"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים
כשהגיע הפלא שנקרא "רדיו טרנזיסטור" לא יכלה אמא להסתיר את התפעלותה. "מילא רדיו, את זה עוד אפשר איכשהו להבין," אמרה לי ברגע של התפעמות, "הרדיו לכל הפחות מחובר לקיר בחוט, אבל הדבר הזה לא מחובר לשום דבר…"
אכן פלא, אבל בשבילי גם הרדיו היה פלא.
מסע בין תדרים
על מדף בחדרי עמד מכשיר רדיו שפופרות ישן וטוב, שגודלו היה כגודלן של שתי קופסאות נעליים, ובחזיתו מוקמו שני כפתורים גדולים. היה לו גם לוח זכוכית מואר, עליו היו רשומים מספרי התדרים, וכאשר הייתי מסובב את הכפתור הימני, היה המחוון משוטט בין המספרים. מדי פעם, הייתי יוצא למסע בין התדרים, כאשר אני מסובב את הכפתור בעדינות ומאזין לקולות מן העולם, שדיברו אליי בשפות שונות ומשונות.
הפלא
הפלא הזה עורר את סקרנותי, וכבר בגיל הגן ניסיתי להבין מהיכן מגיעים אותם דיבורים וצלילים.
באחד הערבים, אחרי שאמא נשקה לי לילה טוב וסגרה אחריה את הדלת, החלטתי לבדוק מה באמת קורה שם. ירדתי בשקט מן המיטה, הדלקתי את הרדיו, והמתנתי עד שהשפופרות התחממו והחלו להפיץ אור אדמדם. סובבתי את הכפתור השמאלי נגד כיוון השעון, כדי שעוצמת הקול לא תסגיר אותי, ואז התפניתי לחקירה.
האיש הקטן ברדיו
ראשית, גררתי כיסא וטיפסתי עליו, כדי להגיע לעמדה ממנה אוכל לבחון היטב את המכשיר. אחר כך, סובבתי מעט את הרדיו על המדף והרחקתי אותו מהקיר, כדי שאוכל להתבונן בצידו האחורי.
הלוח הדק שבגב התיבה הגדולה היה מחורר, כדי לאפשר אוורור לשפופרות. הצמדתי את עיניי אל החורים הללו, וניסיתי לראות מה קורה בתוך התיבה.
ואמנם, לאחר שעיניי הסתגלו לתאורה האדמדמה שבתוך הקופסה, נתגלה לי שם עולם שלם. בחלקו הפנימי של הרדיו זיהיתי מה שנראה כחדר קטן, מואר באור השפופרות. על רצפת החדר היו מונחים עצמים שהתקשיתי לזהות, וגם מספר חוטים מכוסים אבק.
ואז ראיתי אותו.
ליד קבוצת שפופרות מאירות, זיהיתי דמות קטנה ישובה על כיסא, ליד עצם שנראה כמו שולחן. שפשפתי את עיניי והתבוננתי שוב.
האיש הקטן עדיין ישב שם ליד השולחן הזעיר שלו. הוא לא נע ולא זע, אבל יכולתי לזהות אותו בבירור. בבת אחת התחוור לי הפלא – היה איש ברדיו שהביא לי את כל הדיבורים והשירים!
כיביתי את הרדיו, והזזתי אותו חזרה למקומו. אחר כך חזרתי לשכב במיטה, ועצמתי את עיניי, מנסה להכיל את התובנה. הייתי מאושר ומסופק מכך שפענחתי את הסוד. אכן, זהו היופי שבמדע, דברים שנראים כסוג של נס, הופכים ברורים מאליהם מרגע שהמנגנון שמאחוריהם נעשה מובן.
בבוקר חלקתי עם אמא את תוצאות המחקר שלי, והיא חייכה וליטפה את ראשי. ההסברים שלי שעשעו אותה, אבל היא לא סיפקה לי הסבר טוב יותר.
ד"ש עם שיר
התוכניות החביבות עליי בתחילת היכרותי עם מכשיר הפלאים היו תוכניות השירים של גלי צה"ל, ובראשן מצעדי הפזמונים הלועזי והעברי ו'ד"ש עם שיר'. אחרי שנוסף לאולפן שלנו גם מכשיר הטייפרקורדר שהביאה אמא ממסעותיה בחו"ל, למדתי לחבר את מכשיר ההקלטה לרדיו ולהקליט את השירים האהובים עליי, כדי שאוכל לשמוע אותם שוב ושוב. כבר בגיל צעיר למדי יכולתי לקחת חלק פעיל בוויכוח עם אלי בן דודי, שהיה מבוגר ממני בחמש שנים, בסוגיה של מי הוא הגדול מכולם. אלי גרס שמדובר באלביס שאת תקליטיו נהג לנגן בפטיפון, אביזר של טכנולוגיה עילית שהצליח לשכנע את אביו לרכוש, אבל לי היה ברור שקליף, הלא הוא קליף ריצ'ארד, נמצא מעל לכל תחרות.
קליף יוצא מהרדיו ומגיע לקולנוע "תמר"
בשנת 1963 נפל דבר בישראל. קליף הגדול יצא מן הרדיו ומן הטייפרקורדר שלי, הגיע לביקור בארץ ואף הופיע בקולנוע "תמר" בשכונה.
ההתלהבות הגדולה של הנוער מן הביקור לא התקבלה בברכה על ידי אנשי החינוך, ובעיתון "מעריב" התפרסמה כתבה שכותרתה הייתה "מחנך, פסיכיאטר ושופט נוער רואים בחומרה רבה את השתוללותם של בני נוער בעת הופעת 'אלילם' – מציעים יתר פיקוח על הנערים בשעות הפנאי". בגוף הכתבה הסבירו המומחים כי התופעה נובעת מ"תשלובת של הרסנות וארוטיקה", והכול כמובן "בגלל הבטלה".
ללא ספק, הנוער של אז לא היה הנוער של פעם, מסקנה שכל דור מגיע אליה באופן עצמאי ואובייקטיבי.
ההסברים המלומדים הללו לא מנעו מן הנוער לחגוג את האירוע בהתלהבות. אני, שיכולתי רק לחלום על כרטיס, הצטרפתי למאות הרבות שגדשו את רחוב "הפועל" כדי לחזות באליל מגיע להופעה בקולנוע "תמר" המיתולוגי.
קולנוע "תמר", הסמוך למגרש הכדורסל של הפועל ולבריכת "גלי הדר" (בריכת "הפועל" בלשון העם), היה אחד האתרים החשובים בשכונה. מצויד בכל שכלולי הטכנולוגיה האחרונים של זמנו, הקרין בית הקולנוע הזה את הסרטים הגדולים של התקופה, כמו "סיפור הפרברים" ו"צלילי המוסיקה", שאת פס הקול שלהם שמעתי שוב ושוב בטייפרקורדר שלי. לכל אחד מן הסרטים הללו הלכתי פעמיים עם כרטיס, אחרי ששכנעתי את אמא בחשיבותם להתפתחותי הרגשית, אך לא הסתפקתי בכך. אין ספור פעמים, בתום אחה"צ של כדורסל במגרש הפועל, ירדתי אל גרם המדרגות הסודי שגיליתי ליד בית הפועל ושהוביל לחדר ההקרנה של הקולנוע, והקשבתי שוב ושוב לפס הקול, אותו כבר הכרתי בעל פה, כאשר אני עוצם את עיניי ורואה את הסרט בדמיוני.
קולנוע תמר לא האריך ימים. באפריל 1969 פרצה בו שריפה, תקרתו קרסה והוא נסגר. מספר שנים אחר כך, קרס גם אחד מקירותיו ולקח איתו גם את בריכת "גלי הדר" הסמוכה, למרבה המזל ללא נפגעים בנפש.
כך נתייתמה שכונת גאולה משתיים מגולות הכותרת שלה.
