אין לי חמישה שקלים לעגלה

אין לי חמישה שקלים לעגלה אבל יש לי כרטיס מכבי, זה בסדר? ככה אני.
לא, היא אומרת מבלי להסתכל עלי.
מה לא, אני הולכת לעשות פה קניה גדולה עכשיו. אפשר בבקשה להוציא לי עגלה?
אני פה לבד ולא, אני לא יכולה לעזור לך.
זה מכעיס, אני ממלמלת ביני לביני.

היא מרימה אלי עיניים חומות ומורידה לחצי את המשקפיים על האף. גם אנחנו כאן כועסים, וגם עייפים, מאוד עייפים. אנשים יודעים שצריך חמישה שקלים לעגלה. את יודעת כמה כמוך עם כרטיס קופת חולים וכל מיני כאלה יש פה ביום? זה מעייף.

פתאום נחתה עלי בושה.
סליחה, אני מבינה, הייתי צריכה לזכור, מתנצלת, חשבתי שזה רק אני. אלך לחפש, אולי יש לי באוטו.

מאחורי אני שומעת, קחי, קחי חמישה שקלים. אישה גדולה עם שני קרטוני בירה בעגלה.

לא, לא, תודה, אין צורך, בטח אמצא באוטו.
מה תלכי עכשיו עד האוטו, חמישה שקלים. היא מוציאה את קרטוני הבירה ומכניסה אותם לשקית. קחי, קחי את העגלה.

יואו… איך לא נעים, אני חושבת, אבל יודעת שלא מסרבים ללב שנפתח לתת. אני כל כך מודה לך, אני אומרת ולוקחת את העגלה. תזהרי שהשקית עם הבירות לא תקרע.
האוטו שלי קרוב אל תדאגי. אמרה ויצאה.

בתור לאוכל עומדות לשמאלי שתי נשים. האחת מתחילה לבקש, שים לי אורז, קציצות, את הירקות של הקוסקוס. לידה אישה מבוגרת שאומרת אני הייתי לפניך.
לא, לא, את לא היית, הייתי רואה אותך, וחוצמזה, הבת שלי פה מניקה ואני לא יכולה להתעכב. המבוגרת שותקת, לא עונה לה.

מולי מגיע עוד מחלק מזון. מה לשים לך? לא, אני אומרת, לא לי, היא לפני. אני מסמנת לה שתבוא. תודה לך, היא אומרת. ואני, את לא צריכה להגיד לי תודה, היית לפני.

הולכים לשלם בקופה. ראשונה זו עם הבת המיניקה, אחריה עומדת המבוגרת ואז אני.

הראשונה, זו עם הבת, מסתובבת. בואי היא אומרת למבוגרת ואז פונה למי שיושב ליד הקופה, היא הייתה לפני. אני מחייכת אליה, תודה. היא מחזירה חיוך והמבוגרת עוברת ראשונה.

היעד הבא, דגים.

הגבר שמפלט אותם עובד נקי ולאט. תודה שאתה עובד כל כך בסבלנות ומשקיע, אני אומרת. קחי קרח, הוא מחייך, אני שם לך הרבה.

יואו, זה לא מובן מאליו יחס כזה. הוא תמיד ככה, אומרת זו שלצידי, אני כל שבוע קונה.

בלעדיכם לא הייתי פה הוא אומר.

הגעתי לקופה והתחלתי להעמיס את המצרכים על המסוע. מאחורי בחורה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים ואמא שלה עם עגלה עמוסה.

יש לנו פטור מתור אומרת הצעירה. פטור מתור זה בקופת נכים, אומרת הקופאית. לא, לא, אני אומרת, פטור מתור זה בכל קופה.
זה עניין שלך, אומרת הקופאית, את רוצה לתת לה לעבור? אני אשמח, אני אומרת ומתחילה להחזיר את המצרכים שלי לעגלה.

הבת פונה אלי, באמת תודה לך. האמא מוציאה כרטיס ומראה לי.
את לא צריכה להראות לי, מה פתאום, רק שתהיי בריאה.
אמן, אומרת הצעירה, מתכופפת אלי ולוחשת, לא רואים על אמא אבל היא חולה, לא בגוף, בנפש.
אני חולה שלושים ושש שנה כבר, אומרת האמא, אין חשק לחיות, אני לא יודעת כל יום איך אני קמה, אני חולה מאוד, אין לי חיים.

אני מבינה, אני אומרת, שתהיי בריאה, שתמצאי מרפא לגוף ומרפא לנפש.
אמן, אמן, אומרת הבת, את אישה טובה. הלוואי שהיו עוד אנשים עם סבלנות. אמא בכתה עכשיו. בתור לבשר דיברו אליה לא יפה.

בואו נארוז ביחד, אני אומרת. אני מודה לך אומרת האמא.
זו הזכות שלי. אני נזכרת בבחור מדלפק הדגים.
שבת שלום ושה' יברך אותך, אומרת הבת עם העיגולים השחורים.

זה בעיה ככה, אומרת הקופאית, להרבה יש פטור ואנשים כועסים.
שיהיה לך כוח לעבוד מול אנשים שקשה להם, אני אומרת לה.
תודה רבה היא אומרת.

ליד הפתח זקן עם קופסת צדקה ביד.
העיניים נפגשות. אפשר כמה שקלים? הוא אומר.
אין לי כסף בכלל, מצטערת.
אולי תתני לי בקבוק בירה לשבת?
בטח, קח, בבקשה.

ירדתי לחניון, פרקתי את האוטו, החזרתי את העגלה ולקחתי את המטבע.
רצתי אליו למעלה ושמתי בקופסא.
זה לא ממני אמרתי, זה ממישהי שעזרה לי.
משהו בי מרחף עכשיו. תכף שבת שלום.