יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים
המורה למלאכה
הוא היה גבוה ולמרות שנראה רזה
אפשר היה לראות על פי ידיו המחוספסות ויציבתו
כי היה חזק.
היו לו עיניים כחולות, מבט יוקד ודיבור הכרחי בלבד.
כשדיבר, זה היה תמיד בשקט ובלי שהתאמץ.
באופן טבעי הוא הקרין נוכחות סמכותית.
הוא היה המורה למלאכה שלנו.
קצת מרתיע. אצלו לא היו בעיות משמעת.
אין בעיה היום לתלמידים להעביר דברים ממקום למקום.
הם מקלידים במקלדת, גזור, העבר, או הדבק.
מסמנים ברפרוף אצבע, לוחצים בקלילות וזהו.
סומן, הודבק והועבר. לאן?
לכל נקודה שתבחר על מפת העולם.
וכך, על הדרך הם מפתחים אצבעות של פסנתרנים.
טוב, גם אנחנו עשינו את זה בשיעור המלאכה שלנו.
רק בלי מקלדת.
מבית הספר, שברחוב רבי עקיבא שבחיפה
זה שכמעט צמוד לבריכת הפועל
ירדנו במדרגות וחצינו את רחוב גאולה.
ירדנו עוד קצת מדרגות ואז פנינו ימינה
לסדנה של המורה למלאכה.
פעם בשבוע, שלוש שעות של לימוד
כיצד להפוך סתם קרש שאין לו הופכין
למשהו שימושי.
הקצענו, ניסרנו, הדבקנו ושייפנו
ולא פיתחנו אצבעות של פסנתרנים.
לא עוד
באחד השיעורים, בעוד אני כורע על ברכי
כדי להביא את עיני קרוב לכפיס עץ המהודק למלחציים
ולהביט לו בלבן של העין, במטרה לדייק
את השיוף ולהתקרב ככל האפשר למחמאה שאין סיכוי
שתגיע מהמורה הקשוח
הרגשתי יד חזקה התופסת בכתפי.
היד משכה אותי למעלה, למצב עמידה.
הסתובבתי.
מולי עמד המורה למלאכה.
עיניו יקדו בעיני ממרחק סנטימטרים ספורים.
מבטו יציב, נחוש, מצמית.
ואז הוא אמר בשקט, לאט ובהדגשת כל מילה
משפט שעד היום
גם לאחר עשרות שנים, נצרב בי.
"יהודי לעולם לא כורע ברך. לא עוד."
הוא השתהה עוד שנייה קודח בי בעיניו,
ואז, שחרר את אחיזתו, הסתובב ופנה לעיסוקיו.
למרות שדיבר בשקט, גם חבריי שהיו לידי שמעו.
מאוחר יותר התברר לי כי הוא ניצול שואה.
שבוע אחר כך, בשיעור הבא שהיה לנו אתו
הסתכלנו עליו עם תובנות אחרות.
וככה, מבלי להרגיש, מצאנו שאנחנו מעריצים אותו.
יצחק טויטו
יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.
לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.
בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
איציק-חזק וברוך כמה צריך היום מישהו שילמד שיהודי לעולם לא יכרע ברך
אכן, לצערנו
קראתי כבר את הסיפור בספר, מסיבה מאד לא ברורה קראתי אותו שוב כעת, פשוט מרתק גם בפעם השנייה והשלישית.
בספר הסיפור מובא בהקשר אחר. כאן הוא מופיע בהקשר של הזמן
חבל ששמו לא הוזכר.
פשוט, לא זוכר את שמו.
אח, המורים המיוחדים האלה שמטביעים חותם, משפט, מבט שהתלמיד לא שוכח לעולם. ירבו כמותם, הלוואי.
אכן כן…
טלאי צהוב=טלאי ירוק