סיפור אהבה בספרייה העירונית בחיפה • יצחק טויטו

סיפור אהבה חיפאי, כשעוד היה הדר בהדר • יצחק טויטו, מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

יש ספרנית שצוחקת?

"ששששש…" לחשתי
היא צחקה. 
מה הולך פה…

כיוון שהזדמנתי להדר הכרמל, חשבתי לבקר בפבזנר.
אין כמו הספרייה שישבת בה בבגרותך כדי לפרוט
על נימי הנוסטלגיה.
פניתי לרחוב פבזנר, כשהמטרה הייתה – הספרייה העירונית.

כל עיר שמכבדת את עצמה צריכה ספרייה. 
אי אפשר בלי.
ספרייה משדרת תרבות, השכלה, עומק מחשבתי, לימוד.
נכנסתי לספרייה ונדהמתי.
זה לא מה שזכרתי.

מולי, נערמו ספרים במדפים מהרצפה ועד אי שם
מימיני, עמד סטנד עמוס דיסקים 
והאוויר היה עמוס ב… רעש.

לא ברמה של שוק תלפיות, אבל כל לחש בספרייה 
משמעותו חילול הקודש.
ועצם הדיבור בספרייה, כמוהו כצלם בהיכל.
ספרייה אמורה להיות דוממת. כאן לומדים.
המקום נתן הרגשה של בסטה.

כבר בדלפק הצמוד לכניסה קיבלה את פני צעירה
ושאלה בקול… "שלום, אפשר לעזור?"   
נתתי בה עין עקומה ולחשתי "ששששש…"
היא צחקה.
ספרנית צוחקת???  
ממתי ספרניות צוחקות, מה הולך פה…

חשבתי לעצמי שמהספרייה של פעם נשארו רק 
המשקפיים של הספרנית בדלפק. 
כי אין דבר כזה ספרנית בלי משקפיים.
יצאתי משם מהר ככל האפשר.

עמדתי בחוץ והחזרתי לאחור את סרט הזיכרונות במוחי 
עד למגירה עם הכתובת: 'ספריית פבזנר – חיפה.'
לחצתי על כפתור הפְּלֵיי.

מחובר לספסל

ביום שחור אחד, הלהקה הטובה בעולם, הביטלס, 
צבטו אותנו חזק בלב. הם התפרקו. 
אבל אז, זרקו לנו סוכריה.

ביום מסוים השבוע יהיה מרתון שירי הביטלס ברדיו. 
הצביטה התרופפה מעט.
אלא, שבאליה הזאת היה נעוץ קוץ. 
המרתון ישודר מתחילת שעות הצהריים המוקדמות
כשאנחנו עדיין בבית הספר.

לחברי, שהיה מומחה בנטרול קוצים כאלה
לא היה ספק, מבריזים מהלימודים. 
הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי כדי להסית אותי
לצאת מוקדם מהלימודים בתואנה כלשהי, כדי להספיק
להגיע הבייתה ולכוון את הטייפרקורדר להקלטה המרתונית.
אבל היה לי תנאי.

התנאי היה, שנעבור קודם דרך הספרייה ורק אחר כך 
נמשיך הבייתה.
התוכנית שלי הייתה להכין תירוץ אמין ואמיתי לשאלות 
שנישאל מחר בעניין החיסור. וספרייה זה תירוץ מצוין.

המחנך, מן הסתם, יביט בי, והתמונה שתצטייר לו בראש
תהיה – הנער תאב לימודים. איזה יופי.

קצת לפני הספרייה, חברי לספסל הלימודים 
שהיה מחובר לספסל יותר מאשר ללימודים,
החליט להשתמט בטענה ההגיונית והמוצדקת,
שהוא צריך להגיע לפחות שעתיים לפני תחילת 
המרתון כדי שהוא יוכל להכין את הטייפ. ברור.
מעולם לא הייתי בספרייה. 
לא כזאת בכל אופן, והחבר'ה אמרו
שזה אחלה מקום להתכונן למבחנים.
המבחן הקרוב – מתמטיקה.

