בן יחיד עם שבעה אחים? • סיפורו הלא יאמן של יצחק טויטו מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ◄ צפו

יצחק טויטו, מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" – ספר נולד

הריון לא סטנדרטי

"גאוני".
מלמל הנער לעצמו, מכורבל במיטתו
בשעת לילה מאוחרת, תוך שהוא משחזר
בעיני רוחו, את שראה באותו היום
כשחזר מבית הספר.

הוא התהפך מצד אל צד, לא מצליח להירדם
המחשבות לא הרפו.
אחרי כשעה, החליט שנמאס.
הוא יצא מהמיטה החמימה, והתיישב למול שולחן
שיעורי הבית שלו, קרע דף ממחברת
וכתב שתי מילים: 'גאוני. ג'מבו.'

הוא טמן את הפתק במגירה וחזר למיטה.
שתי המילים יספיקו, אם וכאשר, להעלות את
הסיפור ממעמקי הזיכרון.
כשיהיה לו פנאי, חשב, הוא כבר יוסיף את הפרטים
ואולי ייוולד מזה משהו…
דקה אחר כך נרדם.

כמה ימים אחרי אותו לילה וכבעל ניסיון
בהפרעות שינה, הוא דילג על ניסיון
ההירדמות המיידי ולפני שצלל למיטה
שלף פתק חדש וכתב…

זהו, הוא מצא את הפתרון לנדודי השינה.
במקום לחשוב על מקרה מעניין ומיוחד שניקר
בראשו – הוא כתב אותו.
כשצצו בראשו רעיונות או תובנות לא שגרתיות
בכל נושא שהוא, הוא לא נתן להם לנדנד ולהפריע
ולהציק לו, מה גם שנראה לו, כי יהיה זה חבל
למסמס אותן.
אז הוא כתב אותן.

וכך הצטברו ראשי הפרקים וההערות הקצרות:
"בית קפה? – עָרָקָפֶה',
'הנערה שעצרה את העולם', 'רחובות חיפה'
'מוריס ופקחי מס ההכנסה', 'סיפור של כוח'
ועוד, ועוד, ועוד… פתקים שהצטברו… והצטברו..

גם זמן רב לאחר אותו הלילה ללא שינה
בבית האבן הישן, כשנסע במכונית בדרך לעבודה
ועלה במוחו רעיון, או תובנה שהעריך אותה
כפורצת שגרה, לא התעצל, עצר בזהירות בצד הדרך
שלף דף ועט וכתב שתיים או שלוש מילים – ראש פרק.
תזכורת.

היה ברור לו, שאם ידחה את העצירה
אין סיכוי שיזכור אותם. וזה בדוק.
גם לקום מהמיטה החמה, כדי לכתוב כמה מילים
זה אולי לא נעים. אבל שווה. וגם זה בדוק.

שנים אחרי אותו לילה ראשון, החליט שהגיע הזמן
והוא החל לפרט את ראשי הפרקים ולרקום אותם
בתפאורת התקופה, לסיפורים ואירועים
שאת חלקם ראה במו עיניו וברובם אף נטל חלק פעיל.
הוא לא ידע מה יעלה בגורלם של הסיפורים
אבל, בפינה צדדית ועלומה של התודעה הוא הרגיש
שאלו מתנות שלא כדאי לפספס.

בן יחיד עם שבעה אחים???

באחד הימים, הוא החליט להתייעץ עם ידידו הוותיק.
הם עמדו צמודים לבורקס העגלה, שברחוב העצמאות
בחיפה נוגעים, לא נוגעים בבורקס הרותח
מנסים לברור להם חתיכה שמעט התקררה
להרגעת הקיבה.

"אתה יודע, את כל זה צריך לתעד איכשהו", אמר תוך
שהוא מניף יד בכיוון כללי של העיר התחתית.
ידידו בחן אותו בתשומת לב. "אתה מתכוון לספר את
העלילה של התקופה? כאילו איך היה פה פעם?"

"לא בדיוק. התקופה תבצבץ תוך כדי, אולי כרקע
לסיפור העלילתי, עם הרבה טוויסטים בדרך."

"לא יודע, לא מבין בתחום הזה, אבל משהו אחד
אני כן יודע. אתה חייב לשלב את הסיפור
האישי שלך. לא יודע איך, אבל חייב."
"למה?"
"כי אני לא מכיר משהו יותר חזק מזה.
ואני לא מתכוון רק לזה שאתה בן יחיד
עם שבעה אחים, אני מתכוון לכל העניין.
מההתחלה. ביננו, זה מטורף."

הסיפור הלא יאמן של יצחק טויטו ◄ צפו

שנים אחרי, ספר נולד.

"מה זה?"
ישבנו כרגיל, על גבעת דשא קטנה מול הים.
מרחק חבטת מטקה ממסעדת 'כאמל'
שבחוף הכרמל שבחיפה.

ידידי הוותיק, שייך לאלו שלא אוהבים לקרוא.
כן, יש כאלה.
לדבריו, חמש דקות רצופות של קריאה והוא צריך
אקמול. רצוי שניים. עדיף פורטה.
חפרתי בתוך הצ'ימידן שלרגלי
הוצאתי ספר בכריכה רכה והנחתי
אותו בדחילו ורחימו על ברכיו.

"מה זה?"
צחקתי, "קוראים לזה ספר, ואל תדאג
זה לא מתפוצץ. תעיף מבט. תתחיל בכריכה."

ראיתי את השינויים בהבעות פניו.
הוא הבין מה מונח לפניו.

"חכה", אמרתי "תקרא את גב הספר."
הוא קרא. לקח לו זמן. עיכול איטי.
"אוֹ הוֹ… " הוא נשף. "אני רק מקווה
שזה לא סיפור חיים."

זהו, זה בול.

"לא." עניתי. "זה לא.
ביוגרפיות מעניינות רק את הכותבים שלהן.
זה סיפור עלילתי.
זהו סיפור על שני חברים, המכירים זה את זה
על רקע רחובות חיפה.
הסיפור מתמקד באירועי שיא העוברים עליהם.
אירועים חריגים ומשמעותיים, לפעמים ביחד
ולפעמים בנפרד."

"אמממ… "הוא נזכר בשיחה שלנו לפני שנים.
"נחמד."
זה כאילו הוא אמר – נו, זה כל העניין?

המשכתי. "כל האירועים מתחברים לסיפור אחד
המתובל בהרבה הומור, כשעל הדרך
פוגשים דמויות עם חכמת חיים, ססגוניות ומיוחדות
שכנראה כבר לא נמצא כמותן.
שני החברים בעלי הראייה הייחודית פותרים בעיות
בצורה לא שגרתית בסביבתם הקרובה ואף הרחוקה
עד כדי התמודדות עם ראש קרטל פשע
אכזרי ומסוכן מעבר לים."

ידידי הניד בראשו. "כן, זה יותר נחמד."

אני מכיר את הבחור. וזה לא מספיק טוב.
"ויש עוד משהו." המשכתי.
"מה?"
"לאורך כל הספר מקופלים כבדרך אגב, מסרים
תובנות ורעיונות לא שגרתיים כמעט בכל
תחום אפשרי. חלקם מוצנעים וחלקם מונחים לפניך
ולך נשאר, רק לאסוף מהרצפה."

"זהו. בול." פלט ידידי.
"באמת?"
"כן. אם אני משקיע זמן במשהו
אני רוצה לסיים אותו עם ערך מוסף.
אני רוצה לצאת ממנו עם משהו שלא היה לי
לפני כן. הנאה וכיף זה יופי. אבל, אני מחפש
עוד משהו."
"פששש… יש לך דרישות טוב, קח את הספר.
ודבר איתי כשתסיים אותו.
אם אני אחיה עדיין."

לפני שנפרדנו הוא עצר והתבונן בי.
"מה?" שאלתי
"אמממ… הכנסת כאן את הסיפור האישי שלך?
כי עזוב, אצלך זה לא קורות חיים – זה סרט."
חייכתי, "תקרא. מחכות לך הפתעות, והרבה."

מאוהב

יומיים לאחר אותה שיחה בחוף כאמל,
ידידי היה על הקו.
"שיחקת אותה."

ממי שהטקסט הארוך ביותר שקרא אי פעם
היה קריאת ההפטרה בבר המצווה
לא ציפיתי שיסיים את הספר בשנה הקרובה.
צחקתי. "קראת הכול? באמת? ו… ?"

"שמע, התחלתי לקרוא.
אחרי הפרק הראשון עשיתי קפה וישבתי.
אחרי הפרק השני הסתגרתי בחדר
עד שסיימתי. הכול.
אבל אני לא דוגמא, אתה יודע."

"מעניין אותי" אמרתי מסוקרן
"מה אהבת בספר? מה לקחת ממנו?
תן איזה משפט מגדיר."
"עזוב, אתה יודע שאני לא בנוי לדברים האלה."
לא הרפיתי. "זרוק משהו, לא חשוב מה.
מה שבא לך בראש. בלי צנזורה."

לא ציפיתי לניתוח ספרותי.
רציתי הגדרה מחוספסת וישירה ללא סינונים.

היה שקט.
יכולתי לשמוע את סיבובי גלגלי המחשבה בראש שלו.
ואז שמעתי אותו. ..
"מאוהב. זה ספר מאוהב."

דיברנו על עוד כמה דברים. לפני שנפרדנו הוא אמר.
"אתה יודע… הרגע חשבתי. זה לא ספר שמעבירים.
זה דבר שצריך להיות בבית."

חמש דקות לאחר סיום השיחה עדיין חייכתי.
קיבלתי הרבה ביקורות טובות מאנשי מקצוע
בתחום ההוצאה לאור ואחרים, אלא, שגם אם
ברור לי שידידי, המסוים הזה, לא יכול
לשמש דוגמא לעניין הספר המסוים הזה
בכל זאת, את המילים הספורות
הפשוטות והישירות הללו שלו, אהבתי יותר מכול.

עברו עוד כמה דקות והוא התקשר שוב.
"שכחתי להגיד לך" הוא אמר
"הקטע האישי שלך, למרות שהוא פסיק קטן
מאד בספר, הוא סוג של… שיא. לא פחות."

"יש כבר מישהו שמתכנן לעשות על זה
תוכנית, או סרטון."

כמה חודשים אחרי כן, הוא אמר, אחרי
שהוא ראה את הסרטון.
"ראיתי אותו. מרגש מאד. אבל, הפרק ההוא
בספר, הרבה יותר חזק. לטעמי, לפחות."

"פששש… וזה אומר אחד שלא מסוגל
להתמיד בקריאה יותר מחמש דקות."

"נכון, אבל זה משהו אחר. פה זה אשכרה
לאסוף מתנות מהרצפה."

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: