(חי פה בסיפורים) – "ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים
ביום שישי, הגיע אורי, אחי הבכור, הביתה במדים. לא מזמן התגייס לנח"ל, והייתה זאת חופשתו הראשונה.
כמעט שלא הכרתי אותו בגלל התספורת החדשה שלו, שהייתה הדבר הקרוב ביותר לקרחת שראיתי עד אותו יום, להוציא קרחתו המבהיקה של הדוד קוֹרְן הפיראט.
אחי טרח להסתפר לפני יום הגיוס, במיוחד כדי להימלט מן ההשפלה הזאת, אך הסתבר שלא קלע לטעמו השמרני מעט של הרס"ר שקיבל את פניו בבקו"ם, והוא נשלח מייד לעבור טיפול בידיו של מעצב שיער צבאי עם טעם שמרני אף מזה של הרס"ר.
אורי היה קרוב לדמעות כאשר דני אחי, בסגנונו המעודן, העיר על המראה החדש שלו, כך שהעדפתי לוותר על השאלות שהיו גם לי באותו נושא. לא רציתי לפגוע באחי הבכור, אותו הערצתי, במיוחד במדיו החדשים.
צרכי הביטחון הלאומי
אחי החייל היה צריך לחזור לבסיסו ביום ראשון, ועד אז היה עליו להספיק שורה של מטלות מטעם שלטונות הצבא. החשובה שבמטלות הייתה לוודא שציודו הצבאי יהיה מסודר באופן מושלם על מיטתו במסדר הבוקר הקרוב. אחד התנאים שנדרשו באותם ימים לביטחון המדינה, היה הימצאותו של תד"ל מרובע ללא פשרות על מיטות הטירונים במסדר הבוקר, ואורי נועץ באבא כיצד להשיג את האפקט הנדרש.
למי שאינו מצוי בעגה הצבאית, יש להסביר ש-תד"ל היה השם המקובל לתרמיל הגב הצה"לי העשוי בד גס, בו נשאו החיילים את ציודם התקני. מקור שמו של האביזר הצבאי המרשים הזה נשתכח ממני במרוצת השנים, אך דומני שהיו אלה ראשי התיבות של "תרמיל דה-לשמעטע".
לאחר דיון מעמיק, נתקבלה החלטה מקצועית, לפיה תחיבת לוח עץ לבוד ("דיקט") במידות המתאימות לתוך התד"ל, אכן תיצור את האפקט הנדרש, ונותרה רק השאלה מהיכן להשיג לוח שכזה במהלך סוף השבוע, בו החנויות סגורות.
לאחר חקירה ודרישה, הסתבר שתחתיות המגירות שבארון המרפסת עשויות מחומר הגלם המבוקש. המגירות היו אמנם מלאות וגדושות, אך צרכי הביטחון הלאומי תמיד זכו במשפחתנו לעדיפות. תוכן המגירה השמאלית נשלף, תחתית המגירה הוסרה, והדיקט נוסר למידות המדויקות.
אבא הבטיח לאמא לתקן את המגירה בשבוע הבא, וכולם היו מרוצים (למותר לציין, שעד היום בו עזבתי את בית הוריי, שנים רבות לאחר מכן, נשארה בצד שמאל של ארון המרפסת מגירה חסרת תחתית, מציבה אילמת לתרומת המשפחה לביטחון ישראל).
מסע אל ההרים
בשבת שלמחרת, החליט אחי לבדוק את ציודו הצבאי. הוא הכתיף את התד"ל, ויצא עם כמה מחבריו לשוטט בהרים. בקשתי להצטרף למשלחת נדחתה על הסף, אך אורי הבטיח להביא לי משהו מן הדרך, ונאלצתי להסתפק בכך.
החבורה הרחיקה נדוד עד שלושת האורנים, אי שם במעלה ההר מעל רחוב עקיבא, ואולי אף מעבר לשם, ובשעות הצהריים שבה הביתה. אורי נכנס מלווה בנחמיה ועמיחי, שניים מחבריו הטובים, עם התד"ל על גבו.
פנים רבות לאהבה
חבריו של אורי רחשו אלי חיבה. ביני לבין אחי הבכור הפרידו 14 שנים, לחבריו לא היו אחים קטנים בגילי, ואני נחשבתי בעיניהם לסוג של צעצוע. עמיחי חיבב אותי במיוחד, אך את חיבתו הפגין בדרך כלל במגוון של צביטות, סטירות ומכות קרטה מגוונות, שנטעו בי כבר אז ספקות עמוקים ושאלות קשות בנוגע למשמעות האהבה.
כאשר הייתי קטן יותר, טרחתי להסתתר בכל פעם ששמעתי את קולו של עמיחי, אך הוא הצליח תמיד לאתר אותי. בסופו של דבר, הבנתי שעדיף לעמוד מולו כגבר, לספוג את מנת החיבה הנדרשת, ולגמור עם זה כבר.
אחרי שעמיחי סיים להפגין את אהבתו אליי, וקינח בצביטה בלחי ובמשיכה באוזן, הוריד אורי אחי את התרמיל, והניח אותו על השולחן הקטן במרפסת.
הפתעה
"הבאתי לך הפתעה", אמר, וליבי החסיר פעימה.
"מה הבאת לי?"
"הבאתי לך צב".
צב! לא האמנתי למשמע אוזניי.
אורי הסתכל בי במבט רציני. "מייד אראה לך, אבל כדי לקבל אותו אתה חייב להבטיח לי משהו".
"מה?"
"נתנו לו כבר שם. אתה תצטרך לקרוא לו צְבִילִי."
"צבילי?"
"כן".
"אבל אני לא אוהב את השם הזה", אמרתי, "אני רוצה לקרוא לו צַבִּי".
"אין ברירה," אמר אורי, "אנחנו כבר התחלנו לקרוא לו צבילי. קראנו לו כך לכל אורך הטיול, והוא כבר התרגל לשם הזה."
חבריו מיהרו לאשר את הטענה.
שקעתי במחשבות. אמנם הייתי מעדיף שם אחר, אך היה הגיון מסוים בטענות שהוצגו בפניי. יכולתי בהחלט להבין את הבלבול והנזק הפסיכולוגי שעלולים להיגרם לצב, אם אחליט פתאום לקרוא לו בשם שאיננו מכיר.
"טוב," אמרתי לבסוף, "אני מסכים."
אהבה ממבט ראשון
אורי שחרר את חגורות התרמיל מן האבזמים שלהן, הכניס את ידו פנימה, שלה משם מעין אבן משובצת בצורת כיפה, והניח אותה על הרצפה.
"ואיפה הצב?" שאלתי.
"זה הצב", אמר אורי, "הוא קצת פוחד, ולכן הסתתר בתוך השריון שלו. עוד מעט ייצא". הוא הלך למטבח, הביא משם עלה חסה, והניח אותו לפני האבן.
כעבור מספר דקות, הבחנתי בתנועה. תחילה נשלפו ארבע רגליים עטורות ציפורניים חדות, ואחר כך הופיע ראש עם זוג עיניים מצוידות בפה שהתחיל לנגוס בעלה החסה. כך פגשתי את צבילי.
הייתה זאת אהבה ממבט ראשון.
צבילי עבר לשכון בקופסת נעליים ישנה במרפסת, שם זכה למנת חסה ועגבנייה בכל יום. בשעות אחר הצהריים, הייתי מוציא אותו לטיול בחצר, ובינינו שררו יחסים לבביים ביותר. צבילי, להבדיל ממני, לא נהג להחצין רגשות, אך חשתי בעליל שהוא מחבב אותי מאוד.
הצב העצוב
לאחר מספר חודשים של חיים משותפים, חשתי שצבילי אינו מאושר כתמול שלשום, וחלקתי את דאגותיי עם הוריי. אבא טען שאין דבר כזה צב עצוב, אך אמא העלתה השערה שאולי צבילי מרגיש בודד. אמנם יש לו אותי וזה חשוב, אמרה אמא, אבל ייתכן שהוא זקוק גם לחברה צבית יותר.
הבעיה נפתרה ממקום בלתי צפוי.
אחר צהרים אחד, כאשר שיחקתי בחצר, הופיעה מעבר לגדר דמותו של ברנר הגנן. הפעם כבר לא פחדתי. אמנם יחסיי עם אשתו הנרגנת לא השתפרו משמעותית, אבל ידעתי שכוונותיו של הגנן טובות. פעמים רבות ראיתי אותו עובד מעבר לגדר, וכאשר הבחין בי נהג לחייך אליי. פעם אחת אף הזמין אותי לשתול פרח בגינתו.
אמא אמרה שאין לו ילדים משלו, ושאהיה נחמד אליו. להפתעתי, זה לא היה כל כך קשה.
באותו יום, היה לו משהו לומר לי. אמא, שהופיעה כדי לספק שירותי תרגום, הסבירה לי שיש לאדון ברנר מתנה מיוחדת בשבילי, והוא מזמין אותי לבוא ולקבל אותה. בעידודה, עברתי לחצר הבית הסמוך, וירדתי מספר מדרגות לפגוש את הגנן הזקן.
צַבִּי
הוא חייך אליי, הרים קופסת קרטון קטנה מן הרצפה והגיש לי אותה. אמרתי תודה, כמו שאמא לימדה אותי, התבוננתי אל תוך הקופסה, ונשימתי נעצרה.
בתוך הקופסה היה צב קטנטן.
אמא סיפרה לי אחר כך, שברנר הזקן ראה כיצד אני מטפל בצבילי, וכאשר מצא בגינה צב, ידע שיוכל לשמח אותי. כדי להסיר ספק, הדגישה אמא, שזיכרונות העבר רדפו אותה, כי מדובר ביצור שביר, וכי יש לנהוג בו בזהירות רבה.
וכך זכה צבילי לחבר חדש בשם צַבִּי.
מאז התגוררו שני צבים בקופסת הנעליים, וגם הטיולים בחצר הפכו המוניים יותר. למרות שצבילי, כהרגלו, נמנע מלהביע רגשות, יכולתי לחוש שמצב רוחו השתפר.
הבעיה היחידה הייתה שכעת, בשעת הטיול, נדרשתי להקדיש תשומת לב רבה יותר לעדר, שכן לצַבִּי הקטן הייתה נטייה להיעלם ללא כל התראה אל תוך גומחות נסתרות וסדקים בין אבנים בחצר. מספר פעמים הוא נעלם לגמרי, ופעם אף נעדר יומיים, אך תמיד בסופו של דבר התאחדנו מחדש ברוב שמחה, ושמרנו על מסגרת משפחתית תומכת.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, בימי הקורונה, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
מרשים יורם כ"ץ. שבת שלום