו ושואל, "האם משהו מזה, נכון לעכשיו, כבר לא נכון?"
הבחור מגרד בראשו בסוג של חוסר נוחות.
"בסך הכול לא", הוא ממלמל.
סדרי עדיפויות
"עכשיו אתה מבין שהכול זה סדרי עדיפויות?
תניח את הדברים זה מול זה ותחליט מה הכי חשוב לך. זה לא אומר שאין מה לשפר. תמיד יש.
אבל כשיש משהו אמיתי, וברוך השם אני יודע שיש, כל יתר הדברים מתגמדים.
ועל אלו הצריכים שיפור עובדים, תמיד צריך לעבוד".
הוא הביט בי בעיניים של 'אני לא מבין מה אתה רוצה' ואמר: "טוב, זה לא בדיוק סדרי עדיפויות.
אתה מדבר על יתרונות מול חסרונות".
"נכון", אמרתי. "אבל הדוגמה של המערכת להגנה מטילים קלה להמחשה.
ההשלכות של גירושים כשאתם עם ילדים מתבגרים זה האיום המיידי. תאמין לי, זה היעד הראשון לחיסול. בדוק את המצב אצל זוגות כאלה. לא חסר. אבל אתה יודע מה, בסדר, קרא לזה יתרונות מול חסרונות ועשה את החשבון שלך".
הוא לא מספיק לענות כשלמלון נכנסת אשתו.
תוך כדי השיחה שלנו, הוא לא יכול היה לשים לב שלחצתי על מקש מהיר בטלפון, אות מוסכם מראש ביני לבינה.
אני קם לברך אותה בברכות המתבקשות ומזמין אותה לשולחן.
החבר נראה המום.
מה היא עושה פה? לאט לאט הוא מעכל שתכננתי פה משהו וככל הנראה בתמיכת אשתו.
לפני שהוא יתחיל להתייחס אליי כאל איום מיידי, אני אומר:
"תקשיבי יקרה. את רואה את הנייר המקומט הזה? מזהה את הכתב?
לפני שתי דקות הוא אמר לי שנכון לעכשיו, כל מילה בסלע. נכון לעכשיו".
תעבור דרך הקבלה
והיא, שלראשונה רואה את הנייר ומתעמקת בכתוב, דומעת באופן לא רצוני. וכמעט גם אני
כשרגע אחר כך הם מתחבקים, טוב, רק כמעט. אני לא אוהב טלנובלות.
ברוך השם, סוף טוב. עם כל התכנונים והקומבינות, לא האמנתי שהכול יעבוד.
לבסוף, כולנו קמים ונפרדים בחיוכים.
לפני שאני עוזב אותם, אני לוחש לו באוזן: "תעבור דרך הקבלה".
נפרדנו והם ניגשו לקבלה, אמרו את השם והופתעו לקבל מפתח.
"מה זה?" שואל החבר הוותיק.
פקיד הקבלה מסתכל בו כלא מבין. "הוזמן לכם חדר, כולל ארוחת בוקר, עד מחר. וזה בשבילך". אומר הפקיד ומוסר לו פתק.
הוא פותח אותו, מתבונן ומחייך.
'אל תשכח, ידידי, סדרי עדיפויות'.
זהו פרק מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…
יצחק טויטו
יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.
יצחק טויטו… מעולם לא נפגשנו… אך מקריאת סיפוריך הגעתי למסקנה ש… אתה אדם מדהים ויש הרבה מה ללמוד ממך.
שכוייח!!!
איזה סיפור חמוד.
תודה סילביה. (מבוסס על מקרה אמיתי)
מעניין.חיכינו לדיווח ממך ידידי יצחק משך שבוע שלם.לדעתי דיווח זה אמין ומעניין.ישר כח לך ושבת שלום.
שבת שלום שקטה ומבורכת