אביב 1945, צהריים, אימא החזירה אותי מהגן. בדרך ניסתה להסביר לי על אסון שקרה למשפחת כהן. ידידיה בנם, התנדב לשירות כשזייף את גילו הצעיר מאד ונפל על משמרתו. זעקות השבר מדירת כהן הדהדו בכל הבניין. לעיתים מזומנות נכנסתי אליהם, מתכבד במאפים ומתוקים מזרחיים שונים, שגברת כהן הייתה מומחית בהכנתם. נכנסתי הביתה כשאני מבוהל מהצעקות. לא העזתי להיכנס לבקר את גברת כהן, כמנהגי.
תמונה של ידידיה יפה התואר, עטופה בסרט שחור תלתה במרכז הקיר במבואה הגדולה בדירתם. עד שעברנו דירה לרחוב עמק-הזיתים כשהייתי כבן שש, לא הייתי מסוגל להישיר מבט אל תמונתו של ידידיה כהן ז"ל, שהיה תמיד כה חביב אלי. בימים אלה, למעלה משישים שנה לאחר המקרה ערכתי סיור שורשים קטן אחד מיני רבים והגעתי לחנות הנעליים של משפחת כהן. נכנסתי פנימה. את פני קיבל אדם בן גילי, אחיין של ידידיה ז"ל ונכד לגב' כהן המפורסמת שטיפלה בפציעותיי בינקותי. האחיין סיפר שלמיטב ידיעתו ידידיה ז"ל נרצח על-ידי פורעים ערבים טרם גיוסו. לא הצלחתי למצוא מה באמת אירע עם שכני החביב.
רחוב השמש זו סימטה מסירקין שם מרכז החיים. בית-כאראמאן שלנו נמצא על פינת הרחובות הזו. בית אבן גדול עם כמה כניסות. במרחק דקת הליכה יושב על המדרכה ערבי זקן מאד ומוכר את מרכולתו. על המדרכה מונחת מזוודה קטנה ובתוכה מלאי עצום של שבע חפיסות סיגריות למכירה. שתיים מהן פתוחות למכירת סיגריות בודדות. אף פעם לא היה תור של קונים ליד הזקן.
בטיול היומי עם אמי כיוונתי תמיד אל הזקן ולפעמים זכיתי בקופסת סיגריות ריקה שהזקן שמר עבורי. היא שימשה לאכסון אבנים קטנות ללא ייעוד הגיוני. ילד בן שלוש או ארבע, או משהו ביניהם אינו צריך היגיון בכל שיעשה ואף אחד לא יבוא אליו בטענות על-כך.
לזוג מהגרים מאירלנד נולד תינוק. השנה 1911 בצפון-מערב אילינוי שמו בארה"ב רונלד רייגן. כולם יודעים שבטרם נבחר להיות נשיא ארצות-הברית ניהל רייגן קריירת משחק. רבים אינם יודעים שלפני שהפך שחקן הציל שבעים ושבעה אנשים מטביעה. בבית-ספר התיכון הצטיין רייגן בשחייה ובמשך חמש שנים שימש כמציל וכך הציל חיים רבים. מידע, שאולי, אינו שייך, אך מעניין. יום פינוק הגיע. נסענו לחוף-הכרמל לרחצה בים. אבי נשא אותי בידיו החזקות ונכנסנו למים. במרחק של מטר או שניים מקו המים היה בור גדול ובבת-אחת המים הגיע עד החזה של אבי וכיסו אותי.
אבי החל להתנדנד הרגשתי שהוא מנסה לנעוץ עצמו בחול להימנע מזרם חזק שסוחף אותו. אני זוכר בברור את הבהלה על פניו. באותה תקופה רייגן היה הרחק הרחק מעבר לים וסוף המעשה הוא שנחלצנו בלעדיו ואני מרשה לעצמי לא לזכור כיצד.
הדירה בבית-כאראמאן בת שלושה חדרים ובכל חדר התגוררה משפחה. המטבח הקטנטן שירת את כולם. מקרר לא היה והבישול נעשה על שתי פתיליות שעבר זמנן. לאכילה עמד בצד שולחנון לאיש ובדוחק גם ילד. יצא שחדר המשפחה שימש כסלון, חדר שינה, חדר ילדים וחדר אוכל. ובכל זאת יצאנו בריאים, יפים וחכמים ללא פלייסטיישן וללא מדי כדורגל של ברצלונה ומסי. אף אחד לא הלין ולא קבל, כולם הסתפקו במה שיש.
חברי הטוב לגיל ארבע היה נביל. הוריו היחידים בבניין שהחזיקו במכונית בעלת גג נפתח. לא הבנתי אז את המשמעות, אך עם השנים השכלתי. המשפחה של נביל גרה בקומה שלישית בדירה שלמה ללא שותפים. עם התגברות השיח על הקמת מדינת ישראל ירדו בני המשפחה בבוקר בהיר עם כמה מטלטלים והפליגו במכוניתם ללבנון, כך נאמר, ומשם לטורקיה, אולי. כך חוויתי בגיל צעיר ניסיון דו-קיום שהתמוטט מול עיניי.
סיפור היסטורי מעניין.
יעקב יקר!
אני התגוררתי בבית כרמאן מ 1941 עד בערך47
האם כל השמות שמנית בזכרונך המפואר תואמים?
אזכיר מספר דמויות בבנין: משפחות אפרתי, פרציגר, סנדובסקי, מאוריבר – עו"ד, איינהורן, אלבז, קובליץ (האם, הדסה היתה הגננת שלי בפעוטון שבביתה), מזרחי, גוטמכר, בונן ועוד. מסתבר שזכרוני פועל לטובת הקוראים.
שמי וייס יעקב. התגוררתי בסירקין 27 פינת השמש 5, בבית קראמאן. היכרתי את משפחת כהן היטב (גאולה, נחמה, עקיבא, ידידיה ועוד). מרפסת המטבח שלנו השקיפה על מטבח ביתם ויכולתי לראות את גב' כהן טוחנת קפה במרפסת. בחג סוכות נהג להקים סוכה נאה בחצר הבנין מול מרפסת אחרת.
היינו כעשרה ילדים/נערים (נתן פוקס, חיים רייזלר, שמעון בונן, דוד סימן-טוב, צביקה קורץ ואחותו מאירה, מאיר אטיאס, מאיר פרץ ורבים אחרים). שיחקנו כדור הקפה, כדורגל, סטנגה, 7 אבנים, 4 מקלות, דודא, מחבואים ב מילורות… ומה לא? הכל כיד הדמיון. הייתי שובב וזכיתי בשם התואר 'מנהיג הקבוצה'. ככזה הכירוני גם השכנים שידעו להזכיר את שמי העומד מאחורי כל תעלול שביצענו. אגב, לצרכי צילום טיפסתי לאורך צינור המים ונכנסתי לביתנו דרך חלון האמבטיה. אציין גילוי נאות: התגוררנו בקומה הרביעית. ידידיה הצעיר (ששמו נגזר כנראה על שם ידידיה ז"ל לעיל) היה אחד מהנערים לעיל. שמות ידועים (בחלקם הוזכרו על ידי מספר מגיבים): דוד עלמני – חנות תבלינים, דוכה (היה שחקן כדורגל בשנות ה-40) – חנות מכולת, שם נוסף, דוכה, היה סבל משפחת רוזמן – קיוסק, משפחת זבק – חנות דגים, אביו של אליהו דיין – פלאפל, התמקם מתחת לבית סבי וסבתי בסירקין 32 פינת יחיאל 12, משפחת מנו – מעדניה ביחיאל 9 ועוד ועוד. בסירקין 29 התגוררו משפחות דיין, מנגד (שדאג להקמת בית כנסת בקומה השניה) ואפילו… המורה יצחק (שכונה "יצחק המשוגע") והתגורר במשולש מתחת לחדר המדרגות והיה משכיל שסייע לילדי השכונה בלימודי מתימטיקה בפיזיקה. בקיצור, רבים מהמשחקים ו/או התעלולים המוכרים, ואלו שלא, ושוחקו על ידי נערים בקבוצות אחרות קיבלו הכשר מלכתחילה מחברי קבוצתנו הועתקו למגרשם. אגב, בזמנו חיברתי ספר "ילדות נשכחת" – הווי נוסטלגיה בסמטאות חיפה המספר בפרוטרוט סיפורים נוספים בסביבתו, באזור שוק תלפיות הזכור לטוב. שווה לקרוא. זהו, קצרה היריעה.
שלום יעקב וייס,
שמי משה בונן (על שם הסבא) , אני הבן של שמעון בונן.
אשמח מאוד אם תוכל לספר עוד כמה דברים שזכורים לך מהילדות על אבי שמעון בונן ז"ל או משפחתו.
תודה רבה
אני גרתי ליד ברחוב סירקין 29.
אבא שלי היה מוכר הפלאפל הראשון בחיפה. אולי יש באיזה מקום תמונות של דוכן הפלאפל.
את משפחת כהן אני זוכר היטב חלק מהבנות היו חברות שלי .
האח של ידידיה ז"ל אברהם כהן תלש את שערות ראשו ומאז הוא חבש קסקט.
מודה לכולם על התגובות. אני נרגש. אשמח לפרטים על נסיבות הירצחו של ידידיה זל. הנושא מעסיק אותי.
יפה
סיפור מרגש במיוחד בעיקר שאת חלק מהדמויוית הכרתי מרחוק.
את משפחת כהן הכרתי בעיקר את חנות הנעליים שם קנו לנו נעליים פעמיים בשנה.
תודה לך
כאחיין של ידידיה כהן מספר תיקונים .
ידידיה ז"ל נהרג ב1948 במלחמת השחרור כחייל צה"ל בקרב במנרה , בו הטנק שנסע נפגע .
ידידיה ז"ל קבור בראש פינה בחלקה הצבאית ומשפחתו עולה כול שנה לקברו ותמשיך לעשות זאת מדור לדור (זאת מורשתנו ).
סיפור מעניין, אילן סגל. שבוע טוב ומבורך לכולם
אילן כל הכבוד לכתבה החזרת אותי 60 שנה תודה רבה לך חיה פיגנבוים אחותו הקטנה של ידידיה ז"ל
וואיי…. וואיי…. חזרתי 70 שנה אחורה, גרתי בבית כארמן קומה מעל משפחת כהן, זוכרת את (הם גרו בקומה ראשונה) זוכרת את צעקות השבר שבקעו מהדירה. השם אילן סגל מוכר לי, יכול להיות שאנחנו באותו הגיל.
סיפור מקסים..
נוגע..אהבתי לקרוא.
הזכיר לי את ילדותי התמימה..
שמי רותי רפאלוביץ דאז.
גרתי ברחוב השמש 3, זוכרת את בית כראמן שגבל עם ביתנו בחומה קטנה,
איני זוכרת את אילן סגל, אני ילידת 1950. זוכרת את ידידיה בן גילי, שנקרא על שם דודו המנוח. היתה זו ילדות קסומה, פשוטה חסרת מותרות, אבל היינו ילדים מאושרים.
מי זוכר את בית החרושת לגלידה, את המכולת של עלמני, ודוכה, את מגן דוד,
וכמובן שוק תלפיות.