יום הכיפורים – השבת השחורה שלנו

ביום הכיפורים נהגנו להיפגש בבית הכנסת, ולבקר בבתי החברים והחברות מהכתה.
כל ערב יום כיפורים, כולנו לבושים בחולצות לבנות, עומדים מעגלים מעגלים ליד בית הכנסת הגדול ברחוב התיכון הסגור למעבר רכבים: קבוצות מהכיתה, מתנועות הנוער, קבוצות חברים של ההורים. כל השכונה נמצאת כאן.
כל שנה ושנה. מסורת נוה שאננית מוכרת ואהובה.

בשבת, קמתי מאוחר יותר. הרי צמים, לאן יש למהר? הבית דומם, הרחוב עצר מלכת.
יצאתי מהבית אל ורדי הגרה בהמשך הרחוב ומשם החלטנו להעיר את ג’ינג’ית שאהבה לישון ללא גבולות.
הגענו, נקשנו כהרגלנו על תריס חדרה הנמצא בשביל הכניסה לבית. מעירות אותה רגע לפני שנכנסות.
את השקט וחדוות הקונדסות שלנו, החרידה צפירה חדה אשר פילחה את השמיים ואת הנשימה.

״זו אזעקה?״ שאלנו זו את זו בפליאה. ״לא יתכן, יום הכיפורים היום״ ענינו לעצמנו.
אבל הקולות לא הירפו.
קולות רדיו מכל חלון, פילחו את הדממה, ואחריהם עוד ועוד קולות מבוהלים, אנשים נוהרים מבית הכנסת ברחוב התיכון ומתפזרים לבתים.
שלושתינו יושבות על המיטה של ג’ינג’ית.

שדרני החדשות הודיעו על תקיפות, על גיוס אנשי מילואים בבהילות.
כל זה הגיע גם אלינו. אבא גוייס למלחמה עם המונית שלו.
יום הכיפורים 1973.
שמואליק נשאר ברמת הגולן, כפי שתכנן.
חיכיתי למכתב כפי שנהג לכתוב לי בכל שבוע. כל יום כתב עמוד וכשידע שהדואר עומד להגיע לבסיס, סגר את המעטפה ושלח לי.

הרדיו וגם הטלוויזיה החדשה שלנו עדכנו על המצב הקשה.
סיסמאות שהיו שמות קודים של יחידות, נקראו להתגייס ולהתכנס.
הרדיו לא פוסק להרעים, אמא מספרת לנו מדי פרטים שקיבלה מחברות באמצעות הטלפון.

אני מחכה יום יום למכתב. וטלפון קבוע לשרה אמא של שמואליק: ״שמעת משהו?״
״לא״, הייתה תשובתה השבורה ויגון בקולה. ״יחזקאל נסע לפיקוד לברר ואולי ימשיך לרמת הגולן. בדרך, ינסה לברר בבתי חולים״, הוסיפה.

החלטתי לבדוק מה קורה עם שמעון, בן כיתתו של שמואליק מבית ספר ״בארי״.
שמואליק סיפר לי שגם הוא הגיע לגדוד. אמנם לא נמצא בסוללה שלו, אבל גם זה יעזור לי, הרהרתי.

הגעתי לביתו, הוא גר בקומה ראשונה בבית הצמוד לתנועת הנוער שלנו ברחוב חניתה.
התריסים היו מוגפים. דפקתי בדלת.
איש לא ענה. דפקתי שוב ושוב ואיש לא עונה.
משום מה חשתי שמישהו נמצא בבית. חיכית דקותיים, ניסיתי שוב וחזרתי הביתה.
הגעתי לבית עוד כמה פעמים ואף פעם לא פתחו לי דלת. סיפרתי לאמא שמאד מוזר שאף אחד מהמשפחה של שמעון לא נמצא בבית בימים כאלה.

מאד מוזר!

וכך יום ועוד יום. לימודים, חיפושים בין חברים.
הדוור מגיע, משלשל מכתבים לתיבות הדואר, אך לא לשלנו. אין מכתב!

שמואליק לא נמצא בבית חולים. אבא שלו לא הצליח להשיג מידע עליו מאף מקור.
העצב השתלט על כל פינה בגופי, בנפשי.

המשכתי במסלול היומי. סיימתי יום לימודים מתיש. יושבת בכתה, בוהה.
שגרה שגרע.
מהרהרת לי בדרך הביתה:
יש חדש?
שמעו משהו?
הגיע מכתב?

אותן המחשבות מדי יום ביומו.
״אם הוא בשבי, בוודאי יחזור, הוא יודע להתמודד בכל מצב. גם כאן ידע.״ אני ממלמלת לעצמי.
מוחי קדח וקדח והדרך הביתה שהייתה מהירה וקצרה, נראתה נצח. אני שקועה בלא נודע. כמעט פספסתי את התחנה ליד הבית, זינקתי מהמושב להספיק ללחוץ על פעמון העצירה.
ירדתי מהאוטובוס.
עייפה, רעבה, עצובה, מתגעגעת ומה לא.

צעדתי לכיוון הבית ומולי כרגיל המרפסת של שמואליק.
התריסים מוגפים. כששמואליק לא בבית, איש לא יושב במרפסת. שכן מביט אלי מהמרפסת הסמוכה. הרחוב שקט כמו בלילה, מכונית לא עוברת ברחוב, גם הרדיו לא נשמע ממרפסות השכנים. רחוב דומם.
חולפת ליד מעקה הבטון שנהגנו לשבת עליו כשנפגשנו כולנו, כל החברים, גם הוא יתום.

המשכתי לעבר הבית שלנו. עליתי במדרגות, פתחתי את דלת הבית.
ורדי חברתו יצאה מהמטבח.
״מה היא עושה כאן, הרי סיימנו ללמוד לפני כמה שעות״, הרהרתי לשניה.
״ככה זה כשיש חברות טובות, גם יושבות צמודות לספסל הלימודים כל השנים, וגם נפגשות כל יום אחר הצהריים.״
עניתי לעצמי מיד.

אמא קראה לי לאכול, השעה כבר חמש, לא אכלתי כמעט כל היום.
נכנסתי למטבח ובצלחת: סטייק וסלט ירקות. בדיוק מה שאני אוהבת.
האמת שהופתעתי שבאמצע השבוע אמא הכינה לי כזה סטייק. הרעב הכריע ומיד התנפלתי על האוכל.
״ורדי, למה הפרצוף שלך כזה? נעלבת ממשהו? עצבנו אותך?״ שאלתי.
ורדי לא ענתה לי.

אמא הישירה מבט אל תוך עיני, ואמרה: ״הגיעו בצהריים אנשים מקצין העיר והודיעו ששמואליק איננו. הוא נהרג.״
כך אמרה.
כך אמרה ולא יספה.

אני מביטה אליה, מביטה לורדי, מביטה סביב, ושותקת.
ורדי שתקה, עיניה התכולות והגדולות דמעו.
״עברתי שם הרגע, אין שם אף אחד, הבית דומם״, אמרתי.

העיניים כוסו במעטה, במסך עמום. הגרון, משהו נחסם בו כאילו השקדים התחברו זה לזה.
הבליעה קשה.
ברחתי למקלחת.
בכיתי לבד.
התיישבתי על דופן האמבטיה.
ישבתי.

אמא קראה לי.
הבנתי שהיא דואגת.
שטפתי פנים, יצאתי מהאמבטיה, והודעתי שאני הולכת לשמואליק.
עליתי מהר במדרגות, הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי.
הסלון היה מלא באנשים שלא הכרתי.

שרה, אמא של שמואליק, ראתה אותי מבעד עיניה האדומות והדומעות, אחזה היטב במשענות הכורסא, התרוממה והושיטה ידיה אלי: ״הוא היה יקר לך, נכון? הוא אהב אותך, הוסיפה״
ואני… לא הבנתי
למה אהב?
למה היה יקר?
הרי הוא יחזור.
״אני רוצה לחיות למען ארצנו״, אמר לי.
התקרבנו זו לזו, היא ליטפה את לחיי.
הביטה לתוך עיניי וקרסה חזרה לכורסא.

ימי שישי בשעה ארבע, היו מוקדשים לשרה. לכוס התה מזכוכית דקה דקה. צלחת העוגיות כבר הייתה מוכנה כנראה מהצהריים. כל יום שישי בשעה ארבע, דפקתי דפיקות קלות בדלת, שלא להעיר את יחזקאל, אבא שלו. שרה יצאה מהחדר בצליעה, פתחה את דלת המטבח וסגרה אותה כדי שלא נפריע. היא בצליעתה ואני בצליעתי.
רק שתינו ולא להרבה שנים.

שרה לא יכלה לחיים האלה, החיים אחרי יום הכיפורים השחור. גופה ורוחה כמהו לשלווה ליד שמואליק שלה.

השבת השחורה שלנו