סיפור על רדיו שהגיע באוניית מעפילים • חיפה של פעם ○ יצחק טויטו

"סיפורדיו": על תסכיתים, נחמיה בן אברהם וטעות אחת היסטורית יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

המעפיל

רדיו של פעם, שעבר אלי בירושה.
רדיו עם היסטוריה.
הוא עלה עם הורי באוניית המעפילים שהביאה 
אותם לארץ ב-1947
כך שהוא נכלל בהגדרה של עולה בלתי לֶגָלי. מעפיל.
אימי סיפרה, שרוב זמן ההפלגה ועד שהגיעו
לחופי הארץ היא ישבה עליו. 
פחדה שמישהי תחמוד את החתיך.

לפני שדרך על אדמת הקודש הוא גורש על ידי 
הבריטים לקפריסין. 
מאוחר יותר הגיע לפרבר של חיפה שנקרא 
אז 'חוואסה', אחר כך 'בן-דור', היום, חלק מנשר – תל חנן.

במסגרת יישוב הארץ שלו, הוא עבר לשיבת ציון בחיפה
אחר כך לאלנבי ועכשיו הוא בסלון אצלי. 
יושב בנחת וברוגע ומקבל ממני את כבוד המלכים הראוי לו
שאותו הרוויח ביושר.

הוא היה פה לפני שנולדתי והוא יהיה פה גם אחרי. כנראה.
הטכנולוגיה החדשה לא מתייחסת איליו בכבוד הראוי.
אני כן.

כי הוא אחר. שונה. לא עוד מכשיר. 
הוא היה אומר דברים טובים. יפים, מעניינים.
למשל, הוא התחיל את היום בהתעמלות בוקר. 
בצהריים, כשחזרתי מבית הספר, הוא היה מספר סיפור. 
הוא קרא לזה – תסכית רדיו.

השדרן

הייתה לו סדרה בהמשכים בשם 'החתול הג'ינג'י'…
על מעלליו של חתול אינטליגנט וחמוד. ובמובנים רבים הוא חינך.
והוא דיבר בעברית יפה ומליצית ומעולם לא ניבל את פיו.
ואיתו, ורק איתו, שמענו את נחמיה.
ולא רק שמענו.
צחקנו, קפצנו, רקדנו, הרענו ולפעמים גם נעצבנו.
ככה זה עם נחמיה. נחמיה בן אברהם.

נחמיה היה שדרן משחקי הכדורגל האולטימטיבי.
אין מי שידמה לו. אין. 
ואין רגע דל עם נחמיה.

הוא לא היה מפסיק לדבר לרגע, ובמהירות שיא
מתאר את המשחק בקצב של מכונת ירייה 
והכל בקולו הייחודי ובהומור המדויק ובחן אָה לָה נחמיה.

ובן בעיטה לשם או נגיחה לכאן
מעיר לזה, משבח את ההוא, או גוער באחר.
והמשחק משוחק בדמיונך במדויק בהתאם לשידורו
המהיר. חוויה.
ואם משום מה יש הפסקה במשחק.
זה רק המשחק שעצר. נחמיה לא מפסיק.

כי אז, הוא יכול לתת לך סקירה של השחקן הזה
או ההוא, מרגע הולדתו, דרך חייו הקשים כילד בשכונה
לא פשוטה, גיליון הציונים שלו, ועד הגעתו לקבוצה 
שלא חשבה לקבלו והיום הוא הכוכב הגדול…
למה?
כי…כי… ויש עוד… ועוד… ועוד…
אין הפסקות אצל נחמיה…

בעידן של טרום הטלוויזיה, לא היה לנו אלא נחמיה.
ועכשיו כשאני חושב לרגע, אם הוא היה כאן איתנו,
עדיף היה לכבות את הטלוויזיה ולהקשיב לבן אברהם. 

כשהנבחרת שלנו הבקיעה גול, הוא היה בעננים
ואנחנו איתו.
וכשהפסדנו, הוא היה נעצב ואנחנו איתו.
וכרגיל, דיבורו לא פוסק לרגע. 
הוא היה מכניס אותנו למצב הרוח הנכון. תמיד.
וכך, בסיום כל משחק ובכל תוצאה שהייתה
תמיד ניצחנו. 
כי תמיד הרווחנו משהו קבוע.
הרווחנו שעתיים עם נחמיה.

לרדיו של היום אין את נחמיה.
ובכלל, הרדיו של היום, איבד את זה.
לא מבין כלום. לא ברמה.

גם חכם

ההוא, היה עובד על מנורות. שפופרות.
ובכלל, הוא היה חכם. 
כמה חכם?
אז ככה. בחלק התחתון שלו, הנראה כמו
תא אחסון, היה לו פטיפון.
לא סתם פטיפון. אפשר היה לשים לו עשרה
תקליטים ביחד. זה על גבי זה. בגובה.
הוא היה מנגן את הראשון.
כשהיה מסיים, היה מפיל את השני. מנגן אותו עד 
שמסיים וכך, אחד אחרי השני. 10 תקליטים, עשרה.
ככה חכם.

טעות היסטורית

בלי מחשבה מרחיקת לכת, כשנגמר
עידן התקליטים זרקתי את הפטיפון
והפכתי את המקום לתא אחסון.
עוד תא אחסון. טעות. 
בלי משים חיסלתי חלק מההיסטוריה.
איי… איי… איי…  איזה טעות. 

לפחות נשארתי עם העיצוב המיוחד שלו.
ועם הזיכרונות המתלווים איליו.

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

לרכישת הספר היכנסו לקישור או התקשרו 055-882-5332