משוועת לגאולה
מי שיזדמן לשם היום, יותר מ-50 שנה אחרי חורבן הבית, יוכל עדיין לראות, לצד חורבות הבריכה, את הריסות הקולנוע המפואר. מתוך ההריסות, התרוממו בינתיים עצים ושלחו ענפים לכל עבר – מצבה לתקופה שהייתה ואיננה, ועדות לשכונה ששינתה את פניה, שכקבצן זקן היא מפגינה את נכותה ועליבותה בפני כל עובר ושב, וכאותו קבצן, גם היא משוועת לגאולה.
כאשר הייתי כבן עשר, היה יום חמישי ממלא אותי אושר. היום עבר בציפייה דרוכה, ובערב, אחרי האמבטיה השבועית, הייתי מסתגר בחדר, מכבה את האור, נכנס למיטה ומושך את השמיכה מעל לראשי. ב-21:00 בדיוק, נפתחו שידורי ה"גל הקל" בהודעה חגיגית של הקריין, כאשר אני מדקלם בקול יחד איתו: "כאן הגל הקל, השעה תשע לפי שעון מרווין. מרווין מדויק, מרווין משוכלל, מרווין בכיר שעוני שוויץ."
פול טמפל הנמרץ
ב-21:02 השמיע כל מקלט רדיו ברחבי המדינה את נעימת “Frightened City” של ה"צלליות", שהעבירה צמרמורת בלבבות מאזינים בכל בית. זה היה אות הפתיחה לפרק השבועי של סדרת המתח "פול טמפל", והאדרנלין התחיל לזרום בדמי.
פול טמפל הנמרץ ואשתו היפיפייה סטיב (מעולם לא ראיתי את נילי קינן שגילמה אותה, אך לפי קולה ידעתי בוודאות שהיא יפהפייה) נקראו פעם אחר פעם לעזרת קציני ה'סקוטלנד יארד' חסרי האונים, כדי לפתור פרשית רצח כזאת או אחרת. אני הייתי שותף מלא לאירועים המסעירים. יחד איתם פסעתי על שבילי חצץ בחצרות אפלות, שמעתי את הצרצרים מצרצרים וכאשר חרקו דלתות ונדרכו נצרות, רעדתי איתם מפחד.
עוד שבוע של ציפייה
לאחר כשלושים דקות הסתיים הפרק, בדרך כלל בנפץ ירייה, צליל זכוכית נשברת, זעקה, או אפקט קולי אחר שבישר על פורענות חדשה אליה נקלעו פול וסטיב, ושלח אותנו, המאזינים, לשבוע ארוך של ציפייה מתוחה לגלות מה עלה בגורלם.
רק דקות ארוכות אחרי שכיביתי את הרדיו וחזרתי למיטה, היה הדופק שלי חוזר לרמתו הרגילה, והייתי יכול להירדם.
ביום המחרת, חיינו את החוויה מחדש בשיחות בבית הספר. יחד היינו מנתחים את אירועי הערב הקודם, מנסים לנחש כיצד ייחלצו סטיב ופול מן הצרה, ומעלים השערות על זהותו של הרוצח.
"המסך העולה"
בערבים של ימי שלישי האזנתי לתוכנית "המסך עולה", בה נתוודעתי ליצירות התיאטרון של שייקספיר, סופוקלס, יונסקו, ויוצרים אחרים, שפתחו לי חלונות לעולמות חדשים.
למרבה הצער, לא מצאתי בין חבריי שותפים שהתעניינו גם הם בתוכנית, ומשנתקלתי במבטים מוזרים, הפסקתי להזכיר את התחביב המוזר הזה.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
כל הכבוד לך ידידי יורם כץ.חג פסח כשר ושמח!
יורם הנכבד שלום, כל סיפור שלך מחזיר גם אותנו לימי ילדותנו,למרות הפרש הגילים בינינו. תענוג לקרוא ולהזכר וגם לכאוב את ההזנחה של שכונתנו – קולנוע תמר והבריכה,שבה התאמנו התלמידים לאו באק ,בשיעורי שחייה. סיפורך על הרדיו העלה לי נשכחות. סיפרו לי בבית שמוליק רוזן הוא נמוך קומה,לכן,באחד הבקרים,השארתי לבדי בבית,פתחתי את גב הרדיו וחיפשתי….תודה,על התענוג שאתה נותן לנו.