לא נורא מָמי

נכנסתי לספריה והדבר הראשון שקיבל
את פני היה – שקט.
ושקט, מכוח הגנטיקה שלו, לא יודע לעשות צלילים. 
אין לו אופציה כזאת.
אז, איך סיימון וגרפונקל שרים בהרמוניה מלאכית
את 'צלילי השקט'…?
נו בסדר, כנראה ביטוי מליצי, כך לפחות זה הצטייר
לנער בן השבע עשרה שהייתי.

תקופת טרום הבגרויות היתה מלחיצה, מאיימת.
לא הבגרויות של היום. של פעם. כשעוד לא היו יחידות.

היום זה פשוט… אתה לא מתאים לחמש יחידות?
לא נורא יקירי יש ארבע.
לא מתאים לארבע אהוב? לא קרה כלום, יש שלוש.
לא מצליח לך בשלוש ממי? כנראה אתה צריך אבחון. 
זה בסדר, פשוט תקבל עוד קצת זמן למבחן. 
וכנראה, גם יקריאו לך אותו. 
מי יקריא?
אה, אולי המורה, אולי הרכזת, לא משנה מי
כל מי שמשתוקק שתעבור את המבחן.
החיים תפוח בדבש יקירי. יופי.

אז זהו, שפעם לא היה כך. לא יקירי, לא מָמִי ולא בָּבִּי.
יש בגרות אחת, מבחן אחד לכל המדינה.
עברת – יופי. לא עברת… אממממ… לא יופי.

האם יש כאן ביקורת? מה פתאום… מה אני מבין
רקו'מר מה היה, זה הכל. 
ובכלל, אני בדרך לפבזנר. החלטתי להשקיע.
רציתי להיות בצד של ה'יופי'.

לקחתי חומר ומחברות כדי לשבת ולהתעמק בנוסחאות
שאין סיכוי שאשמור איתם על קשר דקה אחרי הבגרות. 
החברים אמרו שזה מקום טוב לשבת וללמוד. נראה.
הביטלס לא בורחים לשום מקום.

ספריית פבזנר שכנה בסמוך מאד לתיאטרון העירוני בחיפה.
כמעט צמוד. 
הכי מתאים. ספרייה – תיאטרון. תרבות.

"ששששש…"

נכנסתי. 
פעם ראשונה במקום.
בפתח, מאחרי דלפק עץ כבד, עתיק ומסוגנן 
ישבה אישה מצודדת וחמורת סבר עם משקפיים.
שאלתי אותה איפה אפשר לשבת
היא החזירה לי מבט נוזף ולחשה "ששששש…"
חשבתי, מה עובר עליה?

היא קמה וסימנה לי באצבעה לבוא אחריה. בלי מילים.
הובילה אותי לשולחן עץ עתיק ומעוצב אָה לָה מרי אנטואנט
והצביעה על כיסא. שב. 
בלי מילים.
ישבתי. מפחידה. 
היו מעט אנשים מסביבי. חלקם רכונים מעל ספר, אחרים כותבים משהו. 
אולי יש להם בגרות בקרוב.
כמה נשים מבוגרות עברו מידי פעם, מסדרות דברים. בדממה.

פניתי למישהי ושאלתי על ספר מסוים שהצטרכתי.
המבט שלה היה שווה ערך לסטירה מצלצלת "שששששש…"
אולי היא תאומה של ההיא מהדלפק.

טוב, אז הסתבר שכולן אותו הדבר. הספרניות.
כולן נשים כמובן.
כולם מבוגרות, עם משקפיים, חצאיות צנועות ורציניות במיוחד. 
אולי שיבוט. נראות יקיות, כמו מנהל בית הספר שלי, שלהוציא 
מים מן הסלע הרבה יותר קל מאשר לגרום לו לחייך.
בכלל, נראה שבתוכנה שלהן באות 'ח' דילג המתכנת על 'חיוך'
והטמיע במקומו את – 'חרון אף'.

רציתי להתחיל לכתוב משהו אבל לא יכולתי. הייתי שבוי.
הייתי בעולם אחר. 
מנותק מהציוויליזציה, מההמולה התזזיתית שבחוץ. בתוך בועה.
בועה שקטה ונעימה.
הייתי שבוי מרצון בצלילי השקט. מוקסם.
אה, והייתה לי עוד בעיה שהפריעה לי להתרכז.

תפוז גורלי

במרחק שלושה שולחנות, באלכסון מימין, ישבה בנינוחות
אלגנטית, פאר היצירה. לא פחות.
נערה עם שיער שחור ומתולתל, שלמרות שישבה והייתה רכונה
על ספרים ומחברות, יכולתי להבחין כי היא גבוהה.
בערך בת גילי, ו… יפה. מאד יפה.

אבל, אני הוקסמתי ממשהו אחר.
ראיתי סביבה מן הילה זוהרת. הילה שהגיעה מבפנים.
אם עד הבוקר חשבתי שהתפרקות הביטלס זו צביטת לב 
חזקה מדי, הנערה באלכסון מימין, הוכיחה לי עד כמה טעיתי. 

במאמץ על אנושי, החזרתי את מבטי למחברת רק כדי לראות 
שכל המעוינים, המשולשים והמרובעים, הפכו לקו אחד אלכסוני
שהצביע – ימינה.

היא נראתה כל כך בלתי מושגת, שמשום מקום התנגן לי 
בראש שירו של אריק: 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה… 
אני חושב שבשבילי היא אבודה.'

טוב, עם כל הכבוד לאיינשטיין אני לא לוזר.
אבל מה עושים, איך בכלל מדברים עם בנות…
אם אצא מפה יתכן שלא אראה אותה לעולם.
לדבר כאן, כמוהו כהתאבדות.
לשאול משהו? ללחוש לה? אולי יראה כחוצפה. 
מי אתה בכלל…

אלא שלא התכוונתי לתת ליהלום המלוטש הזה לחמוק.
ואז, ה-DNA של השכונה השתלט עלי. 
החלטתי לצאת למלחמה. מלחמת קודש.

מתוך התיק הוצאתי את התפוז שאימי הקפידה לשים לי 
בקביעות למרות שמעולם לא אכלתי אותו.
לא אהבתי את הדביקות הבלתי נמנעת בידיים 
המתלווה לקילוף שלו.

עטפתי אותו בדף שקרעתי ממחברת החשבון 
קמתי בדממה, ובצעד קטן לאדם אבל גדול לאנושות
צעדתי לעברה חרש, הנחתי את התפוז העטוף 
בנוסחאות מתמטיות על שולחנה והמשכתי. 

עמדתי מאחורי קיר מדפי הספרים, במרחק לא גדול 
והסתכלתי לעברה.
הייתי במתח, יותר מבכל סרט של היצ'קוק.
כל גורלי תלוי בתפוז אחד.

לרגע, נראתה מבולבלת, ואז היא פתחה את ה'חבילה'
הניחה בפליאה את התפוז בצד, יישרה את הנייר וקראה.

'אני היושב משמאלך, לא יודע לקלף תפוז, באמת. 
אם תואילי לקלף אותו עבורי, אסכם במקומך את כול 
חוברת 'אנטיגונה' המדכאת, שאת מתעמקת בה עכשיו.'

היא כיסתה בכף ידה את פיה ופרצה בצחוק, שבקושי
הצליחה להחניק.
נשפתי אוויר בהקלה וחזרתי למקומי. 

הדקות הבאות כאילו נלקחו מסרט שמתרחש בבית כלא
כשהאסירים מעבירים בחשאי פתקים אחד לשני תוך כדי
שהם חולפים זה ליד זה. 

היא חלפה לידי והניחה פתק על שולחני.
"זו לא 'אנטיגונה', זה עגנון. 'והיה העקוב למישור'. 
וחוץ מזה, אסור לאכול בספריה. 
וגם אם תצליח לאכול בחשאי
ריח התפוז יזעיק את יחידת החיסול אליך."

חלפתי לידה והנחתי פתק תשובה.
"מצוין, אהבתי את 'והיה העקוב למישור'. 
מהיום, יתלווה לו אצלי ריח של תפוז.
ולעניין הריח, בדרך כלל, כשיש חוש מפותח במיוחד
זה בא על חשבון חוש אחר. 
ומכיוון שחושי השמיעה והראייה שלהן כל כך
מפותחים, אני בונה על זה שחוש הריח שלהן פגום."

"טוב, מילה זו מילה, אני לא מוותרת
מתי אתה מכין לי את הסיכום?"

בזווית העין יכולתי לראות אותה מקלפת את קופידון 
במיומנות, במהירות ובחיוך.
כמעט צרחתי מאושר ושיתפוצצו הייקיות. 

"מחר, בשעה הזאת כאן. מתאים?"
"כן, אין בעיה."
היא סגרה את עגנון ופתחה ספר אחר. 

ניסיתי לחזור למתמטיקה, אבל כל נוסחה 
שהסתכלתי עליה, הפכה לאלכסון שהתכוונן ימינה.

בעל ניסיון

בדקות הבאות לא ראיתי אפילו זנב של נוסחה מתמטית.
כל שראיתי היה, יהלום מלוטש עם שיער שחור בניחוח תפוז.
בשלב מסוים, סגרתי את המחברות והתכוננתי ללכת. 
אי אפשר ללמוד ככה. 

בזווית העין קלטתי מישהו שסגר ספר שעיין בו 
וכנראה התכונן לקום.
התבוננתי בו מסוקרן ומשועשע. 
אי אפשר לקום ולגרור כיסא לאחור בלי רעש.
רעש שבקושי מרגישים בו בחוץ, ישמע כאן כמו 
מאה בסולם ריכטר.
חיכיתי לסרט שיגיע אוטוטו. 
מן הסתם, שלוש או ארבע מהספרניות יגיעו במהירות 
על קולית דוממת, יעמדו סביבו וינעצו בו את עיניהן הרושפות 
ויאדו אותו לאבדון. 
לא היה סרט.

הוא קם, תוך שהוא מרים את הכיסא בעדינות, 
משל הוא מחזיק בידו מבחנה פתוחה ומלאה עד הקצה
בנוזל גרעיני שיכול להחריב מדינה שלמה,
אם רק תיפול טיפה אחת ממנו החוצה.

הוא פסע צעד לאחור, והחזיר בעדינות את הכיסא למקומו. 
רחש לא נשמע. 
בעל ניסיון. מאולף.

שעה מאוחר יותר, חיקיתי את הפעולה שלו וצעדתי 
כמו על ביצים לכיוון היציאה.
עברתי ליד הדלפק, חייכתי והנהנתי בדממה לחמורת הסבר 
שהחזירה לי במין הטיית ראש דוממת, שלא הבנתי את פירושה. 
לא נורא, זה לא בחומר לבגרות.

פאר היצירה

מטר מדלת היציאה, בחוץ, עמדתי בתוך עולם אחר. 
נשמתי עמוקות תוך הרגשה מוחשית, כי יתכן שהתאהבתי היום.
לא בספרנית. בצלילי השקט. או אולי…

התחלתי בצעידה לכיוון רחוב שיבת ציון, הביתה, תוך כדי
זמזום 'the sound of silence', 
של סיימון וגרפונקל המופלאים. 

בבית, הפעלתי את הרדיו ובמקביל פתחתי את מחברת המתמטיקה.
הביטלס כאילו תקשרו איתי ופתחו ב 'all you need is love' 
ואז, כבמעשה קסם, נעו שוב כל השרבוטים הגיאומטריים
שבמחברת והפכו לאלכסונים שהצביעו ימינה.

לחצתי על כפתור הסטופ הדמיוני שבמוחי והסרט הסתיים.
סרט אספנות. 

שני צעירים קולניים פנו למבואה שלפני הספרייה.
עצרתי את הדחף האינסטינקטיבי לנזוף בהם "ששששש…"
הם מן הסתם יחשבו שאני מגמגם.

צעדתי לכיוון הרכב כשהנייד בכיסי התחיל לרטוט.
הוצאתי אותו. 
שיחה מזוהה. האישה שאיתי.
על הצג הופיע שם המתקשר – פאר היצירה.

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

לרכישת הספר היכנסו לקישור או התקשרו 055-882-5332

עוד סיפורים של יצחק טויטו שהתפרסמו בחי פה – בקישורים: