תעלומת הקב העשירי • על קפה בין חיפה לירושלים ◄ יצחק טויטו

ארט קפה מטאפורה בירושלים (צילום: עמית רפאל)

יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם,
תשעה נטלה ירושלים, והשאר נטל
העולם כולו."

פה הרמתי יד, ועצרתי את שטף דיבורו
החולמני משהו, של ידידי, שהוא כאח לי.
"טוב, אבל חכה רגע עם 'השאר'."

ישיבה לקפה בכל מקום שתבחר
בעיר התחתית שלנו בחיפה, היא כיף.
ואם המקום הוא גם בית הגידול שלך,
אז הכיף משתדרג לעונג.
וכך, הופך לו הקפה ל… תירוץ.

תפאורת בנייני האבן העתיקים בעלי
הגזוזטראות המגולפות, ההמולה המיוחדת
שמאפיינת עיר נמל, החנויות האחרונות
שנשארו לפליטה, שהמותג המקורי שלהם
היה – מוצרי ימאים, חנות הספרים המשומשים,
בורקס 'העגלה' שכבר מזמן ההתמסד מאותה
עגלה שעשתה היסטוריה, השוק התורכי
והסמטאות שביניהן התרוצצת כילד… הכל.

ישיבה כזו, עם חבר שאיתו חווית את
חוויות הנערות שלך, כמוה כמרגוע לנפש.
אתה מרגיש בדיוק במקומך.
כמו חלקו של פאזל שהשתבץ בדיוק במקומו.
נחת לנפש.

אמדתי את ידידי בעיון רב ואמרתי:
"אי אפשר להתווכח על משהו
שנכתב לפני אלפי שנים, על ידי חכמי עם הספר
אבל בעניין החלק האחרון זה שאומר
'והשאר נטל העולם כולו,'…
על זה, יש על מה לדבר."

"כן? ומה אתה אומר?" פלט ידידי
בעודי משתדל להעלות על פני ארשת
מכובדת ודעתנית, נפלטו מפי המילים:
"אני אומר, שהעשירי נטלה חיפה."

"אמממ, טוב, אפשר להבין, אבל יש מובלעות.
כיסים מיוחדים של מקומות אחרים
שהתברכו בערך מוסף."

"הבנתי. מן הסתם, אתה מכוון למשהו.
טוב, אני מקשיב."

ארט קפה מטאפורה בירושלים (צילום: עמית רפאל)

בית הקָהְוָוה

"לך לך לרחוב יפו 31 בירושלים."
"ומה יש שם במקום הזה?" שאלתי.
"קָהְוָוה." ענה ידידי קצרות.

"אנחנו רק בהבהובים ראשונים של בוקר
זה לא הזמן לחידות. הסבר ונמק."
"זו לא חידה, זה מקום של קפה."

"נו, טוב, בכל כרך עם טיפת כבוד עצמי
תמצא בית קפה, ולמה שאכתת רגלי
עד לירושלים?
ולא שגסה נפשי בעיר הקודש חלילה,
אבל עד שם בשביל קָהְוָוה?"

"כן, עד לשם." השיב רעי בסבלנות.
"מכיוון שלא דומה אותו בית קפה
לשום בית קָהְוָוה אחר שבעולם."
אמר ולא יסף.

מכיוון שידידי זה כאח לי, זעקו הגנים הקדמוניים
במוחי – נעשה ונשמע.
ודחקו בי עצמותי לעשות מעשה אבות.
כלומר, להשכים בבוקר לחבוש את חמורי וללכת
אל המקום אשר אמר לי ידידי.

הנמך עצמך

כיוון שחמורי המודרני דוהר על ארבעה גלגלים,
קפצה לי הדרך הרבה יותר מאשר קפצה
לאבותיי הקדמונים.

רק חלפתי בשער הגיא בואכה ירושלים
וכבר הייתי במקום אחר.
אוויר שאין אח ורע לו חודר מפתחי האוורור.
אוויר שרוח קודש בו.
ומשער הגיא בואכה ירושלים
הרבה עליות ומעט ירידות ואנדרטאות דוממות
של רכבים משוריינים, שמזכירות
ששום דבר יקר לא מושג בקלות.

וכמובן, השלט העתיק משהו, שבצד הדרך.
זה שמורה לך: 'הישאר בהילוך נמוך.'
שלט שמזכיר לי נשכחות.
מזכיר את נחמה ליבוביץ', המרצה
המיתולוגית לתנ"ך.

כשנסעה לראשונה בחייה לירושלים וראתה את
התמרור הנזכר, פנתה לנהג שלידה ואמרה לו נפעמת:
"ראית את זה?
כשאתה מתקרב אל הקודש – הנמך עצמך."

ארט קפה מטאפורה בירושלים (צילום: עמית רפאל)

יפו 31

לאחר שעה קלה קשרתי את חמורי המודרני
לחניון הקרוב, זה המתאים לחמורים מהסוג שברשותי
ושמתי פעמי אל המקום אשר אמר לי ידידי.
זה שכאח לי.

קשה להשיג משהו יקר ואולי עקב כך, קשה הייתה
מציאת אותו בית קָהְוָוה.

ירושלים הומה עולי רגל, ורחוב יפו רוחש כל דבר אפשרי.
המספר 31 שהתנוסס על בניין האבן, לא רימז על כלום
מלבד עצם היותו מספר כשלעצמו.
וגם על בית קפה לא הכריז.
ואז היא התגלתה. הסמטה.

ראיתי כעין מבואה המובילה לסמטה ונכנסתי.
עברתי מטרים ספורים והוא היה שם. הריח.
ריח שאי אפשר לטעות בו.
ריח של סימפטיה. ניחוח של חיבוק חם.

רחשי פטפוט שקטים של צעירים מחויכים
קיבלו את פני.
מקום צנוע, קטן ומזמין.
מזמין כאילו פרשו שטיח אדום עם כתבת
'כמה טוב שבאת הבייתה.'

בפנים, דלפק צנוע ועליו תיבת זכוכית עמוסה
במיני בגטים מזמינים. ומאחוריו – מכונת הקפה.
זו המכונה שמפליאה לעשות, כאילו נבראה
על פי הדיבור, למלא כל משאלות ליבך לטובה.
כל קָהְוָוה שיעלה על ליבך היא תעשה.

הכיסאות התהדרו בכל צבעי הקשת
והשולחנות הקטנים העטורים
בשברי פסיפס צבעוניים העידו על מעשי ידי אמן.

אל התקרה הודבקו ציורי ילדים, אולי של בנים
או שמא של בני בנים.
בפינה אחת, שולחן מאורך ועליו כלי כתיבה וציור
לזה שחשקה נפשו ביצירה.
פינת מחשב למכורים וכסאות שתחילתם
בתוך חדר הקפה והם מתארכים להם
למרפסת עץ חיצונית ועד לרחוב.

הצלילים שכאילו התנגנו באוויר אמרו:
שב באשר חשקה נפשך והחיוך לא יאחר להגיע.

ארט קפה מטאפורה בירושלים (צילום: עמית רפאל)

מנגינת חיים

בעוד אני מחפש משהו שאינני יודע מהו
התחילה קיבתי לשלוח לי הודעות על קיומה.
שלחתי הודעת שאלה לידידי 'יש בגט מומלץ?'

'מקליד' ריצדה הכתבת בראש המכשיר הפלאי
והתשובה לא איחרה להגיע:
'כל אחד שתבחר יהיה מוצלח במיוחד.'

'ואיך זה אפשרי?' נקשו אצבעותיי על המקשים.
'כי ככה זה כשמוסיפים את התבלין ההוא.'
'ומהו התבלין?'
'עין טובה אחי, עין טובה.'
כך אמר בהטעמה, זה, שהוא כאח לי.

משכתי כיסא וישבתי.
התבוננתי, ספגתי, האזנתי למוזיקה המטאפורית.
מוזיקה שאתה מחליט אם היא קיימת או לא.
לְדידי הייתה, וגם נפלאה הייתה.
שכן, זו המנגינה לא רק נכנסת לאוזניים
כמו שאר אחיותיה, אלא אופפת אותך
ופורטת על כל החושים עד כדי תְהייה
איך מצאה זו, חושים נוספים שלא ידעת עליהם.

נינוחות ירושלמית התערבבה לה בריח הקהווה
ובצחוק של חבורת סטודנטים
מאותגרי בחינות לתואר אקדמי נכסף
שעכשיו לקחו להם פסק זמן משובב מוח.

ויש גם את הזוג בפינה.
עיניהם החולמניות וחיוכם המבויש, הסגירו
כי זו פגישתם הראשונה
ואולי מכאן והלאה, תהפוך זו לישיבת קבע
וברבות השנים, תתלווה אליה
המולת זאטוטים בריאה. אולי.

אף שלא הכרתי מאן דהוא בסביבה
נראה כי אין שום מחיצה ביני ובין
כל מאן וכל דהוא, כראוי לבית קפה
שאין לו מחיצות והוא חוצה גבולות.

ואז הגיע משב הרוח.
רוח ושמה יפעת.

אם חשבתי ש 'בית הקהווה' הזה
הוא כעין מנגינת חיים ירושלמית
עכשיו התגלתה לי המנצחת שלו.

מרחפת בין השולחנות, מחליקה כף עם זה,
מחליפה מילה עם זו, יושבת לרגעים אחדים
עם קבוצת הסטודנטים, מתעניינת, מחבקת
ובעיקר מחייכת.

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
אם נזקקת לעצה היא כאן.
אם תהית, או טעית היא תייעץ.
אם חיפשת משהו בירושלים ולא מצאת
נסה את יפעת ואתה בדרך הנכונה.

אין ספק שהחיבוק והחיוך המלטף שלה
יעלו אותך על הדרך כאילו התגלה אליך
הקול השמיימי: 'הגעת ליעד'.

נשמתי מלֹא הריאות אוויר מנסה לבלוע
ולספוג הכול בכל מכל כל.
את הניחוחות המרגיעים, הממלאים
מלטפים, מחבקים, מזמינים ואף משביעים.

נוף חיפאי (צילום: שרון לייבל)

הקב העשירי

שעון הזמן, שחוץ מהוראת השעה,
אין לו שום עניין בחיי העולם הזה
אפילו לא ישיבת בית קפה מענגת
לחץ עלי להיפרד.
הגיע זמן ללכת הוא דחק בי. הדרך ארוכה.

קשה הייתה לי ההתנתקות ונראה כי יפעת
שרוח נבואית מפעמת בה, הרגישה בכך
ואצה אלי לחיבוק פרידה חם וידידותי.

ככה זה אצלה.
כזו היא המוזיקה של חברתי החדשה.
מהיום, ידידתי, שהיא כאחות לי.

בנסיעה חזרה, כשהגעתי למבואות חיפה
ומשמאלי חולפים ביעף עצי הדקל שליד מחנה דוד
הים הפרוש עד לאופק מאחוריהם
ומימיני ההר הירוק תמיד, חלפה במוחי מחשבה…

עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים
והעשירי, התחלק בין מבואות חיפה לחיפה.
למחרת, שטחתי בפני ידידי, את המחשבה
על אותו קב עשירי ולאן הוא שייך.
והסכמנו.


יצחק טויטו - "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)
יצחק טויטו – "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.


עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה:

הגיבו כאן לכתבה

8 תגובות
  1. לודמילה אמר/ה

    100המם ❣️

    1. יצחק אמר/ה

      תודה רבה לודמילה

  2. מגי אמר/ה

    יצחק…אין מילים אכן חיפה עיר יפיפיה …יש בנ את כל המוטיבים כעיר תיירות ..אהובה עלי .
    הטבת לשזור את ירושלים ים חיפה

  3. אחד העם חיפאי אמר/ה

    משובח ביותר.
    כתיבה שיכולה להכלל במיטב הספרות העברית.
    אפילו מטבע לשון הטבעת: … ופורטת על כל החושים… איך מצאה זו, חושים נוספים שלא ידעת עליהם…

    1. יצחק אמר/ה

      תודה לאחד העם… האחד והיחיד

  4. רות אמר/ה

    אין עליך איציק,
    כותב מדהים, ובשפה מליצית וכייפית לקריאה
    תבורך

  5. משה כהן אמר/ה

    אני ממש חש את ניחוחות בית הקפה וטעמיו עולים מן המילים והשורות. אני נהנה מכל סיפור שלך. קראתי בשקיקה את ספרך הראשון, וממתין בסבלנות לשני.

    1. יצחק אמר/ה

      תודה רבה משה.

הגיבו כאן לכתבה