"כל הבאים בשער העולם מתחילים את דרכם אל המוות"
(ספר הטאו, בתרגומו של ניסים אמון)
ההודעה על מותה, ששלח לי אחי, תפסה אותי בפתח דלת היציאה ממלון הדירות ששהינו בו בחופשה באילת. רגע לפני ירדתי מחוייכת במעלית, לבושה לכבוש את בית קפה ברויטמן השכונתי, עם יומן הבוקר שלי ומאפה השקדים הטעים היסטרי שלהם. נעמדתי בפינה כמו בעונש ולא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח את דלת היציאה לעולם בו חברתי כבר לא תהיה.
החיילת שהתעוררה בחדר אחר כתבה "חכי, אני באה" וחיכיתי והיא באה ונתנה לי יד וחיבוק ולקחה את תפקיד החברה לה הייתי זקוקה באותו רגע. אז דיברנו על שכול ושמים ואז על אילת וחופשה ומידי פעם פרצו דמעות ונתנו להן להיות. אמרתי לה שהכאב הגדול הוא על אפשרויות שכבר לא יהיו. ואז חשבתי, שבאופן אירוני הוקל לי לגלות, שהמלחמה הארוכה, עם כל השכול הארור שהביאה לנו, לא לקחה ממני את היכולת לבכות ולכאוב את המוות הדפוק "הרגיל", מוות שמגיע אחרי מחלה קשה וממושכת ולא כזה שנגדם במלחמת איבה.
אילת, הים והאיש איפשרו לי להתאבל בתנאים אידיאליים. אמא של האיש לימדה אותי במלחמה של 2006, כשיצאתי להתאוורר מחיפה המופגזת עם החיילת, שהייתה אז תינוקת, אל השקט של הקיבוץ – על הביטוי האנגלי Retail Therapy, התרפיה שבקניות. אז עשינו קצת מזה ובסניף אריסטו שמט בקניון פגשנו את המוכרת המקסימה שסיפרה שהיא מפונה מקרית שמונה, שישה ילדים, שניים מהם חיילים ובעל אחד שנאלץ להישאר בצפון המופצץ והם מתראים אחת לשבועיים.
המלחמה הזאת, ימין ושמאל רק שכול וחולירע. בימים שאחרי היד שלי מצאה את דרכה מידי פעם בפעם, משפשפת את בית החזה. חשתי כאב פיזי ממשי. זה לא שישבתי כל היום ורק חשבתי על האובדן, אבל דווקא בדברים הרגילים, כמו לשטוף כלים, פתאום התנגנה בי איזו שירה לשירה ואז בתוכי פרץ מעיין של דמעות ושוב הייתי צריכה רגע.
אבא שלי, שיחיה שנים רבות וטובות, לימד אותי פעם מזמן, אולי בלי שהתכוון, על סגירת מעגל. כשאח שלו הגדול, הדוד שאהבתי בכל ליבי, נפטר, הוא הציע לי מה שאחרים לוקחים כמובן מאליו אבל לא היה מובן מאליו במשפחתנו – לומר דברי הספד על הקבר. זה היה כואב, קשה ומלא בכי, אבל לאחר מכן הרגשתי סוג של הקלה, כאילו אמרתי לו מילים אחרונות, זה נתן לי את הזכות להיפרד. מאז אני מקפידה לומר דברי פרידה ליקיריי בדרכם האחרונה – עבורי, למען הנפש שלי. וגם כאן, כשחברתי האהובה איננה, ידעתי שמה שיקל עליי הכי הרבה יהיה ללוות אותה אל קברה ולפזר את העלים היבשים ששתינו אהבנו נורא.
בדרך לבית העלמין, כבישי הארץ פקקו את עצמם לדעת ונתנו עוד זמן לשמוע את קולה ולחשוב על אלה שלא סגרו שום מעגל במלחמה הזאת בפרט ובאחרות שבאו לפניה בכלל. אני מודה שעד המלחמה הנוכחית לקחתי כמובן מאליו את הזכות הזאת ואת האפשרות הזאת – לקבור את יקירינו. כעת אני מתפללת ביתר שאת שכל המשפחות השבורות שסביבנו יזכו לומר דברי פרידה אחרונים על קברם של האהובים ויוכלו לקבל יד מושטת להמשך החיים.
הגעתי בגפי לבית העלמין, מבין מאות האנשים הכרתי את כולם ולא הכרתי אף אחד. עמדתי ושמעתי את הדברים, את השירים ונזכרתי בפעם האחרונה שנפגשנו בבית החולים והבאתי לה עלים יבשים מהעץ שלנו בחצר הפנימית שהיה בשלכת. עלים כמו אלה שדרכנו עליהם מנגינה יחד בביקורה הראשון בביתי לפני שנים רבות. הבאתי לה גם סמבוסק חומוס של אמא שלי האהובה, כי האוכל של אמא הוא מרפא. וכמה נהנתה מהביס הבודד שהצליחה לקחת. ובכיתי. נורא. ואישה אחת לבושה לבן עמדה לידי והציעה טישיו. הראיתי לה שיש לי ואז שאלה "את רוצה חיבוק?" וברגעים בהם אספה אותי אליה יכולתי לפרוק רגע, להיעלם ולנשום. כעבור כמה דקות היא הלכה כמו לא הייתה. אין לי מושג מראה פניה וככל הנראה לא אדע אף פעם. היא הייתה מלאך בלבן ששלחה לי חברתי.
ספר הטאו
"האושר על גבי העצב נישא, הצער תחת כנפי האושר שוכן" (ספר הטאו, אושר ועצב)
את ספר הטאו, בתרגומו של ניסים אמון, קיבלנו מתנה לחתונה ואני תמיד חוזרת אליו ומה שכתוב שם תמיד נקרא אחרת בעיניי ממרחק השנים. בימים בהם שאלות פילוסופיות קיומיות מטרידות אותי אני קוראת בו. כך גם השבוע חזרתי אליו. ספר הטאו הוא לא משהו שאני שוקלת לשחרר מהספרייה, הוא לגמרי נשאר כאן אבל רציתי לספר לכם עליו, כי לדעתי, הוא שווה שתעיפו בו מבט. את כתיבת הספר הפילוסופי מייחסים לחכם הסיני לאו-צה והכתוב בו מהווה את התשתית עליה נשענות אומנויות הלחימה והרפואה הסינית. עבורי הוא נקודת מבט לתרבות אחרת וקוראיי כאן כבר יודעים שרב־תרבותיות היא אבן יסוד בדרכי. את היגון הכרוך באובדן אין לי אלא לקבל כי כמו שכתוב בפשטות ישירה בספר הטאו: "אף אחד לא מתווכח עם הים".
חברתי נאספה אל אבותיה, אבל בדרך לאנטארקטיקה הותירה בי שיחות, מנגינות וחלומות. כל אדם הוא קהילה ובלכתו אנשיה מזקקים את הצוף שנתן פריו. כך בטיילת באילת, מצאתי על הגשר סטיקרים רבים מודבקים ובכל אחד מהם ציטוט נבחר של נופל או נופלת במלחמה. אדם הוא תבנית מילותיו, שתמיד נדע להשתמש בהן לטובה.
פרטי הספר:
ספר הטאו, בתרגומו של ניסים אמון, הוצאת "TAO'S" ו"אבן חושן", 2001.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
הרצי הלוי רונן בר ומקריסי מערכות הבטחון חוקרים עכשיו את עצמם על המחדלים הבנתם?
וקיבלו על חיסול והרס אלפי משפחות תקציב ענק 118 מליארד שקל מתנה למערכת הבטחון שלא מביאה שום בטחון רק מייצרת לעצמה את שדות הניסוי לטילים נגד טילים בליסטים. כולנו הפכנו לשפני ניסוי של תעשייה צבאית שצריכה למכור טילי הגנה ולכן אין התקפה.
גם לא מעניין אותם הנזק המדיני והתדמיתי, לא נלחמים על המדינה נלחמים נגד הממשלה כמו החונטה העלוואית ככה החונטות המשפטית והצבאית של העליונים שמעל החוק ומעל המדינה.