'אחרי יומיים' • המשך 'סיפור של כוח' ◄ יצחק טויטו

יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

'סיפור של כוח' – חלק ב'

לקריאת חלקו הראשון של הסיפור – היכנסו קישור:

במשך יומיים, תלמידי אותה כיתה לא הרפו.
בכל פעם שנתקלו בי ברחבי בית הספר שאלו:
"נו, מה קרה עם ירין?" "הסיפור לא עוזב אותנו."
"אנחנו על זה כל הזמן, יאללה ספר…"
לא עזר להם.

יומיים אחרי אותו השיעור הייתה נוכחות מלאה
והיה גם פלוס.
הפלוס היו הבנות, שבדרך כלל
נמצאות במקביל לבנים שאיתי
עם המורָה לחנ"ג, והיום הצטרפו לבנים.
המורה סימנה לי מרחוק במשיכת כתפיים
שמשמעה: 'אין מה לעשות'.
מתברר, שהבנים סיפרו הלאה את הסיפור
וגם הבנות רצו לשמוע את ההמשך.

לא הייתי צריך לחכות לשקט.
"טוב" פתחתי, "זוכרים את ירין?" ולא חיכיתי
לתשובה, הם היו דרוכים כמו קפיץ.

מבחן מקדים

"אז ירין חיסל את כל ענייניו ביפן ויצא לטיבט.
יצא לחפש תשובות לשאלות, שאף אחד
עד אז, לא ידע לענות לו.

הדרך ארכה זמן רב אבל
בסופו של דבר הוא הגיע.

בקצה הר גבוה, מכוסה שלג טיבטי, התנשאה
טירה עתיקה ומבוצרת, מוקפת חומה גבוהה
ובמרכזה, דלת ברזל ענקית.
בגובה העיניים, היה חלון הצצה קטן
בגודל של עשרה על עשרים סנטימטרים
סגור על בריח.

הוא נקש בעדינות על הדלת הענקית.
אין תשובה.
חיכה עשר דקות תמימות ואז נקש שוב.
לא חזק. לא בתכיפות ולא בעוצמה.
כל דבר מלמד עליך משהו.
לא עוין. משדר עדינות. ידידות.

הסוגר הקטן נפתח.
פנים מלוכסנות בזוויות טיבטיות ניבטו בחלון.
ירין דיבר לאט.
עיניים למטה, אבל בעמידה יציבה ונחושה
המשדרת כבוד. לא התרפסות.
"מבקש רשות להיפגש עם המאסטר".

העיניים בצוהר הקטן, בחנו אותו לשלוש שניות
ואז, החלון נסגר, ללא אומר. דממה.
הוא לא נקש עוד.

הוא התארגן לשינה בחוץ, בשלג.
עשרה מטרים ממול לדלת.
הוא תכנן היטב את המסע והצטייד בהתאם.
הוא ידע בדיוק לאן הוא מגיע.
ירין פתח אוהל ונכנס לשק שינה, עכשיו ישנים.
אוגרים כוח, לא פיזי.
הוא הבין את המצב.

למחרת בבוקר, אחרי תה הצמחים
שחלט לעצמו, נקש על הדלת הכבדה.
שלוש נקישות. לא חזק.
הוא לא נקש שוב.
הסוגר הקטן נפתח. אותן עיניים.
הוא חזר כמנטרה על המשפט של אתמול.
הסוגר נסגר לאחר שלוש שניות ודממה השתררה.
שום דבר.

הוא לא נקש שוב והעביר את היום
באימונים סביב האוהל שלו, בקריאת ספר
אוכל ומנוחה.

ירין לא מוותר. הוא לא מכיר את המושג.
הוא ידע והרגיש שמתבוננים בו
מן הרגע הראשון להגעתו.
הוא גם הבין, שכל תנועה שלו נצפית ומנותחת
וכי כל מעשה שלו נבחן.
אפילו דרך האכילה, השינה, האימונים
והתנועות, הכול.
הוא ידע שהוא בעיצומו של עימות.
מן קרב מסוג אחר.

יום שלישי. הריטואל חזר.
הקולות היחידים שנשמעו שם, בפסגתו
של ההר המושלג, מחוץ לחומת הטירה העתיקה
לאורך אותם שלושה ימים, היו אותן מילים בודדות
שנאמרו בכל בוקר בשקט.
'מבקש בענווה רשות להיפגש עם המאסטר'.
ולאחריהן קול טריקת הבריח הקבוע בצוהר הקטן.

נכנסים

יום רביעי.
נקישה. הסוגר הקטן נפתח. אותן עיניים.
"מבקש בענווה רשות להיפגש עם המאסטר".
אותן עיניים, אך בעומקן מבט אחר.
הוא ידע לזהות.

הסוגר נטרק והדלת הענקית והכבדה
נפתחה באיטיות.

ללא מילים ובקידה מסורתית מסמנים
לו להיכנס.
שני צעירים מלווים אותו אל תוך הטירה.
כבר בתנועות ההליכה הוא ראה
את רמת מיומנות הלחימה שלהם.
זו לא הייתה הרמה שאליה הוא נחשף עד היום.
מרשים.
הם ליוו אותו דרך רחבת אימונים גדולה
אל תוך המבנה העתיק.

בפנים, בקצה אולם מרווח
ישב על מחצלת ברגליים משולבות תחתיו
איש זקן.
מטר לפניו, בתוך גומחה, בערו גחלים.
חימום טיבטי.
הצעירים קדו למאסטר ועזבו.

ירין והמאסטר

ירין התקרב עד לכשני מטרים מהזקן
וקד קידה עמוקה להבעת כבוד
וכברכת שלום.
הזקן הנהן בראשו וסימן לו לשבת.
הוא ישב בשקט, ללא אומר, וחיכה.

אם אתה אורח – כָּבֵּד.
אתה נבחן גם במה שאתה לא עושה.
יש הרבה אמירה בשקט ובהתנהלות שלך.

הזקן הראה סימן של חיוך.
"רצית להיפגש", אמר לבסוף.

ירין הנהן. חיכה קצת ואז פתח בשקט.
"רציתי לשאול…"
והוא שאל את כל שאלותיו.
מפרט, מבקש לדעת, רוצה להבין.

נראה שהזקן אהב את השאלות, כמו גם
את השאיפה לדעת.
הן הראו על עומק, על אופי, על אינטליגנציה.

"השפה שלך ותנועות הלחימה שלך
מעידות שלמדת ביפן.
אבל אתה, כמובן, לא יפני. מאיפה אתה?"
ירין, שלא חשב שיש סיכוי שהמאסטר
מכיר את מדינת ישראל הקטנטונת, ענה:
"ממדינה קטנה במזרח התיכון".

"איזו מדינה?" שאל הזקן, לא מרפה.
ירין משך בכתפיו, לא מבין את ההתעקשות.
"ישראל".

הזקן הטיבטי בחן אותו ממושכות
ושאל כמעט בלחישה.
"אתה יהודי?"
שוב משיכת כתפיים.
יהודי, לא יהודי, זה מעולם לא שינה לירין.
"כנראה".

הזקן שנראה מהורהר, הוריד את ראשו
ועצם את עיניו, שפתיו נעו ללא אומר.
הוא מלמל משהו לעצמו. ואז נעצר.
הייתה דממה. חמש דקות תמימות.

בין שניים היושבים זה מול זה ומנהלים שיחה
חמש דקות של שקט, כמוהן כנצח.

נמלה, או נשר

לבסוף הרים המאסטר הזקן את ראשו.
"איך יכול להיות שיהודי מגיע עד לכאן
כדי לשאול שאלות כאלה?"
ירין, שלא הבין את התגובה, שתק.

אחרי עוד דקה של שקט מהורהר, הביט הזקן
בעיני ירין ודיבר לאט.

"דמיין נמלה. היא רואה
מספר סנטימטרים לפנים, אולי קצת יותר.
עכשיו, דמיין נשר הדואה בשמיים…
הוא יכול לראות למרחקים עצומים מסביב.

רוב האנשים חושבים ופועלים בהווה.
יש שמתכננים קצת קדימה – נמלים.
החכמים יותר, עולים גבוה.
רואים תמונה רחבה יותר, מתכננים לטווח ארוך
מחשבים ופועלים בהתאם – נשרים.

מה שאתה מחפש, יצריך ממך לא רק
לעלות גבוה כנשר, אתה צריך להיות נשר חכם.
תעלה גבוה לתצפית וסרוק את ההיסטוריה
האנושית, מתחילתה ועד עכשיו.
כשתראה את העובדות הפשוטות
יתבהרו לך המסקנות מעצמן
ואיתן יגיעו התשובות.

אתה, כיהודי, צריך לדעת,
שאתם המקור לכול. הכול אצלכם.
אין לי מה לחדש לך.
חזור הביתה, שם כל התשובות".

מאוחר יותר סיפר ירין, שבאותו הרגע
הוא חש כאילו נחת עליו פטיש כבד על הראש.

'כמה חיפשתי, כמה השקעתי. שנים.
והכול, הכול נמצא שם, בבית, מתחת לאף'.

הוא חזר לארץ והתחיל לחפש. לשאול שאלות.

כבן קיבוץ המתהדר בחילוניותו
הוא לא ידע כלום על היהדות
לא על מסורת ולא על המנהגים השורשיים.
הוא לא ידע מהי משמעותה של השבת
בעולם היהודי או שום דבר מעבר
למה שנראה באופן כללי מאוד
על פני השטח. אז הוא התחיל ללמוד.
התחיל ולא הפסיק.

היום, גודלו הפיזי של ירין הוא כשליש
ממה שהיה כשראיתי אותו לראשונה.
כיפה גדולה מעטרת את ראשו
ציציות מתנפנפות להן ברוח
חיוכו רגוע והוא מורה
מורה לטַאי-צִ'י בקבוצות קטנות בלבד.

לעולם לא תנחשו מה עבר האדם הזה בחייו.
אין לכם סיכוי".

סיפור של כוח?

התלמידים נראו מרותקים.
"עכשיו תגידו", אני שואל את הקהל הצעיר שלי
"זה סיפור על כוח, נכון?
אבל, איזה כוח בדיוק?
מה התובנות שלכם?"

אחד התלמידים התעשת.
"תגיד, תגיד, תגיד, באמת הוא
הרג בן אדם במכה אחת?"

הסתכלתי עליו מתוסכל.
אין תלמיד שלא הבין, יש מורה שלא
הסביר מספיק טוב.

בעוד שבוע נגמרת שנת הלימודים
ואז יהיו לי חודשיים חופש
לבדיקה אם אני במקצוע המתאים.

(ברשותכם, אני לוקח פסק זמן
מהטור השבועי, לטובת סיום מטלות
שאני בעיצומן ומעוניין לסיים אותן.
אין שום סיכוי שלא נתראה שוב כאן, בחי-פה
ובקרוב.)

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: