מתוך היומן שלי
יום ראשון היה, כדרכו בימים בהם אני אם לחיילת, משבית שמחות. נוסיף לזה את ריבוי הטילים שנורו לכיוונינו ואת קולות האזעקה שהדהדו. עוד זה מזדעק וזה בא, הצבא שלנו לא עוצר ונאלצתי, בניגוד לכל חוש אימהי שרוצה להשאיר את ילדתי שלי איתי, להעמיס אותה על רכב שייקח אותה קרוב יותר לאזורים המופגזים. בכל פעם שהיא בדרכה לבסיס וממנו, עוד שנת חיים נשאבת ממני, כמו במכונת העינויים של הרוזן רוגן בסרט "הנסיכה הקסומה" בה השתמש לשאוב מווסלי שנה מחייו. בשעה 14:27 קיבלתי ממנה הודעה: אנחנו בסדר, לב אדום. והלב שלי נחרד. כי הם עוד לא הגיעו לבסיס, זה אומר שיורים והם בשטח פתוח.
עוד חצי שעה ארוכה כחצי שנה חלפה עד שהודיע לי הטלפון הלבן שהיא במקום בטוח. ואז התעדכנתי איך עצרו בדרך, השתטחו ארצה ואיך עצרו לידם שלושה לוחמים. ואיך רץ אליהם אחד מהם, הניח על ראשה של בתי את הקסדה שלו ורק אז השתטח להגן על ראשו בידיו.
ואני בוכה.
בוכה.
בוכה.
גם עכשיו, כמה ימים אחרי והפוגה, אני כותבת לכם ודומעת.
אין לי מושג מי הילד הזה, שהוא ילד של הורים אחרים שדואגים כמוני. הילד הזה שגדל מהר מידי להיות החייל הזה, ששומע אזעקה ולפני שיגן על חייו שלו, הוא סורק את השטח ומחליט שיש חיים של מישהי, שהוא בכלל לא מכיר וככל הנראה לא יפגוש שוב לעולם, שחשובים יותר מחייו. בהחלטה של רגע קטן הוא החליט לשים את חייה לפני חייו.
למודת מלחמות ומבצעים קודמים, ידעתי שהימים שלפני ההפוגה יהיו סוערים אף יותר מאלה שהיו. בשנת 2006 עברנו דירה בתוך חיפה בשבוע האחרון שלפני ההפוגה. החיילת הייתה בת פחות משנה ולמדה להרים ידיים עם עיניים מבוהלות כשנשמע קול אזעקה. והינה, 18 שנים אחר כך, לא הייתי שם כדי לאסוף אותה לחיקי ולהגן עליה מכל משמר, אבל מלאך שומר בדרך עשה זאת עבורי.
ואם זו לא תקווה, איני יודעת כיצד תגדירו אותה אתם.
במקום הכי נמוך בגיהינום שילדינו לא ביקשו אותו, הם רואים תקווה וכל שהם עושים הוא לבחור בחיים. הילד הזה, החייל מתוצרת הארץ, בבחירתו הפיח בי את התקווה הגדולה ביותר מאז החלה המלחמה. בעזרתו אני יכולה לראות נקודה ורודה בשמים האפורים. ואני מודה לו בכל ליבי.
אז יש בי תקווה, אך כפי שאמרה לי חברתי הטובה שמעבר לאוקיאנוס, כן לתקווה ולא לאשליה. אין לי אשליות בקשר ללונדון ולא בקשר לשלום עולמי, אבל יש בי תקווה חיה ובועטת שמענן תרד עלינו קשת.
שלכם,
לילי מילת
כל הכבוד לך ידידיתי לילי מילת על הכתבה.שבוע טוב ומבורך לך.
לילי יקרה, איזו כתבה נפלאה! "סיפור" אמיתי, יוצא דופן, ומרגש עד דמעות. (ואני דמעתי בשתי עיניי). הצלחת לרגש ממש! מי ייתן ובתך היקרה תסיים את שירותה הצבאי בע"ה בריאה ושלמה
ותשוב להוריה לשלום!!!
אמן אמן 🙌🏼🙏🏼
תודה רבה אורנה יקרה, על שקראת וכתבת לי. מרגש אותי מאוד.
בתקווה לימים טובים ומחלימים 🫶
כתבת נהדר.ככ ריגשת.מזדהה עם כל מילה שלך.
תודה רבה לך גליה, שבוע טוב ורגוע 🙌🏼
שיואו לילי איזה סיפור מרגש. נשבע לך שהזעתי מעין ימיני.
הזכרת את התקווה ואת מכונת שאיבת התקווה וכמו בנסיכה הקסומה אני מזכיר לך שווסלי ונורית בסוף רכבו אל השקיעה על גבי סוסים בלבן.
אז החיים זה לא סרט אבל בהחלט יש תקווה לעם שכך הם בניו ובנותיו.
שבת שלום לכם יקיריי שם בדרום האגם.
חבר יקר אתה עופר,
תודה רבה רבה רבה.
ונכון, ווסלי ונורית לעולמים ☺️🌈
צריך לזכור את זה תמיד.
שבת טובה ובטוחה🫶