מבוא: מדובר בסיפור אותו כתבתי לפני שנים אחדות (נכתב במינכן, 10/7/2021), על ידידי הפרופסור גבריאל מוקד, שהלך לעולמו בימים אלה. הוא עלה לארץ בהיותו ילד לאחר שניצל ממוות בשואה. כאן למד עברית, הפך לסופר ופילוסוף ואף השפיע רבות על השיח הפוליטי בארץ. הוא כיהן כיו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל, הוציא לאור כתב עת חשוב "עכשיו" לענייני ספרות ושירה עברית ונעשה עורך ומבקר ספרות מהחשובים בארץ. הכרתי אותו לאחר שהתחלתי לכתוב שירים וסיפורים והתקבלתי לאגודת הסופרים ואף כיהנתי בה כחבר הנהלה שנים אחדות.
לפני כ-8 שנים נהגתי לנסוע בימי חמישי לתל אביב, כדי להיפגש עמו בבית קפה ליד ביתו בשדרות בן גוריון פינת דיזנגוף. לכבוד היה לי להתיידד אתו. שוחחנו ארוכות, אם כי מסביבו ישבו סופרים, משוררים ובמאי תיאטרון, גבריאל מוקד אהב לשמוע ממני על התפתחויות בטכנולוגיה ובתקשורת. כאשר רציתי להגיד לו משהו פרטי הייתי מדבר אתו בשפה הפולנית וכך נוצר בינינו קשר תרבותי/אישי.
כפי שאומרים "ביידיש זה נשמע יותר טוב", זה קורה גם בשפות אם אחרות.
האיש ממש היה חסר לי מאז שהפסקתי להיפגש אתו, כאשר מפאת מחלתו, הוא התקשה לרדת במדרגות ביתו.
גבריאל מוקד ז"ל הלך לעולמו בסוף חודש מאי 2026, יהי זכרו ברוך.
את סיפור הישרדותו כילד בתקופת השואה, הוא סיפר לי באופן אישי ואני כתבתי זאת לכבודו.
שנות הילדות של גבריש – גבריאל מוקד בפולין הכבושה
בסופה של שנת 1944, גבריש היה כבן 11 שנים. חייו נראו כלפי חוץ רגילים, כי הוא נראה כמו ילד פולני מקומי, אך דבר אחד היה ברור לו, אסור לו להזדהות כיהודי. למעשה זה לא הפריע לו, כי דיבר רק בשפה הפולנית והיה תלמיד מצטיין.
אמו, שהייתה אישה חכמה, ידעה שכדי להצילו עליה לחיות בזהות בדויה. אולם כמי שהגיעה מוורשה, העיר הגדולה, ידעה לשחק את תפקיד ה"וורשביאנקה" בדומה לנשים מהאליטה של פולין, שהייתה מורכבת מאנשים משכילים בעלי התנהגות אצילית, על-פי המאפיינים הבאים:
- "סלובו הונורו" – "מילה של כבוד". לעולם אין להפר מילת כבוד או הבטחה שנותנים למישהו. אם עשית זאת, זה לא יסולח לך אף פעם.
- כאשר פוגשים אישה, תמיד יש לברכה באמצעות נשיקה על גב כף ידה.
- עליך להתבטא בפולנית גבוהה, ואם תיכשל ולו רק במילה אחת, מיד יגלו שאינך אלא בור ומתחזה.
- עליך להיות לבוש תמיד באופן מוקפד ומסודר, לא בהכרח בלבוש יקר, אך פריטיו צריכים להתאים זה לזה. גם אם יחסר רק כפתור אחד, זה מראה שאתה "שלומפר".
- עליך לשלוט בפסוקים מתוך "פן טדיאוש", שהיא יצירתו של אדם מיצקביץ', השייקספיר הפולני, ועוד…
אמו של גבריש השיגה ניירות זיהוי פולניים, ולא התקשתה להציג את עצמה בתור פולניה "אסלית" ב-100%. היא מצאה מקום מקלט לה ולבנה החמוד בעיר הרדומה במקצת – "זקופנה". זה מקום ציורי וידוע כבירת ספורט החורף הנמצא ברכס ההרים המהווים המשך להרי האלפים והטטרה. שרשרת הרים זו שימשה גבול בין פולין לבין צ'כוסלובקיה של אז. האזור נקרא גם בשם פודהלה, השוכן דרומית לקראקוב, בירתה העתיקה של פולין. אנשי המקום מדברים בשפה מוזרה במקצת, המכילה ניב פולני, אך מבוטאת בדומה לשפה הצ'כית.
ישנה סברה האומרת שאנשי ההרים אינם חכמים באופן מיוחד (סליחה), וזאת מדוע? רופא יהודי המתגורר בציריך שבשווייץ, אמר לי פעם שאנשי ההרים התקשו להשיג מים, מאחר והמעיינות והנהרות נמצאים בעמקים, ומכיוון שלא תמיד התאפשר להם לרדת ולעבור מרחק של קילומטרים רבים כדי להביא דליי מים, הם הפשירו שלג וקיבלו מים מזוקקים שאינם מכילים מינרלים. שימוש במים כאלה לאורך זמן פגע בשותים, והם נעשו קצת שוטים. הרופא היהודי התכוון לתושבים בשווייץ, אך גם בפולין לא חסרים כאלה. לאחר שגבריש הקטן ואמו נמלטו מוורשה, הם הגיעו לזקופנה. לילד כנראה לא היה ידוע אז שאביו, שהיה רופא מפורסם וטיפל ברבים, נרצח ע"י הנאצים בשל יהדותו.
זקופנה הייתה עיר מנומנמת, שלא היה בה הרבה מה לעשות בקיץ. בעיר שלטו אז יחידות צבאיות נאציות, שאחזו בתושבים בצבתות של ברזל, וכדי להוכיח את שלטונם, ערכו תרגילי סדר ומצעדים צבאיים ברחוב הראשי. הקצינים והחיילים היו לבושים במדים הדורים, וצעדו בכל בוקר בצורה קצבית ומסודרת כשהם חמושים, ואבוי למי שהעז להתנגד להם. מראהו של המצעד היה מפחיד, אך בו בזמן גם מעניין.
המלחמה התקדמה בכיוון הנכון, גרמניה הותקפה ממזרח על-ידי רוסיה, ממערב על-ידי ארצות הברית ובריטניה, ומדרום פלשו הבריטים דרך איטליה. רבים מחייליו של הדוצ'ה ובעיקר הקומוניסטים שמחו לבגוד בחבריהם הגרמנים, ועל-כך שילמו מחיר יקר.
כאשר הגרמנים הבינו שקיצם קרב, הם ניסו לגייס את הצעירים הפולנים בפודהלה לצבא הגרמני. בתחילה הם פנו באופן מנומס ומעורר התלהבות. הם הסבירו למקומיים: "אתם דומים יותר בתרבותכם לנו, הגרמנים, תתגייסו ותצטרפו לצבא הגרמני המפואר, ותזכו לתהילת עולם!" אמנם, הצעירים בפודהלה לא היו גאונים גדולים, אך בכל זאת היו שהבינו שזו עלולה להיות מלכודת לפתאים. אמנם היו מקומיים שחברו לנאצים, אך צעירים פולניים רבים ברחו למקומות מסתור בהרים, שם אפילו נץ לא היה מסוגל לגלותם.
לאחר שהגרמנים הבינו שלא עלה בידם לשכנע את כל הצעירים להתגייס לצבאם, כהרגלם עברו לשלב ב', הם הודיעו שכל צעיר אשר יתחמק משירת צבאי, ייענש בחומרה, כלומר ידונו אותו למוות. גם האיומים הללו לא הועילו במיוחד, והצלחתם של הגרמנים הייתה מוגבלת.
המצעדים הקצביים נמשכו בזקופנה גם כאשר פשטו שמועות שהרוסים מתקרבים. צעידת הברווז של הגרמנים הייתה מרשימה, אך כבר קצת ירדה במקצת כבר מגדולתה. כולם ידעו שהרוסים עומדים להגיע או טו טו.
בבוקר 29/1/1945, הגרמנים נעלמו מהעיר כאיש אחד. לא היו יותר צעדות, לא הודבקו מודעות אימים, ולא נשמעו במגפונים צעקות ה-"!Achtung".
התושבים החלו להרגיש שמשהו בעל חשיבות רבה עומד להתרחש. באותו היום אחרי הצהריים נשמעה שירה רמה המתקרבת לעיר. הרוסים באים!" גבריש התבונן בנעשה בעיניים משתאות – "מה זה, צבא? איך הם צועדים?"
נכנסה לעיר שיירה מוזרה של כלי רכב מסוגים שונים, וכן עגלות הרתומות לסוסים. החיילים הרוסים לא נראו כלל כצבא מאיים. כל אחד מהחיילים היה בלבוש שונה מרעהו, וגם כלי הנשק היו שונים. האחד החזיק רובה ארוך, השני טומיגן (תת-מקלע עתיק), והשלישי נאגן (אקדח רוסי ישן). האחד חבש לראשו כובע עשוי מפרווה, והשני כובע פלדה. בין החיילים היו גם נשים רבות, וכולם חייכו לעבר התושבים. הילד תהה כיצד הערב הרב הזה של הרוסים הצליחו לגרש את הגרמנים שצעדו באופן כפייתי ומאיים.
הוא עמד בצד הדרך ונופף בידו לשלום לאנשי השיירה. מאחר והיה ילד יפה באופן מיוחד, עינו של מפקד השיירה צדה אותו, והוא פנה אליו ואמר: "קראסיבי מלצ'יק, ידי סיודה!" "ילד יפה, בוא לכאן!" הילד ניגש למפקד שהרים אותו לכלי הרכב והסיע אותו. היה זה טרמפ נהדר עבור הילד גבריש אל החופש!
ואם חייליו של סטלין לא היו אז שליחיו של המשיח, אז מי כן??
*בסרט "החיים יפים" (איטליה 1997) בו מככב רוברטו בניני שהוא גם הבמאי, מתואר אב העושה את כל אשר לאל ידו כדי לאפשר את הישרדותו של בנו במחנה שבויים. הוא עושה זאת על-ידי כך שהוא משכנע את בנו שכל מה שמתרחש מסביב הוא רק משחק, וכדי לנצח בו חייבים לשמור על הכללים. בניני "ניסה" לחקות את גבריש החמוד בתמונת הסיום של אותו הסרט, אך גבריש הוא שלנו והוא חי במדינת ישראל ואף תורם לה רבות!
