חיים חצץ ○ על איש אחד בחיפה • יצחק טויטו

(חי פה) – "לפעמים צריך רק להקשיב…"

הוא נראה מוזר.
זרוק, קצת מלוכלך, מרושל על גבול המרופט.

ראיתי אותו מסתובב ברחוב יפו גזרת כיכר פריז.
פעמים, סתם יושב על המדרכה ופעמים
חוצה את הכביש מפה לשם, משם לפה
ללא תכלית.
לפחות כך זה נראה.
באופן לא רצוני, רצו לי סרטים בראש, מה עבר עליו בחיים.
אם הרגשת פעם שהחיים שלך קשים, תגיע לכאן
ואני אראה לך למה אתה טועה.

לפעמים היה נעלם לחודש, או קצת יותר
ואז שוב מופיע.
יושב פה, עומד שם, חוצה את הכביש
מתחכך במכוניות.
מוזר, כבר אמרנו.

איפה אתה איש?

עבר זמן ושמתי לב שכבר תקופה ארוכה
לא ראיתי אותו. עשה הפסקה גדולה הפעם.
איפה אתה איש?
עבר עוד קצת זמן ושמעתי.

הוא היה סוג של הומלס.
אם יש כאלה שהחיים שלהם דבש
או, נניח ריבת תותים
החיים שלו היו – חצץ.
חי מהיד לפה, או מהמדרכה למכונית.
מה זה מהמדרכה למכונית?

אז ככה… הוא היה מתזמן את נסיעת
המכוניות ברחוב יפו.
הכביש הצר והאנשים שחוצים אותו תדיר
לא אפשרו לנהגים לפתח מהירות גבוהה
והוא סמך על זה.
הוא בחר את המכונית המתאימה והתפרץ לכביש
לפני שהנהג הספיק לעצור… בווּום… תאונה.

הוא היה נפגע ברוב הפעמים ברגליו.
בדרך כלל שובר כמה עצמות ומפונה
לבית החולים.
וזה בדיוק מה שהוא רצה.
כי עכשיו הוא זכאי לפיצוי מביטוח לאומי,
או מביטוח החובה של הנהג, או מי שלא יהיה
העיקר שיהיה משהו לקנות לאכול.

על הדרך, יש גם את הבונוס של מיטה נקיה,
קצת יחס טוב מאחיות רחמניות בבית החולים
ודייסת חלב לקראת ערב.
מקצוע כואב, עם סיכון גבוה ופרנסה לא מי יודע מה.

רק אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי אותו, שמעתי.
בפעם האחרונה שהוא נפגש
עם המכונית… המכונית ניצחה.
הרגשתי צביטה חזקה בנשמה.

צער בעלי חיים

נזכרתי במקרה של אותו מסכן, כשנתקלתי בסיפור אחר.
רבי יצחק בן שלמה לוריא, הידוע בכינויו האר"י הקדוש
התארח אצל יהודי.
לאחר שסיים את האירוח, הודה לו על הטרחה
אך לפני שעזב, שאל את היהודי: "כיצד אוכל לשלם לך
עבור האירוח והטרחה עבורי."

השיב לו בעל הבית: "היו לי בנים אבל אשתי נעשתה
עקרה. מבקש שכבודו ימצא לה תרופה כדי
שתוכל ללדת לנו עוד ילדים".

האר"י הסביר לו בתשובה: "היה סולם קטן
שעמד בביתך בדרך קבע, תרנגולים היו עולים
ויורדים בו לשתות מים בכלי שהיה סמוך אליו.

פעם אחת, אשתך אמרה לעוזרת בביתך
שתסיר את הסולם משם לצורך עניין כלשהו.
מאז," טען בפניו האר"י, "לתרנגולים יש צער גדול
והם בצימאון. ולכן נגזר עליה להיות עקרה.
למרות שלא היה לה כוונה לצער את התרנגולים,
אלא בגלל סיבה אחרת לגמרי, מעשיה, הם שגרמו."
בעל הבית שמע את הדברים
והחזיר את הסולם למקומו.
כעבור תקופה קצרה, אשתו נכנסה להריון וילדה.
אלא, שהסוף הטוב לא הניח את דעתי.
חיפשתי את ההיגיון, או את הרעיון שמאחורי הסיפור.

ואז ראיתי גם הסבר.
על פי הוראת המסורת היהודית, לא רק שאסור
לך לגרום צער לבעל החיים
אלא חובה עליך לחוש לעזרתו אם ראית אותו סובל
ואפילו אם זה לא באשמתך, ואפילו אם בעליו
של בעל החיים ציערוֹ והוא יושב מן הצד
ואינו עוזר לו.

ועוד בהמשך, כי מתוך המקורות אנו למדים
כי הדאגה לבעל החי הסובל, חשובה, עד כדי
לחלל עליהם את השבת, כמו שנהוג באדם חולה.

לב האדם אינו יכול להיות מחולק.
אם הוא רחמן – הוא רחמן, ואם הוא אכזר – הוא אכזר.
לא יתכן שאדם ינהג באדישות בבעלי חיים
והוא יוגדר כרחמן.
לב האדם הוא אחד, ואם הוא מסוגל לפתח
אדישות מול צער של כלב או ציפור
הרי שהוא מרגיל את עצמו להיות אדיש
לסבל של אחרים וזה מחלחל ומחלחל
והוא הופך לאדם שאדיש לצער באופן כללי.
של בעלי חיים ושל בני אדם.

זמן רב אחרי ששמעתי שאותו הומלס נהרג ב'תאונה'
חשבתי לעצמי, האם נהגנו על פי אותה
המסורת העתיקה?
גם אם הוא היה מסרב לעזרה, האם לא היינו צריכים
לעשות משהו?
ואולי רק להקשיב?
כמה הייתי רוצה לשבת לידו ולשמוע אותו.
לא לייעץ, לא להציע או להפנות.
לא להתנשא חלילה.
רק לשמוע, רק להקשיב לסיפור שלו.
אין לי מושג מה היה שמו.
בשבילי, הוא היה 'חיים חצץ'.

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: