השכונה היוקרתית בחיפה כבר לא כ"כ שלווה – "החיים שלנו הפכו לסיוט"

(חי פה) - התושבים בשכונת 'סביוני דניה' מתארים תחושת...

חיפה: פגיעה בקו מים ראשי • צפו

(חי פה) פגיעה של קבלן קידוחים בקו מים ראשי,...

הכירו את "הטרמינל" – מתחם ההופעות החדש והגדול ביותר בצפון

בנוכחות חלק ממאות האנשים שעבדו מסביב לשעון בחודשים האחרונים...
באנר גורדון 230524
באנר - צעדת קריית ביאליק ה-41 - שבת, 1/6/24 - רחב
באנר קריית אתא עצמאות 080524

רותי סגל • אלת פריון היצירה • ציירת ואוצרת חיפאית

ציוריה, ביתה ואוצרות מעונה של רותי סגל משרים על...

סדר פסח מרגש נערך במחנה המעפילים • הספינה 'אקסודוס' ◄ צפו

'אקסודוס', סמל לגבורה ולנחישות התרגשות רבה נרשמה ביום שישי האחרון...

שבר יגור – רגעים אחרונים של פריחה נדירה • צאו לטייל בפסח

שבר יגור, המכונה גם העתק כרמל, הינו פינת טבע...

שכנה | סיפור קצר | אילן סגל

טוב שכנה טובה ממרגרינה טובה. בין הדברים בהם בורך האדם...

דוד חבוב מחיפה • מלאך הילדים המיוחדים

דוד חבוב מנהל בהתנדבות את מועדון השייט לילדים בעלי...

״שער העליה״ • חלק 3 בסיפורי אחוזה

מבוא לסיפור "שער העלייה"

בדומה למרבית הסיפורים שכתבתי הקשורים לשכונת אחוזה שבכרמל, גם סיפור זה מבוסס על אמת היסטורית, אך יש לו גם תוספות של מצבים שקרו בתקופת שנות החמישים של המאה הקודמת. החל מהקמת המדינה ב-1948, העלייה הבלתי לגאלית של ספינות המעפילים הפכה לנחשול ענק של עולים מיהודי אירופה שורדי השואה. רבים מהם היו אומללים, ללא הורים או ללא יבני זוג או ילדים שנספו בשואה.

בארץ הוקמו מעברות רבות, שאנחנו הבאים קראנו להם "בתי עולים". בערים רבות בארץ הוקמו מחנות גדולים ובהם: אוהלים, צריפונים, פחונים ואפילו אזבסטונים – (שהיו בתים קטנים עשויים מחומר הפלא של אז, לוחות האסבסט). רק עשרות שנים לאחר מכן התברר שהחומר הזה מסרטן, אך היה זה מאוחר מדי בשביל המוני הנפגעים במחלה.

העולים הגיעו היישר למחנות מעבר. שער העלייה היה המחנה הראשי והגדול בארץ לקליטת העולים הרבים. מחנה זה, שהיה ממוקם באזור של שכונת שפרינצק ונווה דויד נקרא אז "מחנה דויד". בשער העלייה היו מתקיימות פעולות קליטה של מאות אלפי העולים. העולים היו נבדקים ע"י צוות רפואי, ומקבלים טיפול ראשוני. נעשו רישומים ולאחר מספר ימים היו מעבירים את העולים לרחבי הארץ.

בבואנו התרשמנו מאוד מרמת ההיגיינה הגבוהה ששררה בארץ. עולים רבים הגיעו עם מחלות רקע שונות ביניהן גזזת וכינים, לכן כל העולים היו חייבים לקבל חומרי חיטוי. בזמנו חומר החיטוי הנפוץ ביותר היה ה-DDT, וכולם נאלצו לעבור תהליך של פיזור אבקה לבנה של ה-DDT על הראשיהם.

העולים מאירופה שהיו רגילים לפעולות הסניטציה הללו, קבלו זאת בהבנה, כי היו רגילים לכך בארצות המוצא שלהם, וכן הבינו שהפעולות האלה נעשות לטובתם. לעומת זאת חלק מעולי ארצות המזרח ראו בכך עלבון והשפלה, וכך התפתחה בכייה לדורות במדינה שלנו.

בין 1945 ל-1949, היו ניצולי שואה שחיו בתנאים די טובים באירופה. יש לציין שעל אף ההרס הרב, היו שם ערים שכלל לא הופצצו, ובמקומות אלה חיו הפליטים היהודים באירופה המשתקמת. המעבר הפתאומי מהחיים בעיר אירופית מודרנית למגורים במחנה עולים בלי חשמל, מים זורמים ומקלחות הזכירו לנו העולים את ימי המלחמה הקשים.

לעומת זאת, העיר חיפה שנבנתה ע"י ארכיטקטים גרמנים ואנגליים, הייתה יפה מאוד ומהודרת, כך עולים הייתה תקווה לצאת מהמעברות לחיים המודרניים והטובים במדינת ישראל המתפתחת. הסיפור מביא את הצעדים הראשונים בארץ של קבוצת ילדים בשנה הראשונה שלהם בישראל, על רקע הרי הכרמל ושכונת אחוזה הנפלאה. ברצוני להזכיר כאן, כי הילד סיני (גרוסמן) המוזכר בסיפור, הוא חבר יקר שלי גם כיום אחרי כ-70 שנה.

סיני גרוסמן בפולין (צילום: אלבום אישי)
סיני גרוסמן בפולין (צילום: אלבום אישי)

שער העלייה

סוף סוף האוניה "גלילה" הטילה עוגן בנמל חיפה. נפתחו לנו שערי העלייה ארצה. העולים החדשים שהגיעו עברו ריטואל קבוע. תחילה היו עורכים להם רישום מדוקדק, אך לא כל כך מדויק. הם נשאלו לשמם, מינם, מקורם ודתם. לדוגמא, כאשר אבי נשאל לשמו, ענה בעגה יידישיסטית – "מורדכה".

הפקיד לא הבין, והתעצבן: "תחזור עוד פעם!" ועוד פעם… לבסוף הפקיד רשם אותו כ"משה", ובאותו רגע אבי הפך מ"מרדכי" ל"משה". איך שלא יהיה, אלה שמותיהם של צדיקים גדולים בישראל… מקץ 40 שנה, כאשר אבי, שבבית קראו לו בכלל "מוניו", הלך לעולמו, והלכנו להזמין מצבה שתונח על קברו, מסרנו ל"מצבה מאכער" את שמו, ואז נזכרה אמי שלאבי היה אח בשם "משה", אשר נפטר עוד לפני המלחמה. מיד עצרנו את המקבת ותיקנו את הכתובית, שמא ישכנו שני "משה בלבן" בגן העדן, והמלאך גבריאל יתבלבל, או יותר נכון – יתבלבן…

לאחר מכן… יאללה, כל הבאים נלקחו לשער העלייה. היה זה מחנה ענק במערב חיפה, במקום בו שוכנת כיום קריית שפרינצק. דרומית לשער העלייה, הוקמה מעברת עולים בשם מחנה דוד (שכונת נווה דוד כיום). לשני המקומות הללו לא היה שם כל כך טוב. שער העלייה, היה מעין בקו"ם למדינת ישראל. המקום היה מגודר בתיל דוקרני, ומי שעבר בכביש ראה את העולים המסכנים מביטים מבעד לגדר ופניהם נפולות.

האם זוהי קבלת הפנים של מדינת ישראל?! הרי המקום נראה, והיה למעשה, מעין מחנה ריכוז. נחמה אחת הייתה לכולם: השהות במקום נמשכת שלושה ימים בלבד, לא פחות ולא יותר. העולים, פליטי מלחמת העולם השנייה ממזרח אירופה, רובם מפולין ומרומניה, לא הרבו להתלונן. בין השנים 1939-1945, הם שהו באינספור מחנות גרועים פי כמה…

הטקס המרכזי בשער העלייה היה משיחת העולה ב"שמן" הישראליות. התהליך נעשה לא באמצעות שמן זית, אלא על ידי אבקה לבנה של DDT. יחד עם הכינים והגזזת, הוסרה מהעולה גם הגלות. העולים האשכנזים קבלו גזרה זו בהבנה מלאה – מה גם שאת השימוש ב- DDT הם חוו כמעט בכל מעבר גבול במהלך נדודיהם הרבים באירופה.

במהלך השנים, כאשר הגיעו עולים מארצות ערב לשער העלייה, הם לא ראו בעין יפה את האבקה הלבנה הזורחת על ראשם. הם הרבו להתמרמר על כך, וכמדומני, כך הם נוהגים עד עצם היום הזה.

בנמל חיפה קיבל את פנינו קרוב משפחה בשם יחיאל, שהיה "מאכער" כל יכול בסוכנות בחיפה… "הוי, יחיאל, כמה טוב לראותך!" "כן", ענה יחיאל, "גם אני שמח לראות אתכם, מזל שניצלתם מהמלחמה הזאת! "טוב, אני צריך ללכת, יש לי עוד אלפיים עולים לטפל בהם היום. רק רגע, לאן אתם הולכים, לאיזו מעברה? 'מחנה דוד' או 'אחוזה'?" "מה ההבדל?" שאלנו. יחיאל ענה: "אחוזה יפה יותר, אבל רחוקה יותר."

אמי אמרה לו: "אז אנחנו בינתיים נגור אצל אחותי בחיפה. בוא, טולק, נלך לשער העלייה, תקבל אבקה לבנה על הראש. אך היזהר, שלא תפקח את העיניים, כי האבקה צורבת מאוד!"
"רגע", אמר יחיאל, "ילד, בוא הנה, הראה לי את הראש שלך… רגינה, הרי לילד בכלל אין כינים! מה אתם צריכים את שער העלייה? הנה, קחו פתק בחתימת ידי, וצאו מהנמל לאן שאתם רוצים".

תוך שתי דקות עצרה לידינו לימוזינה שברולט אמריקאית חדשה. מכונית כזאת ראיתי בפולין בסרטים: "טרזן מלך הקופים" ו"טרזן בניו יורק". כה פחדנו מפני האריות שהתנפלו על טרזן, אך הוא קרע אותם לגזרים במו ידיו. אבל לא עמד לו כוחו, בעצם כן עמד לו כוחו מול ה"לביאה" ג'יין, היפהפייה אשר פגש בג'ונגל, והיא הזמינה אותו לניו יורק. טרזן היה המום כאשר ראה את השברולטים החולפים ליד ה- Empire State, והתלהב מהם ממש כמוני…

מסרנו את הצעטאלע (פתק) לש"ג בנמל חיפה, והשברולט חמקה לה לרחוב עיראק (כיום קיבוץ גלויות) בעיר התחתית. ככל שהתקדמנו יותר לתוך וואדי סאליב, נעשה לי חושך בעיניים. האם זאת ישראל היפה והמובטחת? זוהי לכל היותר שכונה בבגדד, כפי שראיתי בסרט "עלי באבא וארבעים השודדים".

נחתנו ברחוב הירמוך אצל הדודה, אחות אמי, והסיפור בין שתי האחיות התחיל מחדש. כפי שהן נהגו זו כלפי זו בתקופת המלחמה, כך חיו ביניהן בעיתות שלום. הריטואל כלל: נשיקות, בכי של שמחה, שיחות על בעיות העומדות ברומו של עולם, הערה פה והערה שם. אולם, לפתע היה פורץ ויכוח גדול וקולני, עד כי נדמה היה כי פורצת מלחמת עולם נוספת. לאחר מכן היה משתרר שקט. מישהי נעלבה, והחל "ברוגז לעולם".

אני התעצבתי אל לבי וחשבתי: רק הגענו לארץ, וכבר הדודה שלי ברוגז עם אחותה. מה יהיה, לאן נלך? לאחר חצי שעה, הדודה אמרה לי: "טולק יקר שלי, אתה רוצה לאכול?" התבוננתי באמי כדי להבחין מה דעתה בעניין. היא רמזה לי שאענה בחיוב להצעת הדודה. "כן", עניתי. הדודה מיהרה להכין אוכל, ואמי בעקבותיה. שתיהן הכינו את הארוחה בשותפות נפלאה, כאשר הדודה לא ויתרה על הכנת כל הארוחה בעצמה, ותוך כדי כך "לימדה" את אמי כיצד מכינים את האוכל הפולני הטוב ביותר, בחיפה של רחוב עיראק.

לאחר מספר שבועות הלכנו לקרובנו יחיאל וקבלנו פתק הפניה ל"מעברת "אחוזה". שוב השברולט דהרה, הפעם במעלה רחוב בלפור, דרך רמת הדר, מרכז הכרמל הייקי ואחוזת הרברט סמואל, אל תוך הכרמל הירוק.

הגענו למעברת אחוזה. כמה מכות ונפילות יכול האדם לשאת? מהבית העתיק והמפואר שעל גגו מוצב עוגן, בכיכר היפה של העיר ואלבז'יך בפולין, עברנו לרחוב עירק, שמחצית מהבתים בו הרוסים או מטים לנפול, ומשם למעברה. עם זאת, היא נחשבה ל"דניה" של המעברות. מיקומה היה על הכרמל, לא רחוק מבית בירם, שם שוכן בית הספר "הריאלי העברי – הצנע לכת", ועל הכביש הצר המוליך לכפרים הדרוזיים עוספיא ודליה ובסמוך למחנה צבאי קטן ועתיר באנטנות (כיום האנטנות ה"מקרינות" של גלי צה"ל). החיפאים שבינינו יבינו בודאי, שהמעברה שכנה בקצהו של רחוב אינשטיין, שהוא כיום רחוב יוקרתי.

בתוך מעברה היו מבני בטון בעלי גגות מפח גלי מעוגל, הלוהטים בקיץ ודולפים בחורף. כל טיפת גשם שנפלה על הפח השמיעה תיפוף בקול הדומה לברד. מבנים אלה שמשו בעבר כמחסנים. אנחנו קבלנו חדר משפחה "ענקי" במושגים של אותם ימים – 3×6 מטרים לערך. בדרך כלל, שוכנו אף 3 משפחות בחדר מעין זה, אך אנחנו היינו מצוידים בפתק "פרוטקציה" של יחיאל, לכן הועמד לרשותנו חדר כה גדול.

זרם העולים גבר ובמעברה הוקמו יחידות דיור נוספות רבות. היו אלה הצריפונים, שעשרות מהם הוקמו בשטח המעברה. הצריפון היה עשוי מעץ פשוט, בדומה למבנים הנמצאים בגינות פרטיות ומשמשים כמחסנים לכלי עבודה. גודלו של צריפון היה כ- 3×3 מטרים. הייתה בו דלת כניסה וחלון קטן. בכל צריפון התגוררה משפחה אחת. אם המשפחה כללה שתי נפשות בלבד, צירפו אליהם עוד זוג, או יחיד. היו צריפים שהתגוררו בהם 5-6 נפשות. בתוך הצריף היו מספר מיטות, זו ליד זו.

היו אלה "מיטות סוכנות", שלכל אחת מהן מסגרת ברזל. רשת הייתה פרוסה בין הברזלים, ועל הרשת היו מניחים מזרון "סוכנות". מביני דבר היו אומרים שמילוי המזרון היה צמר עם שיער סוס, והציניקנים אמרו שהמילוי היה סתם קש יבש. כך או כך, מזרונים אלה הכילו הכל: אריג בד – חומר מהצומח (קש), וכן מהחי – פשפשים! מי שלא חווה את המכה הזו, לא חווה ייסורים מימיו.

היית ישן על המזרון סתם כך, כשאתה עטוף בשמיכה פולנית, וחם לך. בחוץ ירד גשם, אך לא היית נרטב, כי מיקמת את מיטתך במקום כזה שהטיפה הדולפת מגג הפח לא תיפול על המצח שלך, אלא לתוך ה"נוצניק", שהוא סיר לילה מאמייל לבן. היית חולם על פולין, או יותר נכון, על ארוחה הגונה. ופתאום – זזז… עקיצה של פשפש. מה יש בו בפשפש הקטן הזה שהוא כה מכאיב? יש לו מעין צבת, שבאמצעותה הוא מוצץ לך את הדם. לאחר שהסרת אותו מגופך, המקום מגרד, ומרוב גרודים, אינך שם לב, וצביטה נוספת בגוף.

אין לך יום ואין לך לילה. בלילה נדקר, וביום מגרד. ואנו, הילדים, היינו שרים את שיר הפשפש: "מגרד לי פה, מגרד לי שם, מגרד לי מגרד לי בישבן…" האמת היא שלא שרנו את המלה ישבן, אלא מלה אחרת, המתארת משהו "קטן" – אבל לא יפה לקלקל ילדים קטנים בהשמעת מילים "גסים".

בנוסף למיטות הסוכנות, שמספרן היה ארבע בחדר בדרך כלל, היו בחדר המשפחה במעברה ארגז או שניים מעץ ששמשו בתור ארונות. על הקירות היו תקועים מסמרים ועליהם תלו בגדים ו"שונות". כמו כן הייתה פתיליה – אביזר ה"הייטק" היחיד במעברה. זה היה מכשיר לבישול – המצאת המאה ה-19. הפתילייה כללה מיכל עגול ובו נפט. היה בה כפתור קטן המעלה ומוריד פתיל מבד ארוג. מעל הפתיל היה מבער מפח שחור. תחילה כיוונו את גובה הפתיל לשני מילימטרים ווידאו שפתיל רטוב.

לאחר מכן הדליקו אותו בעזרת גפרור. אם הפתיל היה רטוב מנפט, ולא מכך שאחי הקטן השתין עליו, הוא היה נדלק ובוער. היה צורך במיומנות רבה לשם הדלקת הפתילייה – שהיו לה רצונות משלה. אם הלהבה הייתה קטנה מדי, היא כבתה ברגע שהרכיבו עליה את המבער. אם הלהבה הייתה גדולה מדי, הפתילייה הייתה מפייחת את החדר וגרמה לסרחון בנוסח בתי הזיקוק. אנחנו רכשנו ניסיון, ואחרי חצי שנה כבר ידענו כיצד להדליק את הפתילייה, להרתיח מים בקומקום ולהכין תה. התהליך נמשך כשעה, ואנו כה התגעגענו למבערי הגז שהיו מותקנים בדירתנו בפולין.

בכניסה למעברה היה צריף ה"מכולת". הייתה זו מכולת פשוטה ומכרו בה מוצרי יסוד בלבד כמו לחם ולחמניות נפלאות מתוצרת מאפית "מגדל" שהייתה אז באחוזה. היו במכולת גם מעט מוצרי חלב, זיתים, שמן וחומרי ניקוי פשוטים, ביניהם הסבון הנוזלי "אָמָה". מרביתם של החומרים האלה יוצרו ע"י בית החרושת "שמן" בחיפה. הסבון הנוזלי שימש לניקוי כלים בלבד, כי לרחיצת הגוף השתמשנו בסבון כביסה. ל"אמה" הייתה פרסומת ידועה: "כל אישה בוחרת אמה, כל אישה יודעת למה".

בצריף ששכן ליד המכולת, התגוררה משפחה רוסית, שבניה היו מין חבורת נערים כוחנית כזאת והם התחילו עם כל אחד. מילא הם, אבל היו להם ארבעה כלבים רוצחים ענקיים, אשר הסתודדו מסביב למכולת. ממש כמו בעליהם, הם רחרחו, נבחו ורדפו אחרי כל אדם שהיה עובר לתומו ליד
המכולת.

בוקר אחד, בשעה מוקדמת, אמי בקשה: "רוץ למכולת – מביאים עכשיו את הלחמניות הטובות של מאפיית 'מגדל'!" (לא חלילה של "שכטר"). הלכתי בצינת הבוקר, ציפורים צייצו על העצים, והמעברה הייתה עדיין שרויה בתנומה. אכן, המכולת הייתה פתוחה, ומצאתי בה ארגז מלא לחמניות. מיד בחרתי בשש יחידות חמות וריחניות. בעודי פוסע לכיוון ה"בית", ראיתי לפתע בבעתה את הכלבים הרגזניים רצים לקראתי תוך נביחות רמות. הם הגיעו אליי.

לא יכולתי לברוח מפניהם ולא היה לי שום סיכוי נגדם, אם כי אי אפשר לדעת – לעתים הם חפצו רק להשתעשע, בנוסח של "לחם ושעשועים". השלכתי לעברם לחמנייה אחת. הם התנפלו עליה וטרפוה במהירות, תוך כדי ריב מי מהם יקבל "ביס" גדול יותר. אני התקדמתי בינתיים עשרה מטרים נוספים. בדרך זו, פעם אחר פעם, ניצלתי מאימת הכלבים על ידי כך שהקרבתי להם לחמנייה נוספת. הגעתי הביתה ומסרתי לאמי את שתי הלחמניות האחרונות שנותרו בידי.

לשאלתה: "היכן כל הלחמניות?" עניתי: "אכלתי אותן". "מה, אכלת ארבע לחמניות?!" "כן, הייתי עד כדי כך רעב. את לא מאמינה לי?" "נו טוב, אם אכלת כל כך הרבה, אז תמסור את שתי הלחמניות לאחים שלך, אתה הרי כבר שבע"… הבטתי בקנאה באחיי האוכלים לחמניות המרוחות במרגרינה "בלו-בנד". מאז התקרית המפחידה, הכלבים הפכו להיות חברים שלי.

בארץ החלה תקופת ה"צנע". בעלי חנויות הסירו את המוצרים מהמדפים ומיקמו אותם מתחת לשולחן. כאשר היית בא לקנות דבר מה, בעל המכולת היה שואל וקורץ: "אתה קונה ב'נקודות',
או אולי ב'שחור'?" (הכוונה לקניה חשאית בשוק השחור). אם הפרוטה מצויה בכיסך – אזי אתה מלך. ואם לאו – אתה אוכל רק לחם ומלח.

מכיוון שהגענו למעברה ב"ימים הנוראים", אנו, הילדים, לא ממש למדנו, אלא היו לנו חופשות מאולצות. במבנה לא רחוק מאתנו, אולתר בית כנסת פרוביזורי. הלכתי לשם וראיתי גברים העטופים בטליתות, מתנדנדים ומתפללים ביבבה. הוריי הודיעו לנו שהגיע יום הכיפורים, וביום זה אסורה האכילה. אנחנו, הילדים, נותרנו רעבים. האמת היא שהיינו רעבים כמעט בכל יום, אבל ביום הכיפורים לא אכלנו אפילו את פרוסת הלחם בריבה. לפתע, בגיל תשע, גיליתי שישנו יום אחד שהוא "יום שביתת הרעב" הנקרא "יום הכיפורים". שמו כל כך דומה ל"פורים". לא מצאו שם טוב יותר? הוריי הודיעו שהם צמים ואינם נוגעים באוכל. אם הילדים כל כך רוצים לאכול, שיכינו לעצמם, וכך היה. פרסתי לחם "שכטר", נתתי לאחיי ושברנו את הצום המאולץ.

בבית הכנסת – שומו שמיים! מה הם כל כך בוכים היהודים האלה, מהבוקר עד הערב? היש מישהו שמקשיב להם? אם כן, למה דווקא היום, מה קורה בשאר הימים? כנראה שאין הקשבה. ובכלל, האלוהים הזה, שאומרים עליו שהוא כל יכול. איך הוא יכול להבין מה הם מתפללים, ואיך הוא יכול להקשיב למאות אלפי אנשים בו זמנית?

כנראה שתפילותיה של אישה אחת, ששמה היה חנה, נענו – אף כי ספק אם השתתפה בתפילה. אולי התפללה בדרכה היא? בסיומו של יום הכיפורים, נשמעה תקיעת השופר, ובערב סוכות הגיעו ל"חדרנו" שני אנשי סוכנות, בליווי אישה בלתי מוכרת, ואמרו: "הכירו, זאת חנה זלאטקס. היא אישה גלמודה, ניצולת שואה. אין לה קרובי משפחה – כולם נרצחו על ידי הנאצים… היא קצת בעייתית. אנחנו מנסים לשלב אותה עם איזו משפחה, ועד כה ללא הצלחה יתרה. כמובן שלא ייתכן שהיא תקבל חדר נפרד, מכיוון שאין לנו חדרים. לכם יש חדר גדול, ויש לכם מקום עבורה".

האיש דיבר באופן חופשי על האישה, שנראתה כאילו אינה מקשיבה לדבריו. והוסיף: "היא חרשת-אילמת". עד אז לא ראיתי אדם חרש. הרושם שהיא השאירה עלינו היה חזק במיוחד. היא לא הייתה לגמרי אילמת. הסבירו לנו שמאחר ואינה שומעת, לא היה ביכולתה ללמוד לדבר. היא הייתה מוציאה קולות רבים וחזקים. כאשר הייתה מתרגשת, הייתה מיד מרימה את קולה ומוציאה מעין צווחות רמות. לעיתים הייתה צוחקת בהגזמה או רוגזת מאוד. היא לא הסתירה את
רגשותיה והייתה קולנית, אף מבלי שדיברה.

לאט לאט, התחלתי להבין במקצת את שפת החרשים. מילה מסוימת הייתה שגורה בפיה – "טאט", שפירושו אבא, מנהל או מנהיג. אם הייתה אומרת "טאט" ומצדיעה עם שתי אצבעות ליד הראש, הכוונה הייתה כנראה לחייל, שוטר או קצין. להפתעתי גיליתי שאמי יודעת את שפת החרשים. אמי הייתה יושבת עם חנה והן היו משוחחות שעות. על מה דיברו – את זאת יכולתי רק לשער.

אנו הילדים, וכן גם הוריי, לא חשנו בנוח כאשר היא גרה אצלנו. בצד החדר תלו שתי שמיכות, ועשו מעין אוהל עבור חנה. פתאום הרגשנו כאילו שאנו לא מתגוררים בביתנו, אלא בביתה. נוכחותה שברה את ההרמוניה המשפחתית. על אף חירשותה, כל סביבתה הייתה רועשת ללא הרף. נשמעו שם קולות צהלה.

בבוקר אחד, המבוגרים עזבו את הבית ואני השגחתי על שני אחיי הקטנים – בן החמש ובן השנתיים. בחדרנו היה חלון שפנה לשביל הפנימי של המעברה, בו הלכו דיירי המעברה למחוז חפצם. אבי הלך כנראה לחפש עבודה, אמי ניגשה למכולת המקומית וגם חנה לא הייתה בבית.

דלת החדר לא הייתה נעולה, ואף לא הייתה סגורה לחלוטין. היה רווח של כשלושה סנטימטרים בין הדלת למשקוף. עמדתי מול החלון והתבוננתי החוצה. אחי בן החמש ישב על אדן החלון, ואף הוא הביט ל"רחוב". אחי הקטן היה בלול התינוקות שלו, וכתמיד – שמח וטוב לב. לפתע שמעתי שהוא צוהל באופן מיוחד. הבטתי אחורנית, והבחנתי במשהו מצמרר: מבעד לחריץ הדלת, השתרך נחש אפור מפוספס. הוא זחל באיטיות לתוך חדרנו, והוא פשוט לא נגמר… כה ארוך היה – לפחות שלושה מטרים, והמשיך פנימה בזחילה.

למרות שלא ראיתי נחש מימי, מיד הבנתי שזאת בעיה חמורה. לברוח לא יכולנו, כי לא היה לאן. לדלת לא העזנו להתקרב, הלא שם הסתתר הנחש. לברוח דרך החלון נראה היה קשה מדי, שכן החלון היה בגובה רב מעל הקרקע, ולא יכולתי להצליח ולצאת דרכו יחד עם שני אחיי הקטנים.

מיד התחלתי לצעוק בקול רם: "הצילו, נחש, הצילו!" בן החמש צעק יחד אתי, והקטן המשיך להיות מבסוט. הוא היה עליז באופן מיוחד וצעק מרוב שמחה, כשהוא צוחק בקול רם וקופץ בלול.

עוברי אורח אשר שמעו את צעקותינו רצו להזעיק עזרה. אף אחד מהעולים לא העז להיכנס לחדרנו. לבסוף הגיעו שני אנשי סוכנות ישראלים גזעיים. הנחש בינתיים נכנס מאחורי ארון, והסתתר. ה"סוכנותניקים", שנראו לי כמו שני טרזנים לבושי חאקי, הביאו אתם מקלות, ושאלו אותי: "איפה הנחש?" הצבעתי לעבר הארון. הם בדקו ולא ראו אותו. "ילד, דו בּיסט זיכער?" (האם אתה בטוח?) "כן, כן", צעקנו. אמי הופיעה, אך יעצו לה לא להיכנס. בחוץ התגודדו המון עולים סקרנים.

ה"סוכנותניקים" הזיזו את הריהוט בחדר, ולפתע צעק אחד מהם: "ער איז דו!" (הוא כאן). באותו רגע, החלו להכות את הנחש מכות נמרצות. איזה מרץ וכוח היה להם! ממש הערצתי אותם. לבסוף הנחש היה מרוטש. הם תלו אותו על מקל ארוך ויצאו בתהלוכת ניצחון במעברה. אמי הייתה אסירת תודה ואמרה: "הו, אתם ממש גיבורים!" "גברת, זה שום דבר! כבר פגענו בהרבה נחשים – הם נמצאים כאן בשפע". היה זה נחש צפע, שהוא מסוכן ביותר. מי שהוכש על ידו, עלול למות תוך זמן קצר. זה היה כה מפחיד! למדתי את הלקח ממקרה זה.

נתקלתי בנחשים ארסיים פעמים רבות נוספות, ותודה לאל, ידי הייתה תמיד על העליונה. (בגרמנית זה נשמע כמו "Oberhand"). לשעה קלה היינו במרכז העניינים במעברה, מעין גיבורים מקומיים… שאלו אותי: "איך לא פחדת, ולא ברחת?" עניתי בגאווה: "איך אוכל לברוח ולהפקיר
את אחיי הקטנים?!"

ימי הקיץ החמים הובילו את ילדי המעברה לשחק ולהסתובב בין הצריפים, לרוב בחוסר מעש. ילדי המעברה לא למדו כלל, שכן לא התאימו לבית הספר הממלכתי היחיד שהיה בסביבה – "זכרון יוסף" אשר באחוזה. אף אחד מאתנו לא ידע עברית. באיזו שפה דברנו? דברנו בשפה "מַעָבָּרִית". היינו משוחחים בינינו בכל שפה אפשרית שידענו. על אף הדימוי הנמוך שהיה לנו כילדים פליטים, ידענו שפות רבות. הנדודים ואימי המלחמה באירופה, לימדו אותנו שפות. "אם אין לחם – למד שפות. אם אין אוכל על השפתיים – יש מילים על השפתיים". הילדים הפולנים דיברו ביניהם פולנית. עם הרוסים דיברנו בשפתם ועם המבוגרים והילדים הרומנים דברנו יידיש. בכלל, רוב תושבי המעברה היו יוצאי רומניה. במעברה הייתה משפחה אחת בלבד שמוצאה לא היה מאירופה. הייתה זו משפחה מטורקיה שהיו לה ילדים רבים, כמעט כולם בנים.

במרכז המעברה היו מתנהלים משחקי חצר של ילדים, מעין משחקי כוחות, כאשר הילדים רודפים אחרי מישהו או משהו. לא היו להם כדורי משחק, כך שמאות ילדים שוטטו סתם כך במעברה, וכן בשדות ובחורשות בסביבה. לעתים קרובות התפתחו קטטות קולניות. התרחקתי מהן, שכן ראשית, הוריי לא הרשו לי להשתתף. שנית, המעורבים בהן היו נערים הרבה יותר
גדולים ממני (אני הייתי רק בן תשע).

הייתי בקשר עם חבריי הפולנים, שהיו באים תמיד לסביבת הבית שלנו, ומצאנו לנו משחקים שונים. ליד החדר הייתה ערימה של חול מחצבה לבן. זהו חול העשוי מגרגרים קטנים של אבן גיר. כאשר מרטיבים חול זה, הוא הופך לבוץ נעים למגע, ממנו אפשר לכייר ולבנות פסלים ודגמים. בניתי מהחול הזה מערכת של כבישים מיניאטוריים. הבאנו מהבית מכוניות צעצוע זעירות, והיינו מדמיינים לעצמנו שאנחנו נמצאים בתוך יישוב מיניאטורי שיש בו בתים ודרכים, וכך משחקים.

נפגשתי לעתים קרובות עם חבריי סיני וגיורא. תהיתי מנין להם השמות העבריים הללו. גיורא הסביר לי כי אמו קראה לו בשם זה, כי הוא הוזכר בהיסטוריה היהודית. גיורא היה ילד שלא הרבה לדבר. הוא היה עצוב במקצת. כמו לילדים רבים אחרים, גם לו לא היה אבא, כי נעלם אי שם בתוככי המלחמה.

סיני סיפר שהשם שלו מקורי מאוד. זהו שמו של מדבר, בו הלכו היהודים במשך ארבעים שנה. מה, היכן המדבר? אז מה, גם אנחנו נגור במעברה ארבעים שנה? מהר מאוד התגלגלה השיחה לשאלה "מיהו יהודי". בדיחה עתיקה אומרת שלילד אף פעם לא משעמם. גם כאשר אין לו צעצוע, יש לו במה לשחק… סיני אמר שיהודי זה ילד שחתכו לו את ה"פישקה" (בפולנית זה נשמע כמו אבר השתנה). והנה הוכחה – תראו כיצד נראה פישקה של גוי לעומת זה של יהודי, שהוא חתוך ומעוצב על ידי המוהל.

בחבורתנו היה ילד נוסף בשם מוטי, שאף הוא השתתף בשיחה. פתאום הוא הרגיש את עצמו אומלל מאוד: "מדוע לכם יש אבר יהודי, ולי לא? גם אני יהודי ורוצה "פישקה" יהודי!" באומרו כך, רץ הביתה והביא מספרים קטנים לגזיזת ציפורניים. הוא תפש את ה"פישקה" שלו והחל לחתוך את קצה העורלה. אנחנו השתוממנו בראותנו את מעשיו. הוא הצליח לחתוך פיסה קטנה ומיד פתח בזעקות כאב נוראות. הוא השליך את המספריים וברח לביתו תוך בכי היסטרי. אמו יצאה מהצריף והחלה לצעוק עלינו: "ילדים רעים! מה עשיתם לו?" לך ותסביר לה…

עם חלוף הזמן, גברו החיכוכים והמהומות בין ילדי המעברה. הילדים הטורקים היו במרכז העניינים. הם, וכן קבוצה של ילדים רוסים, היו כוחניים, ושלטו ברחבת הכניסה למעברה. אנחנו, הילדים הפולנים, שהיינו קטנים יותר, השתדלנו שלא להתערב בנעשה, ופשוט לא התקרבנו
לקלחת האלימות.

הילדים הטורקים תמיד התגרדו בראש והיו שמועות שמדובר בכינים. אולם, הפולנים טענו שלילדים הטורקים יש "פָּארעך" (גזזת), ואכן כך היה. ילדים רבים נדבקו מהם, ופתאום כל ילד שני נדבק במחלה. התרופה למחלת הגזזת הייתה גילוח שער ראשו של הנגוע ומריחת תרופות על ראשו. המחזה היה ממש בלתי נעים לצפייה. ואכן לפתע, לילדים רבים במעברה היה ראש מגולח, דוחה ומרוח במשחה לבנה.

אט אט נבנו שתי קבוצות גדולות של ילדים: הרומנים נגד כל השאר, שהיו ברובם רוסים. בין שני המחנות, לא הייתה שפה משותפת. יצאה שמועה שכל ילד חייב להשתייך לאחת הקבוצות. אנחנו, הפולנים, באופן טבעי השתייכנו לקבוצה הרוסית, כי כולנו שלטנו גם בשפה זו. אחד הנערים, ששמו אלכס, היה מיוחד מאוד. הוא היה מבוגר מאתנו במספר שנים, אולי בן 14. הוא עלה מבסרביה (כיום מולדביה). אלכס דיבר רוסית ורומנית, ולמעשה השתייך לרומנים, אך עם הזמן מאס בהם. איני יודע מדוע נוצרה החלוקה המוזרה הזאת לרוסים ולרומנים. אולי זה האופי
האנושי, הדוחף להתפלג לקבוצות, בדומה למפלגות אצל המבוגרים? כך או כך, אלכס, שהיה מועמד טבעי להיות המנהיג של הרומנים, מאס בהם כאמור, והחל להתחבר לרוסים. הרומנים לא סלחו לו על בגידתו והרוסים לא בטחו בו ואפילו חשדו בו. התוצאה הייתה שאלכס, גיבור המעברה, הפך להיות שנוא על כולם, אך עם זאת לא ויתר על מעמדו כמנהיג.

המורה יהושוע במעברה 1951 (צילום: אלבום אישי)
המורה יהושוע במעברה 1951 (צילום: אלבום אישי)

לאחר קטטות רבות במעברה, נפגשו ראשי המחנות הניצים לשיחות הבהרה, בהן נידון עתיד המעברה, והוחלט להפסיק את כל הקטטות הקטנות, ובמקומן הוחלט על עימות פרונטאלי – מלחמה גדולה בין שני המחנות, אשר תיערך ביום ששי בסופו של אותו שבוע. נמצאה קרחת יער בצדו המערבי של הכביש לעוספיא, במקום בו נמצאת כיום רמת גולדה. באותו בוקר יצאו מאות ילדים ונערים למקום הקרב והסתדרו בשתי שורות זו מול זו.

אנחנו, הקטנים, לא הורשינו להשתתף בקרב, אלא הונחינו להתייצב מאחורי הלוחמים ולהגיש להם תחמושת. האות ניתן, והלוחמים החלו לזרוק אבנים אלה על אלה, היה ממש ברד של אבנים, וקשה לי להבין איך ילדים לא נפצעו או נהרגו מפגיעתן של האבנים האלה. ייתכן שהמרחק בין שתי הקבוצות גרם לכך שלמרבית המזל רוב האבנים לא פגעו. באוויר שררה תחושה של התרוממות רוח: הנה אנחנו נלחמים! נראה להם.

נביס אותם, הם יפסידו בקרב וייראו מה זה, וכך ידעו שאנחנו ניצחנו. אף אחד לא ידע על מה ולמה נלחמים. ידענו שזה עניין בו הגדולים מבינים ומחליטים, ותפקידנו לסייע במאמץ המלחמתי. אספתי אבנים וערמתי בכל פעם ערימה, שתהיה זמינה לידי הזורקים. הרגשתי את עצמי כשותף שווה זכויות, אך לא חובות. נשמרתי שלא לקבל אבן בראש. ומה היה עם אלכס? לא גיבור כמותו יוותר על המלחמה. השאלה הייתה לאיזה מחנה הוא ישתייך.

הרומנים לא חפצו בו, וכך גם הרוסים. כולנו התפלאנו כאשר הבחנו לפתע באלכס בצדו המזרחי
של השדה, ממש באמצע הדרך שבין המחנות. מבעוד מועד הוא הכין תחמושת רבה והחל ליידות אבנים – אבן על הרומנים, ועוד אבן לעבר הרוסים. הוא היה חזק, ואכן ידע לפגוע. עשרות בני הנוער אשר עמדו משני הצדדים, חטפו, השתוממו והיו מבולבלים. הם לא ידעו מה להחליט – האם להשליך אבנים על הצד שכנגד, או על אלכס? התוצאה הייתה שאבנים עפו לכל הכיוונים.

לפתע חל מפנה במלחמה. שני המחנות החלו להשליך אבנים לעבר אלכס. הוא עמד במערכה די בכבוד, הוא עצמו, כנגד כמאה נערים. כולם צעקו ברוסית וברומנית, והוא החזיר לכל קבוצה קללות בשפתה היא. אולם, אלכס לא היה שמשון הגיבור, וגם עבר גזזת. לפתע הוא החל לברוח, ואחריו דלקו שני המחנות, המבקשים את נפשו. הוא רץ בין הסלעים, השיחים והעצים, ואנחנו אחריו. לפתע ה"רומנים" לא נראו לנו כאויבים, אלא כשותפים, אל מול האויב המשותף – אלכס! ממש בשנייה האחרונה, הוא הצליח להתחמק מרודפיו, נכנס לצריף בו התגורר עם משפחתו ונעל אחריו את הדלת. עשרות רודפים התגודדו סביב הצריף וארבו לו עד שירד הערב.

ההפגנות התפזרו, ונראה היה שהמלחמות הסתיימו. שבנו לבתינו, מלאי חוויות "גבריות". מעניין היה שהמבוגרים לא ידעו כלל ועיקר על המהומות. אף אחד מהם לא ידע, ואף לא רצה לדעת. היה מקובל באירופה שילדים מתאגדים בחבורות ובכנופיות. תופעה מעין זו לא הייתה ידועה
בישראל של אותם ימים.

למחרת בבוקר, פשטה הידיעה כברק. באישון לילה, באו נערים לביתו של אלכס ודפקו על הדלת. ברגע שפתח, הושלכה לעברו אבן גדולה, אשר פגעה בראשו. הוא נפגע בצורה קשה, דם רב זב מראשו והוריו הבהילו אותו לטיפול רפואי. למזלו החלים מהפציעה. כל המעברה געשה – הכיצד קרה כדבר הזה במקומותינו? התקיימה אספת הורים רבת משתתפים, וכולם יצאו בקריאה לרסן את הילדים, לחנך אותם ולשמור עליהם, וכך היה. אותי הזהירו: "אם תרים אבן אחת מהרצפה, אלוהים יעניש אותך, ואימא שלך תמות". נבהלתי, ולא זרקתי יותר אבנים על אלכס.

כך או כך, הקיץ הגיע לקצו, הסתיו החל, וסוף סוף החלו הלימודים במעברה. לשם כך נקבע צריף גדול, שעמד ליד המחנה הצבאי של חיל הים, במקום בו נמצאים כיום בית הספר "אינשטיין" והאנטנות של גלי צה"ל. בצריף היו שני חדרים. באחד למדו הקטנים, בגילאי 6-10, ובשני הגדולים יותר, בגילאי 11-15. נכנסנו לכתה, עשרות ילדים, כאשר אין בינינו כמעט שום דבר משותף. בעצם דבר אחד היה משותף – אף אחד מאתנו לא ידע עברית. הביאו לנו מורה בעל מבטא מוזר מאוד, כנראה ייקה, או אולי היה אמריקאי? כאשר שאל אותי לשמי, עניתי: "אנטול".

"אנט מה?". "א-נ-טול". "כן, הבנתי", ואמר "אנטו", וביטא זאת כמו "וינטו", הגיבור האינדיאני מסיפוריו של קרל מאי. "אנטהו" היה קורא לי מדי פעם, ואני מנסה לתקנו בקול חלוש: "אנטול". האם הוא הצליח ללמד אותנו עברית? קשה לומר. הוא לפחות ריכז אותנו יחד, העסיק אותנו ובזאת מנע מאתנו להשליך אבנים איש על רעהו. והנה, בכתה פגשתי את חברי משכבר הימים – מוטי. הסתבר שהוא היה הטמבל של הכתה. הוא לא הבין דבר, ולא ידע דבר. הוא ישב בשקט ולא הפריע.

באחד הימים, התקיים שיעור חשבון, שהיה מקצוע אהוד עלינו ובו תלמידים רבים עשו חייל בלימודיהם (כמיטב מסורת הלימודים במזרח אירופה). המורה כתב על הלוח תרגיל שהיה קשה מאוד לפתרון. כל התלמידים היו מאוחדים במאמציהם לפתור את התרגיל. שקט שרר בכתה. המורה שאל בפעם השישית: "נו, תלמידים, מישהו מכם כבר הצליח לפתור?" שקט ודממה. אף אחד לא ענה. ולפתע מוטי הצביע. המורה: "כן, מוטי, מה אתה אומר?" – "אני צריך ללכת לבית השימוש". כל התלמידים פרצו בצחוק רם. חשבתי לעצמי: אולי מוטי רץ לבית השימוש בתכיפות, כי חסרה לו חתיכה מה"פישקה" שלו?

הימים חלפו. אבי פתח חנות לשמיכות במרכז הכרמל והמשפחה החליטה אף היא להתיישב בכרמל. בעקבות גלי העלייה הגדולים, כמעט ולא ניתן היה להשיג דירה פנויה. למזלנו, יחיאל מצא עבורנו דירה בסמטת אהרון שבשכונת אחוזה. כאשר באנו לראשונה לראות את המקום, ממש הוקסמנו. הבית שכן בקצה סמטה יפה שהייתה כולה מכוסה פרחים בצבע סגול. מקצה הסמטה נשקף נוף מדהים של מורדותיו המערביים של הכרמל. השמש כבר החלה לשקוע, והכול נראה צבוע בכתום אדמדם. הים נראה גדול ואינסופי, ירקרק כחלחל. נראה היה לי שזהו המקום היפה ביותר שראיתי מימיי, ממש גן עדן. מיד התאהבנו במקום, ולא חדלנו לאהבו אף פעם.

התיישבנו בו למשך חמישים השנים הבאות. בבית גרה באותה תקופה משפחת מלר, מיוצאי גרמניה. כמקובל אז, כמעט כל משפחה הייתה משכירה חלק מהדירה למשפחה נוספת. באופן זה התגוררו במקום שתי משפחות. בני משפחת מלר, שהייתה להם בת בגיל העשרה, התיידדו מאוד עם הדיירים שלהם, זוג צעיר, ששכר מהם חדר אחד בדירה.

תוך זמן קצר נפטרו שני בני הזוג מלר, ובתם נשארה יתומה, והמשיכה להתגורר עם דיירי המשנה. בני הזוג הצעיר החליטו לאמץ את הנערה היתומה, שלא היו לה קרובי משפחה אחרים. הטרגדיה אילצה את בני הזוג לעזוב את המקום. מאחר וידם לא הייתה משגת לממן את שכר הדירה, הם עקרו לדירה קטנה בשכונת נווה שאנן ולקחו איתם את הנערה היתומה. גם אנחנו התיידדנו עמם, וחיבבנו את הנערה היתומה.

מדי פעם היינו פוגשים אותה כאשר באה לפקוד את בית הוריה ז"ל בסמטה הקסומה. כאמור, התיישבנו באחוזה, בה התיישבו רק שתי משפחות מהמעברה. רובן עברו לקריית חיים, ומיעוטן – לשכונת נווה שאנן. גיורא עבר עם אמו לרמות רמז, שכונה חדשה שנבנתה באותה תקופה, וסיני עבר להדר הכרמל. הקשר עמם ניתק.

אחת לחודש לערך, נהגה לבקר אותנו בביתנו החדש חנה זלטקס האילמת, והייתה פותחת ב"שיחה" עם אמי בקולי קולות וצווחות רמות. התברר שחנה מצאה לפתע קרובי משפחה בארה"ב, ובכל חודש הייתה מקבלת מהם מכתב ביידיש. מאחר ולא ידעה קרוא וכתוב, הייתה מביאה את המכתב לאמי, שהייתה מקריאה לה את הכתוב, ומתרגמת לשפת הסימנים. בעקבות זאת היא החלה לקבל חבילות מאמריקה. באותה תקופה היה נהוג שיהודים משם שלחו חבילות לעולים כדי לסייע בידם. מקריאת המכתבים הבנתי מה עבר על חנה זלטקס. היא ברחה מהגרמנים אל היער, ובכל תקופת המלחמה ישבה על עץ, שם לא גילו אותה. בלילות הייתה יורדת לחפש מזון, וביום הסתתרה על העץ, ממש כמו "טרזן מלך הקופים". היו לה אנרגיה וכוח בלתי רגילים. איך שרדה את המלחמה, וכיצד לא משכה את תשומת לבם של הגרמנים בצווחותיה? לאלוהים הפתרונים.

חנה זלטקס התלהבה מאוד מדירתנו בסמטת אהרון, וביקשה לעבור ולהתגורר עמנו. אך הוריי אמרו – עד כאן! היא נותרה לגור בחדרנו במעברה, ולאחר מכן עברה להתגורר בשכונת בת גלים. הפכנו לנערים. אהבנו את הים ואת החסקות. לעתים הייתי מבקר בחוף בת גלים. בכיכר שברחוב העלייה היה קיוסק קטן. מאחוריו, עמדה חנה זלטקס, ולפניה היו מונחים קרטונים ובהם ביצים טריות. היא הייתה סוחרת טובה, והתקיימה בכבוד ממכירת הביצים. מי יודע, אולי קיבלה ניסיון לטיפול בביצים כאשר חיה בשכנות לעופות, בעת שהסתתרה על צמרות העצים ביער?

מבחינה כלכלית, סייעו בידה גם החבילות שקבלה מאמריקה. בראותה אותי עובר בבת גלים הייתה גועה בקולה, ועל פניה חיוך רחב. באחת השבתות, כאשר כולנו נחנו בביתנו השקט ואפוף הירק, נשמעו דפיקות עזות בדלת. חנה זלטקס עמדה בפתח כשהיא צורחת במלוא כוחה, והיה לה כוח… היא הייתה נסערת, ממש על סף שיגעון. זמן רב לא ראינו אותה, ותהינו מה הביא אותה לביתנו, ובצווחות כה רמות? בידה נופפה במכתב מאמריקה, וכאילו צעקה: "מה עשיתם לי?" אמי קראה את המכתב, ולא היה כתוב בו דבר יוצא דופן, העלול לעורר את כעסה. אמי שאלה: "על מה את כה כעוסה, חנה?"

חנה הסבירה בהתרגשות שאת המכתב שקבלה מאמריקה, היא נתנה לשכן שיקרא אותו עבורה. הוא הסביר לה, או שכך היא הבינה, שאמי כתבה לקרוביה דברים שליליים אודותיה, ולכן קרוביה הפסיקו לשלוח לה חבילות. כל הסבריה של אמי וניסיונות השכנוע שלה עלו בתוהו. חנה צעקה ללא הרף. לבסוף התעייפה והלכה לדרכה, מבלי לשוב יותר. הגיע מוצאי שבת. הערב ירד על אחוזה הקטנה והיפה. כנערים, אהבנו לרחוץ בים בחופי הרחצה של חיפה.

החוף הפופולארי ביותר היה החוף ה"שקט" שליד בית החולים רמב"ם. התחבורה לחוף זה הייתה זמינה ומי הים היו שקטים. לעתים הלכנו לרחוץ גם בברכת "קזינו בת גלים". שם היה תמיד שמח, כי כל ה"חבר'ה הטובים" מהדר הכרמל בילו שם. זו הייתה בריכה גדולה ואולימפית. היה לה רק חסרון אחד – היא הכילה מים מלוחים. בלכתי אל בריכת הקזינו, הייתי רואה לעתים את חנה זלטקס ניצבת ליד ארגז הביצים שלה. היא כבר לא חייכה אלי יותר, ולא נופפה לי לשלום. עברתי על פניה, נפנפתי לה בידי, אך היא לא הגיבה, ולא פצתה פה. לבסוף החרשת הפכה גם לאילמת.

צרו קשר עם חי פֹּה: בוואטסאפבמייל

נפתלי בלבן
נפתלי בלבן
סופר ומשורר, מזכיר אגודת הסופרים בחיפה והצפון, לשעבר איש הייטק ומנהל בית מילר בחיפה

כתבות קשורות לנושא זה

10 תגובות

  1. טולק, חבר ילדות יקר,
    השכלת למלא בכישרון רב מלוא הטנא בחוויות וזיכרונות משותפים לנו, צעדיי העבר הראשונים במולדת.
    עברינו רלוונטי עד עצם תקופתינו כיום ושישאר כך! אמר נפוליאון: "אין עתיד אם אין עבר".
    בקרוב עברנו חברות בת (75) שנה — שלושה דורות, הרבה מים זרמו בירדן ובירקון, אך אנו בשלנו, חברות נאמנה.
    מאחל לעצמינו הרבה בריאות, פוריות והצלחה ולך עלה והצלח בסולם החיים והמשך בכתיבתך הנוסטלגית החשובה.
    סיני

  2. למזלם היית במעברת אחוזה. אנחנו היינו בבדונים של שער העליה והיה סיוט די גדול. הם לא היו אטומים וגשם חדר חופשי עלינו. האוכל סופק במסטינגים ובגלל הצנע לא הספיק לכולם.

  3. פרק ילדות כתוב יפה ומלא בהומור, שלא מפתיע אותי מהכרותי עם נפתלי. זכרונות ילדות של תחילת דרך במדינת היהודים תמיד שלובים בקשיים בצד רגעים יפים. וילדים תמיד מוצאים מקומות ורגעים להנאה, משחקי ילדות ומעשי שובבות. להורים ישנם הקשיים של הישרדות ופרנסה בצד דאגה לילדים. כך מתנהל העולם.

  4. לכל המגיבים ולקוראים שלא הגיבו עדיין.
    תודה מקרב לב על המחמאות.
    התגובות מרגשות אותי מאוד ונותנות לי מוטיבציה להמשיך ולכתוב.
    מלבד הסיפורים האנושיים במאמר, יש להבין שאחוזה כמו כל הישובים שנבנו בארץ ישראל על ידי הציונים…
    לא נוצרו מעצמם, אלא זו תוצאה של כ 150 שנים של מאבקים ועבודה קשה של החלוצים בעבר וכיום של המדינה בעלת החזון הציוני.
    עכשיו אנחנו נמצאים במלחמת הישרדות ועדיין שומרים על צלם אנוש וממשיכים בטיפוח המדינה.
    שיהיה לנו בהצלחה!

  5. נפתלי חברי מימים עברו, תולדות חייכם במעברה עד הגיעכם
    לבית קבע בסמטת אהרון, מעניין מאוד. אכן היו ימים, טרום מדינה.
    מאחל לך ולמשפחתך מכל הלב, בריאות והצלחה רבה.
    ממני אבינועם.

  6. נפתלי יקר
    ממש הייתם חלוצים שחוו דברים לא פשוטים בארץ המובטחת ואפילו בחיפה נדדתם ממקום למקום וראיתם איך חיפה נבנית ואיך נראתה והיתה אחרי קום המדינה. וטוב שהזכרונות שלך מועברים הלאה כי בנוסף לכך שזה מרגש זה גם שעור בהסטוריה של חיפה

  7. ההומור והכתיבה היפה מסתירים גם חוויות לא פשוטות של הגירה והכרות עם ארץ חדשה. אוטוטו וגם אני נכנסת לתמונה. יופי.

  8. מחמאות ושוב מחמאות לחברי נפתלי על פרקי ילדותו אותה תיאר בהומור ובשפה כה ברורה. בכישרונו כי רב הטיב נפתלי להוביל את קוראיו ב״נפתןליות״ חיובית מתובלת בהומור מקרב לבבות ובונה הזדהות עם תיאוריו. בהמתנה לפרקים נוספים פרי עטו – אחתום דבריי במברוק לך, נפתלי.

  9. מרתק לקרוא
    עדיין ישנה על הכריות שמילאתי אצל אימך
    ונדמה לי שגם השמיכה עדיין קיימת
    תודה על השיתוף

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

חי פה • התרמת דם בחמישי 30/05/24

חמישי 30/05/24 בין השעות 18:30 - 23:00במתחם השוקק של שוק תלפיות בחיפה לונץ 4, סמוך למסעדה התאילנדית בשוקיש לכם הזדמנות לעשות עוד משהו טוב,...

רפא״ל • ניסויים מתוכננים ומבוקרים יתקיימו באזור חיפה ועלולים להעלות עשן ולחולל רעש 30/5/24

מרפא״ל נמסר לחי פה תאגיד החדשות:רפאל נמצאת בפעילות רציפה לתמיכה במאמץ המלחמתי. היום, חמישי 30/5/24 יתקיים בשעות הצהרים בשטח מכון דוד בקריות ניסוי מתוכנן...

ריצה נכונה – הדרך להחלמה מהירה מפציעת ריצה ומניעת פציעות נוספות

לרגל שבוע הספורט הישראלי החל השבוע 26-31/5, ד"ר אייל גנסין, מומחה בכירורגיה אורתופדית, מומחה לפגיעות ברך ופציעות ספורט בכללית מחוז חיפה וגליל מערב ורופא...

נגעת נסעת – מהרגע שלקחת את השאכטה • היום העולמי ללא עישון

סלחנות וחמלה לצד התמודדות יום יומית. לרגל היום העולמי ללא עישון, מדריך מיוחד המסביר כיצד ניתן להימנע מהדחף לסיגריה, בפרט בתקופות מאתגרות, ולדבוק בתהליך...

הפתעה מרגשת: לידה לא צפויה במרכז רפואי זבולון של כללית

אישה הריונית שהגיעה לבדיקה שגרתית במרכז בריאות האישה בזבולון יצאה מהמרכז עם תינוקת טרייה בידיה.אילנית ביטון, מנהלת צוות האחיות החדשה במרכז בריאות האישה במרכז...