"ספר צמרת" • יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

רחוב הנביאים

"עם חפיפה או בלי?"

זו שאלה שכל ספר גברים, שמכבד את עצמו
היה שואל אותך, אי שם מסוף
שנות השישים ועד סוף השבעים.
אחר כך, אין לי מושג, איבדתי אותם.

ברחוב הנביאים בחיפה, היו לא מעט ספרים.
ואני חיפשתי אחד. לא צריך יותר.

אמרו לי, לך ל'מוֹמִי'. אחלה ספר.
מוֹמִי ממוקם ברחוב הנביאים. לקראת הסוף, קצת
לפני הסיבוב ימינה להרצליה.

אחרי שעוברים את קולנוע 'ארמון', זה עם הברזלים מקדימה
שיושביו כונו 'קומנדו ארמון', והיום מן הסתם, יתקשו לטפס
על אותם הברזלים, עוברים את 'עצמון' ואז 'גל-אור'.
המספרה של מומי הייתה ממוקמת בערך מולו.
מול קולנוע 'גל-אור'.

'גל-אור', קולנוע קטן יחסית, שהציג בעיקר מערבונים.
רובם בכיכובו של ג'וליאנו ג'אמה.
זה האיטלקי החמוד, שהיה נופל אחורה על
הגב אחרי שקיבל אגרוף, ואז היה קם בסוג של קפיץ
ידיים כזה, ומכניע את הרשע התורן וכולנו מחאנו כפיים.

באיזשהו שלב, הקולנוע עבר לסוג כזה של סרטים
עם כרזות, בעיקר של נשים, שלא ברור
מה יש להם נגד בגדים.
וברמה כזאת שאם היית מטייל בסביבה עם הילד שלך
אתה הרבה לפני כן, היית עובר למדרכה השנייה.
שלא יתקלקל.
נכון להיום… אשליות. אתה חי בסרט.
ברגע שקנית לו טלפון נייד, הכרזות לסרטים האלו
הן כסף קטן. הוא כבר ראה הכל.

המספרה

יושבים במספרה ומחכים לתור.
ארבעה ספרים, כל אחד בעמדתו, עובדים במרץ.
ערימה של מגזינים על שולחן נמוך בין הכיסאות.
'לאישה' היא המלכה.
היא גם האישה היחידה כאן, במספרה של הגברים.
והיא נראית טוב. דפים חלקים וצבעוניים
מרגישים את האיכות.

אם אתה בפעם הראשונה במספרה הזו
או כל אחת אחרת, או שלא ביקרת הרבה זמן במספרה (אל תעז להגיד שהיית אצל ספר אחר)
כל ספר עם כבוד עצמי, יעיף מבט על הראש שלך
יעטה על פניו מבט של 'משתתף בצערך' וישאל:
"השם ישמור, מי סיפר אותך ככה?"

אחד מארבעת הספרים מתפנה.
זה שהתור שלו הגיע, לא קם.
למה לא? יכול להיות שהוא מוותר?
הוא כבר חצי שעה פה וקרא את 'לאישה'
גם ברברס… אז מה קורה גבר?

הפלא מתעצם, כיוון שהתור, הוא אחד מהדברים
היקרים ביותר בארץ. בכל מקום נלחמים עליו.
אין מקום שלא.
קופת חולים, בנק, סופר, חניה, פקק לפני רמזור בכביש…
כ ל מ ק ו ם.
אז מה.. הבחור מוותר על התור?
אולי חסיד אומות העולם…??
מתברר שלא. מתברר שהוא אסטרטג.
הוא מקריב סָפָּר פשוט כדי לזכות בסָפָּר היוקרתי.
הוא מחכה למוֹמִי רק מוֹמִי.

ספר – מלך

יודע לעבוד מוֹמִי.
מחליק צ'פחה לבבית, מזמין אותך בתנועות תיאטרליות לכיסא
שואל מה נשמע, ולא כבדרך אגב, אלא ברמה גבוהה
של מתעניין אמיתי.
איך הילדים? האישה?
מחייך קצת מתחת לשפם,
אבל בעיקר… מקשיב.

יושב על תקן של עובד סוציאלי, נציג תלונות הציבור
תומך רגשי, יועץ בית ספרי, פקיד רווחה וכותל מערבי.

מדי פעם, משחיל מילה בנוסח… 'אהממ…'
או.. 'פשששש'… או… 'לא יאומן.'
או, 'מה אתה אומר'… כאלה.

כילד, ישבתי בצד ותהיתי האם הוא באמת מקשיב.
הרי כל עשר, חמש עשרה דקות מתחלף לקוח
והוא מקשיב ומהנהן לכולם והתגובות שלו הן
הכי קרוב ל'העתק – הדבק', של היום.

התחלתי לחשב בראש כמה סיפורים אישיים
הוא צריך לזכור כל יום. כמעט.
כמעט כל יום, כי יום שני חופש. המספרות סגורות.

הגעתי למסקנה שאין סיכוי שהוא באמת מקשיב
ואין מצב שהוא זוכר משהו.
אין סיכוי.

ואז, מישהו לפני התיישב על הכיסא ומומי שואל אותו:
"איך הסתדר העניין עם הילד בבית הספר?"
בהיתי בו. לא יאומן.
לעצמי מלמלתי: "יסלח לי כבודו."
'מודה ועוזב – ירוחם'.

טוב, אם אני כבר פה אולי נסתפר?
מומי: "עם חפיפה או בלי?"

אף פעם לא הבנתי. למה לחפוף?
הרי כשתגיע הביתה, תהיה חייב בכל מקרה לחפוף
את מיליוני השערות הקטנטנות שפזורות לך עכשיו
מאזור הקודקוד ועד קצה הבוהן. אז מה העניין?

"לאא…" הסבירו לי,
"עם חפיפה התספורת יותר איכותית."
בסדר.

אבל אז מגיע עוד עניין. הטיפ.
באותה תקופה רק הספרים קיבלו טיפ.
בכל הארץ, אף אחד לא קיבל טיפ… רק הספרים.
למה? ככה.

הייתי ילד והייתי בבעיה.
לא הבנתי את העניין.
מה… הוא לא קיבל תשלום??
אם צריך לתת יותר, שיעלה את המחיר וזהו.

ויש עוד עניין.
לא ידעתי כמה לתת טיפ.
אם מעט מדי… לא נעים.
אז מה? כפול? כמה… ככה וככה?
תמיד הרגשתי לא נעים. אולי לא נתתי מספיק.
באיזשהו שלב הפסקתי ללכת לספר, שמא אנדב
מעט פחות מהמקובל.
לא רוצה שמומי ייעלב.

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: