"קופסה אחת של סיגריות – שלא עישנתי" ○ סיפור • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

כסף פורח באוויר

"תגיד", שאלתי את עמיתי הדעתן. "איך נכון לומר: 'הם דיברו על דָּה ועל הָא,
או על הָא ועל דָּה?"
הוא בהה בי לרגע בהבעה של רחמים אבל לא הספיק לענות.
קולה הלא מוזיקלי בעליל של המנהלת הדהד לעברנו כמו רוח מזרחית המצליפה
על הפנים במהירות של מאה קמ"ש. "קדימה תזדרזו הישיבה כבר מתחילה".
קמנו מספסל העץ שעליו ישבנו באדיבות הקרן הקיימת לישראל, וצעדנו מובסים
ושמוטי כתפיים לכיוון חדר המורים.
למה מובסים?
נראה אתכם יושבים בהשתלמויות חסרות תוחלת, או בישיבות מורים ארוכות
ומתישות ללא שום מסקנות מעשיות ליישום, שומעים שאלות לא רלוונטיות
ותשובות שעוד לפני שיצאו לאור התהדרו בכתובת קטנה בצד – פג תוקף.
מובסים בידי המערכת. זה למה.

להיטמע כמו דנידין

אז, בסוג של התרסה, או אולי כפתרון מעשי להפגת השעמום האין סופי,
ישבתי כבדרך קבע באחת הפינות המרוחקות עם ספר על ברכי מתחת לשולחן וקראתי.
משתדל להיטמע בסביבה כמו דנידין, זה מהסיפור העתיק על הילד הרואה ואינו נראה
ומשתדל בסך הכל לא לבזבז זמן יקר שלעולם לא ישוב.
כעשרים דקות של קריאה נעימה חלפו ו… בּוּוּוּוּם. חטפתי בעיטה מתחת לשולחן.
סוג של אזעקה מצד עמיתי. זה הדעתן שלא הספיק לענות לשאלתי לפני שנכנסנו.

"כן?" פלטתי, תוך שאני מרים את הראש מהספר שהיה מעניין יותר מכל דבר אחר
בסביבה הקרובה. ידידי סימן לי להסתכל קדימה, לעבר גוב האריות.
מתברר שהמנהלת שאלה אותי שאלה, כנראה בסוג של התגרות או כרמז עבה, שהיא מודעת לתרגילי הדנידין שלי. לא שמעתי את השאלה, ורק ידעתי שנושא הישיבה הוא בעיית העישון בבית הספר.

עכשיו כל נציגי משרד החינוך הסתכלו עלי.
מילא דנים אין סוף באותו נושא, ללא שום פתרון מעשי אמיתי, אבל למה להפריע
לי לקרוא? הייתי באמצע המתח.
"אתה לא איתנו." אמרה המנהלת בתוכחה.
מה שנכון, נכון.
"הייתי רוצה לשמוע את דעתך", הוסיפה.

ואיפה בדיוק עובר הגבול?

הרצתי בראשי בהילוך מהיר את נושא הישיבה ומה כבר היה יכול לקרות בעשרים הדקות האחרונות.
עישון. איך להתייחס לבעיה? איך לאכוף? אולי פינות עישון ייעודיות… 
ומכיוון שמן הסתם, שום דבר מעשי לא השתנה בשעה האחרונה, כל תשובה שאתן תהיה רלוונטית.
"אני נגד עישון", הכרזתי בדרמטיות מופגנת לחלל האוויר. מתאים תמיד.
"פששש… איזה גאון", לחש בעוקצנות עמיתי.
נכנסתי לשוונג: "פינות עישון, זו הודאה בכישלון. סליחה, זה יותר הרמת דגל לבן.
וִיתּוּר בעניין הזה, משמעו שאנו עייפים מלחנך. אז איך אנחנו מתרצים את העייפות,
או מרגיעים את המצפון שלנו? אנחנו אומרים: בואו נתגמש, נבוא לקראתם,
נרשה רק פינות ייעודיות. ומה יהיה הדבר הבא ש"נתגמש" בו? ובכלל, איפה בדיוק עובר הגבול
של פינת העישון? אם הוא, או היא, יעשנו שני מטרים מאותה הפינה זו עבירת משמעת?
ומה אם הם בדרך לפינה?
אין חצי מותר. או כן, או לא. פינת עישון משמעה – מותר לעשן. זהו".
התחילה המולת "אבל לא… אבל אי אפשר… אבל איך…"
קחו חתיכת קרש מרובעת. נסרו, שייפו ואתם יכולים לעגל אותה.
נסו לעגל את מערכת החינוך, נראה אתכם.

איקס פלוס 1

כשעה מאוחר יותר, ביציאה מחדר המורים אמר לי עמיתי, זה הדעתן: "לגבי השאלה שלך
בעניין דָּה וְהָא, אז ככה, אין שום בעיה אפשר לומר על דָּה ועל הָא או על הָא ועל דָּה".
"בדיוק." חייכתי לעומתו. "אתה מבין לשני החב…" לא הצלחתי לסיים את המשפט.
הקול הלא מוזיקלי בעליל היה קרוב מאד אלינו וקטע את דברי באלימות.
תרבות? לא בבית ספרנו.

"בוא רגע", אמרה המנהלת ומשכה אותי ללא שמץ של נימוס הצידה, לדיבור צפוף
עם תחזית ברורה של הוריקן מתקרב. היא לא מסתדרת איתי.
יכול להבין אותה. גם אני לא הייתי מסתדר איתי.
"שמע, אי אפשר ככה. או שאתה בכלל לא מגיע להשתלמויות, או שאתה מגיע
ויוצא אחרי עשר דקות. בישיבות אתה כאילו לא איתנו, נוכח ולא נוכח".
מה שנכון, נכון.
"תראי" עניתי, "אם אני יושב בהשתלמות ומשקיע שעתיים בהקשבה למישהו שאמור
להיות מקצועי בתחומו, אני מצפה להשתבח במשהו. אני מצפה לערך.
אם נכנסתי להשתלמות 'איקס', אני מצפה לצאת ממנה, מינימום, 'איקס פלוס 1'.
אם נכנסתי איקס ויצאתי איקס, מה השתנה? בזבזתי שעתיים".
היא בהתה בי. "אי אפשר איתך. פשוט, אי אפשר". הסתובבה, והתרחקה בכעס מופגן.
יכולתי באותה מידה לומר: 'אי אפשר עם מערכת החינוך הנוכחית. פשוט, אי אפשר'.
לא יודע איך להוציא את המערכת מהקופסה המרובעת, מה אני… קוסם?

כסף פורח באוויר

למחרת אני בשיעור חינוך גופני עם כיתה יא'. שבעים אחוז מעשנים. בערך.
הגעתי עם קופסת סיגריות בכיס. חציה בולטת החוצה. שיראו.
התגובות לא איחרו להגיע.
"היי.. המורה, מה קורה? התחלת לעשן?"
"מה פתאום", אמרתי, "זה רק תזכורת."
"מה? על מה אתה מדבר?"
"טוב, שבו. אני אסביר".
"תראו", התחלתי. "כשהייתי בערך בגיל שלכם. עישנתי קופסה ביום.
ואז לילה אחד התחלתי לעשות חישובים.                                                                                                            
קופסה עולה לי 30 ש"ח. בחודש – 780 (הורדתי את השבתות).
בשנה – בסביבות 9,000 ש"ח. אם אני מעשן רק קופסה.
זאת אומרת שאם אני מפסיק לעשן עכשיו, ובמקום להפריח את שלושים השקלים בעשן
אשמור אותם בצד, בעוד עשר שנים יהיו לי 90,000 ש"ח. תשעים אלף.
מדהים, חשבתי לעצמי. פששש… אני קונה מכונית חדשה. מהניילון.
וכל זה בלי לעבוד. רק מלא לעשות. מלא לעשן".
"נו, ואיזה רכב קנית אחרי עשר שנים?" שאל מישהו.
"יותר טוב",  המשכתי. "אחרי עשר שנים במקום לקנות רכב, קניתי דירה".
"מה, איך?" צעק מישהו.
"הסכום שהצטבר אפשר לי לתת סכום התחלתי לרכישת דירה קטנה, וכך, על כל היתר יכולתי
לקחת משכנתא. כמה שנים אחר כך, מכרתי את הדירה וקניתי יותר גדולה.
והכל, מקופסה אחת של סיגריות — שלא עישנתי".

שנתיים אחרי אותו שיעור, הגיע אחד מהם לביקור. כבר שנה וחצי בצבא. קצין לבוש מדים. גבר. חיוכים, חיבוקים עדכונים וכיוצא בזה.
לפני שנפרדנו הוא אמר לי בחיוך: "אתה יודע, אני לא שוכח את קופסת הסיגריות ההיא.
אבל, אני מתכנן ללכת ישר על הדירה הגדולה".
"באמת? איך?" שאלתי
"פשוט", הוא אמר, "אני הייתי מעשן קופסה וחצי".

על דָּה ועל הָא

צעדתי חזרה לחדר מורים מצויד בחיוך זחוח מאוזן לאוזן. הילד-חייל הזה, עשה לי טוב.
הדעתן, שישב באחת מפינות החדר שביני לבין עצמי כיניתי אותו 'מובלעת של שפיות',
סימן לי להתקרב. "מה הקטע ההזוי שלך עם דָּה וְהָא? עשית בדיקת קורונה לאחרונה?"
"ראה נא ידידי," חייכתי לעומתו. "כמו שאמרת, כך באמת. אפשר להקדים את דָּה להָא
או את הָא לדָּה. בשני המצבים אין טעות. לשני החברים האלה לא אכפת מי יהיה ראשון,
אין להם אגו. עכשיו, תאר לעצמך שגם אנחנו היינו כך, בלי אגו. כמה בעיות וצרות
היו נחסכות מאיתנו. עימותים בכל חזית שתבחר, בעבודה, בבית, ברחוב, אפילו מלחמות".
ידידי נראה מהורהר. "ובעיקר בפוליטיקה".
"נכון, וזה כולל את בית הספר". אמרתי, תוך שאני מניד בראשי קלות לעבר המשרד
של הקול הלא מוזיקלי בעליל.

עוד סיפורים נפלאים פרי עטו של יצחק טויטו, בספרו 'לאסוף מתנות מהרצפה' • לפרטים נוספים ולרכישה, היכנסו לקישור:

יצחק טויטו

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".
למעוניינים, הכנסו לקישור, השאירו פרטים ויש סיכוי טוב שהספר יגיע אליכם כבר בשבוע הקרוב.

עוד סיפורים של טויטו שפורסמו בחי פה: