מבוא לסיפור "אוכל קדימה אוכל"
סיפור זה מתאר את הכמיהה למזון כתוצאה מהרעב ששרר, החל משנות מלחמת העולם השנייה ועד שנות הצנע במדינת ישראל הצעירה. המחסור במזון הורגש ברוב ארצות אירופה, כאשר מיליוני בני אדם נלחמו בצבא ומיליונים רבים עבדו למען מאמץ המלחמה בבתי החרושת לנשק, ובאותו זמן לא היו מספיק ידיים עובדות בחקלאות ומעט המזון שהיה בידיהם הועבר לחזית. מדובר כאן על כמעט כל ארצות אירופה שהשתתפו במלחמה.
בריטניה שהייתה במצור ע"י הצוללות הגרמניות של היטלר, התקשתה לקבל לייבא מזון מארה"ב וגם בה היה קיצוב מזון שנמשך גם אחרי המלחמה. ברוסיה היה מחסור גדול, והשלטונות מצאו דרך להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בתקופת המלחמה. כל אזרח מגיל אפס היה זכאי לקבל רבע ק"ג לחם שחור. מובן שזה לא היה מספיק. המצב בארץ היה סביר עד מלחמת העצמאות, כיוון שהייתה אספקה של תוצרת חקלאית מהכפרים הערביים מארץ ישראל ומהארצות השכנות.
עם הקמת המדינה נוצר מחסור גדול במזון והמדינה התחילה לעודד את פיתוח החקלאות בארץ. אם נוסיף לכך שמ-1949 החלו להגיע לארץ העליות הגדולות של פליטי השואה וגם יהודים מארצות ערב והאוכלוסייה גדלה במאות אחוזים, הרי גם בארץ התקיים קיצוב במזון בשנות החמישים של המאה העשרים. אך התגברנו, יצאנו מהמחסור אל השפע הגדול בו אנחנו חיים כיום במדינה.
ישראל היא פלא חקלאי, טכנולוגי ומדעי. "הראש היהודי כן ממציא לנו פטנטים!" אך לצערנו, עדיין לא המציא את הדרך לשלום. הסיפור מתאר את הרעב כפי שחוו אותו ילדים רבים מאוד, שהחלו את חייהם תוך רעב מתמיד בגולה, ועם הגעתם למולדת, השתפרו חייהם – לא עוד רעב ולא עוד אנטישמיות, זכינו!
נ.ב. זהו הפרק הרביעי מהספר "אל אחוזה הקטנה" – ניתן להשיגו אצל "יודן", חורב 16, חיפה.
אוכל, קדימה אוכל
"שִׁירוֹקָה סְטְרָנָה, מָאיָה רוֹדְנָאיָה…" זה השיר שבקע כל בוקר מהרדיו ברוסיה. שיר כה יפה ומשמעותו: "רחבה היא ארץ מולדתי, ואיני מכיר ארץ אחרת, בה נושם האדם כה בחופשיות".
נכון, נושם, אבל אינו אוכל…
לאחר ההאזנה לשיר, הייתי פונה לאמי ושואל אותה: "אולי יש לך קצת אוכל?" והיא הייתה עונה: "לא, אין לי". ואני המשכתי לשאול בקול מהוסס: "אולי נשארו קצת פירורים בשקית?" והיא: "לא, אין!" יום כיפור נוסף החל… עם זאת, גורלנו היה טוב פי מיליון מגורלם של אחינו, שנשארו לנצח בשדות פולין.
אחת לכמה ימים הלכנו למאפיה כדי לראות אם הגיע לחם. השתרך שם תור גדול של נשים אשר נדחפו והתווכחו ביניהן מי קודמת למי. בינתיים, הן הרעיפו מחמאות: "הו, כמה סאליקוב נחמד היום, הוא כל כך חרוץ!" סאליקוב היה שמו של האופה האוזבקי, שהיה אדם גס רוח. והן המשיכו: "מה שלומך חבר יקר, הערבה לך השנת?" והוא: "מספיק לדבר. יאללה אישה, לכי כבר! מי בתור?"
קיבלנו כיכר לחם – מין עיסה שחורה גדולה, חסרת צורה. טעמו לא ערב לחיכנו, אבל זה מה שהיה. במאמר מוסגר – כיום מאפה מסוג זה נחשב ל"לחם בריאות" לאניני הטעם של צפון תל אביב ונמכר במחירים מופקעים ב"בתי לחם" מפוארים. אכלנו בזהירות כי לא ידענו מתי נקבל לחם נוסף, וקינחנו בפרורים.
והנה הגיע יום שמחה והתרוממות הרוח – האחד במאי! סאליקוב קיבל משלוח גדול של לחם לבן. לא יאומן, איזה טעם נפלא! טעמתי אותו בפעם הראשונה בחיי. בבוקר, כאשר הושמעה שוב המנגינה "שירוקה סטרנה", נעמדתי מול הרמקול ודקלמתי בקול רם: "תודה לך, החבר היקר סטלין, על המתנה הנפלאה שהענקת לעם הרוסי!" אך עד מהרה הגיע השני במאי, ואיתו המשך הרעב…
המלחמה הסתיימה, ואנחנו נסענו ברכבת שעשתה דרכה מערבה ובה פליטי מלחמה יהודים שחזרו לפולין. הרכבת הייתה ממש מרשימה. היו בה עשרות קרונות משא, אותם משכו שני קטרים. הנסיעה ארכה חודש ימים. בדרך אירעו לא מעט טרגדיות שנגרמו כתוצאה מחוסר מזון בנסיעה. הרכבת נסעה בדרך כלל שעות רבות, ולפתע הייתה נעצרת ליד כפר שכוח-אל כלשהו ושוהה שם פרק זמן בלתי ידוע מראש. אנשים היו יורדים מהרכבת ורצים לעיירה סמוכה כשמטרתם לרכוש מעט מצרכי מזון. בנוסף, מאחר וברכבת לא היו שירותים, בכל עצירות הרכבת, אנשים היו רצים לשדות כדי לעשות את צרכיהם, כי נסענו בקרונות משא ללא שירותים, כמו בקר. ישבנו על המזוודות, כל המשפחה בקרון אחד.
פתאום, ללא כל התראה, הרכבת הייתה מתחילה לזוז באיטיות להמשך דרכה, סתם נוסעת. לעתים קרובות נשארו מאחור כמה אנשים אומללים אשר נותקו מבני משפחותיהם. ויתכן שנותרו שם עד ימינו אלה… דודי, משה, מצא פיתרון לבעיה. הוא קדח חור ברצפת הקרון בפינה, תלה פרגוד סביבה וזה הפך לתא השירותים היחידי בכל הרכבת. בזכותו, אף אחד מאתנו לא הלך לאיבוד בגלל כאב בטן.
עצרנו בטשקנט, עיר הבירה של אוזבקיסטן. סוף סוף הגענו לתחנת רכבת גדולה בסגנון אירופאי. ראינו רציפים גדולים ועליהם מסתובבים רוכלים אוזבקים המוכרים פיתות חמות בחמאה. היה שם הרבה אקשן… בפעם הראשונה בחיי אכלתי פיתה כזאת. הו, אלוהים (או יותר נכון מוחמד) – אתה יותר גדול אפילו מסטלין, איזה טעם גן עדן! חשבתי בלבי כי כל החיים ארצה לאכול רק פיתה עם חמאה.
כאמור, בהמשך דרכנו הגענו לעיר כורים פולנית בשם ואלבז'יך, גרמנית לשעבר, שמנתה כמאה אלף תושבים. הייתה זאת עיר מודרנית לכל דבר. היו בה מוסדות ציבור, מפעלי תעשייה, חשמליות ברחובות, אוטובוסים ותחנת רכבת גדולה. בכיכר המרכזית של העיר היו חנויות מלאות בכל טוב. דרושים היו רק מזומנים. מוצרי המזון הפולניים היו ממש "קלאסה". היו שם שוקולד חם, גלידות, לחמניות נפלאות ומבחר לחמים.
והינה הופיע חידוש מרענן – "ארוחת ארבע". בכל יום אחר הצהריים, אמי נתנה לי פרוסת לחם שחור מעולה, מרוחה בשכבה של חמאה בעובי של שני מילימטר! הפרוסה הגדולה הייתה חתוכה לקוביות בגודל של סמ"ק כל אחת, ויחד עם הלחם – כוס קקאו על חלב, ממש נפלא. חם, ומתוק מתוק. איזה כייף! האם קיים מאכל טעים יותר? זה היה אפילו כייפי יותר מהפיתה האוזבקית.
החיים נראו לי פתאום מלאי עניין. למדתי שפה חדשה – הפולנית, והלך לי יופי. הסבתא החורגת שלי דיברה בפרינציפ רק רוסית טהורה. היא התלוננה על כך שהיא חולה, ועלולה למות מכל העובר עליה. התפלאתי שדווקא בפולין היא מצאה לנחוץ להתלונן, כשיש לנו מכל טוב. תלונותיה היו ככל הנראה מוצדקות ונבואתה התגשמה. היא נפטרה חודשים אחדים לפני עלייתנו לישראל.
באותה תקופה מצאתי לעצמי חברים חדשים, ביניהם אנדז'יי שגר בבניין שלנו. כולנו שיחקנו בחצר האחורית. באחד הימים, כאשר שיחקתי עם אנדז'יי בחצר, הצטרפו אלינו כמה ילדים פולנים. מאחד הבתים שבסביבה, הצטרף גם ילד אותו לא ראיתי קודם לכן. הילד החדש, שהיה כנראה חוכמולוג, התחבב באופן מיידי על כל בני החבורה. באמצע המשחק הוא נעץ בי מבט נוקב כשהוא אומר לחבורת הילדים הפולנים: "חבר'ה, שמתם לב שלטולק יש עיניים חומות, ולנו יש עיניים כחולות?" "כן", הם מלמלו. "אתם יודעים למה? כי טולק הוא ז'יד (יהודי). אנחנו לא רוצים אותך, ז'יד! תסתלק לפלסטינה, לפני שתקבל מכות!" אנדז'יי, חברי הטוב, עמד המום בצד, אך לא העז לעשות דבר. עזבתי את המקום בעצב ולא הבנתי מה קרה לי, ולמה הוא אמר לי כך.
חזרתי הביתה וסיפרתי זאת לאמי. היא עזבה את כל עיסוקיה והלכה אתי לחצר, שם זיהתה את הילד האנטישמי, תפסה אותו באוזנו עד כי צרח מרוב כאבים ואמרה לו: "לך אתי לביתך! איפה אתה גר?" עברנו מרחק של שני רחובות ונכנסנו לביתו, כשהוא בוכה.
אמי פנתה להוריו, מבלי לשחרר את אוזנו של הילד, כשהיא שואלת: "אתם ההורים של הפרחח הזה? אתם לימדתם אותו לשנוא יהודים? אתם יודעים מהו העונש הצפוי לכם עקב הפצת האנטישמיות במשטר קומוניסטי, אחרי מלחמה בה נספו ששה מיליון יהודים? אני הולכת להתלונן במשטרה!" "גברתי הנכבדה, סליחה, סליחה, אנחנו מעולם לא היינו אנטישמיים, מיטב ידידינו הם יהודים! הילד למד זאת ברחוב, ואנחנו נעניש אותו קשה על כך. רק סלחי לנו בבקשה!" באותו רגע הבחנתי שאביו לקח לידו שוט קטן המיועד להלקאת ילדים. אמי הרפתה מהילד, ויצאנו. מיד שמענו את זעקותיו כשחטף מכות כהוגן.
המצב הכלכלי החל להשתפר. היהודים עשו עסקים. היו יהודים שהיגרו לצרפת או לארצות הברית דרך גרמניה. הגבולות למערב היו עדיין פתוחים. טרם הקימו את מסך הברזל, ולא את חומת ברלין.
הייתי כבן שמונה, והוריי החלו להרוויח כסף רב ומילאו את כיסיי בשטרות למכביר. נהגתי להסתובב ליד ביתנו הסמוך לכיכר המרכזית בעיר. מתחת לדירה בה התגוררנו היו חנויות מעניינות ביותר, ביניהן מאפייה ממנה נדף ריח נעים של דברי מאפה. היה עליי רק לרדת במדרגות, וכבר השגתי על הבוקר לחמניות חמות. כמו כן, הייתה שם חנות לתיקון מכשירי רדיו, בה עבד טכנאי גרמני. שעות רבות הייתי מסוגל להתבונן בעבודתו, מבלי להבין כיצד המכשיר המופלא הזה, שבתוכו מין נורות הזוהרות באור אדמדם, מסוגל להשמיע מוסיקה כה נהדרת.
כיצד זה מתרחש? האין זה הפלא השמיני של העולם? אכן זה היה, ולימים הפך הרדיו להיות התחביב והמקצוע העיקרי שלי. הייתה בכיכר גם חנות לממתקים. בכל יום בשעה חמש, היו מוציאים למכירה מגש גדול ועליו עוגת גבינה נפלאה – ממש ללקק את השפתיים. היו חותכים אותה לריבועים, ואני הייתי אוכל ממנה יחד עם חבריי החדשים. כולנו היינו נהנים עד הגג. לא שכחנו לקבוע להיפגש שוב למחרת באותו מקום.
הזמן חלף עבר לו והנה הגיע הקיץ. מולנו נפתחה גלידריה בשם "אֶלְזָה", שבעליה היו יהודים. המונים צבאו על דוכן המכירות, בתקווה להשיג "קָסָטָה" העשויה מגלידת וניל המצופה בוופל. גם אני, הקטן, ניסיתי להדחק, ממש נדחפתי להם בין הרגליים. אבל אף אחד לא הבחין בי, כמעט ודרכו עליי. על הרצפה הבחנתי בשטר של מאה זלוטי – כסף רב! ההחלטה שלי הייתה מהירה – הכנסתי את הכסף לכיסי, והתרחקתי מהמקום.
ממול התחוללה מהומה – קהל רב נהר למרכז העיר. הגיע קרקס חדש של צוענים. הם נעמדו בחבורה ועשו טריקים ושטיקים. הם גלגלו כדורים, כאשר אחד מהם סובב צלחת על קצה של חרב. לסיום המופע שלהם עשו טריק עם קערה ענקית מלאה במים, אותה סובבו במהירות אדירה. שיא הטריק היה כאשר המים פרצו "בשפריץ" אדיר על קהל הצופים כמו ממטרה.
ה"עוֹיְלֶם גּוֹיְלֶם" – האספסוף, נבהל מטיפות המים וברח. גל אדיר של אנשים שעט אחורנית ודרס ברגליו הגסות את כל העומד בדרכו. אני נפלתי ודרסו אותי. נפצעתי פצעים קלים והתמלאתי בשריטות. מה עושים במקרה כזה? כל ילד אחר היה בוכה והולך הביתה לשים יוד, אך לא אני. שכנה הבחינה בי ושאלה: "מה קרה לך?" עניתי: "קרה, אך לא נורא".
בינתיים, הסתיים התור לגלידה. ניגשתי לדוכן כמות שאני, מלוכלך וסימני דם על ידיי ורגליי. קניתי גלידה גדולה, ליקקתי אותה בהנאה מרובה ועשיתי אט אט את דרכי בהמשך הכיכר לכיוון הבית. אמי רצה לקראתי – "אוי, מה קרה לך?" שכנה אמרה לי שאתה מתבוסס בדמך על הארץ!" "נכון, אבל עכשיו יש לי גלידה, והיא ממש טעימה".
באותם ימים, התקבלה לעבודה בביתנו כמטפלת ומבשלת פראו דורה (גברת דורה), בעברית – "דורית הטבחית". היא נראתה בעיני מבוגרת "מאוד" אך גילה היה לא יותר מארבעים. היא הייתה גרמנייה מחוסרת עבודה ונמנתה על תושבי העיר המקוריים, שהמתינו להגלייתם לגרמניה. היא שמחה שהשיגה את העבודה אצלנו ובישלה עבורנו מעדנים של ממש. כל הטבחים של אוזבקיסטן ואפילו הדודה שלי, שהעידה על עצמה שהיא הבשלנית הטובה בעולם ובו זמנית גם האישה ה"אומללה" בעולם – לא הגיעו לקרסוליה של אותה דורה.
היא בישלה ז'ארקויה (בשר צלוי). היו אלה קוביות בשר שבתחילה טוגנו ולאחר מכן בושלו. הן היו מוגשות עם רוטב על מצע של פירה תפוחי אדמה. לאחר שסיימנו ארוחת המלכים כזאת, היינו זקוקים לקינוח רציני. ירדתי לכיכר העיר עם אחי הקטן, שהיה אכלן גרוע ביותר. הוא ממש בפרינציפ לא רצה לאכול, ולא הועילו שכנועים או איומים. הוריי אמרו לי: "קח אותו, קנה לו משהו טעים. אולי יואיל בטובו לאכול משהו".
חצינו את הכיכר והגענו להיכל תענוגות המזון – קונדיטוריה אמיתית ובה טורטים נפלאים ועוגות דובדבנים. איזה כיף עולמי! בדרך פגשנו את חברי "מותק" (כך קראו לו הוריו "הציוניסטים"). "מותק" שאל אותי: "לאן אתה הולך עם כל הכסף הזה בכיס שלך?" השבתי: "בוא ותראה!" כל הדרך הוא "התעלק" עליי.
מותק שאל: "מה נשמע?" ומבלי להמתין לתשובתי המשיך בדבריו: "נכון שאנחנו החברים הכי טובים?" טרם ירדתי לסוף כוונותיו. ידעתי ש"מותק" היה "תפרן", ולא הייתה לו אפילו קופייקה (מטבע רוסי) אחת בכיסו.
אחי ואני התיישבנו בקונדיטוריה ליד שולחן קטן. הגישו לנו שתי עוגות טורט נפלאות, ועל כל אחת מהן דובדבן אדום. וגם, איך לא – קקאו חם. אחי סרב כמובן לאכול, כדרכו בקודש. לעומתו, אני אכלתי בתיאבון רב. "מותק" עמד ליד השולחן, כשעיניו יוצאות מחוריהן מרוב קנאה. הוא שאל: "תגיד, נכון שזה טעים נורא?" "כן", עניתי בקצרה. "ואתה גומר את העוגה עד הסוף?" "כן", השבתי. לרגע ריחמתי עליו, אך לא העזתי לקנות לו עוגה, כי חשבתי שלא מרשים לי!
כמובן שלא היה אכפת לאף אחד בבית שאני אקנה גם עשר עוגות, העיקר שאעסיק את עצמי, ולא אפריע להוריי לעשות "פיניונדזה" (כסף) מעבודתם. "אכול, זה טעים!" אמרתי לאחי. הוא שתק. "די, תתחיל לאכול, אין לי סבלנות!" "בסדר", ענה בקצרה ונגס בפינת העוגה, תוך עשיית פרצוף כאילו בלע צפרדע.
"זה טעים?" "כן, אבל אני לא רוצה לאכול!" גמרתי לאכול. "מותק" נעשה עצבני, והתהלך מצד לצד. מצבו היה נואש. שילמתי, אחזתי בידו של אחי הצוציק ועמדנו לצאת. "מותק" שאל: "לא אכפת לך שאני אגמור את העוגה?" "מה אכפת לי, תגמור". הוא התנפל בתאווה על העוגה, ובלע אותה על המקום.
עם הזמן הטכנולוגיה התקדמה. היו בביתנו לא רק רדיו, אלא גם אופניים עם פנס חשמלי, פטפון ועוד. היו אלה דברים המרחיבים דעתו של ילד מתעניין. ברחוב האחורי, גיליתי חנות לצרכי מחנאות ובה כל הדרוש לטיולי הישרדות בשדה, כגון: שקי שינה, חגורות, חבלים, תרמוסים ומיכלים להובלת מזון. בחלון הראווה צד את עיניי מוצר מדהים, שהיה מין שילוב של כף ומזלג – כלי רב שימושי, אשר באמצעותו אפשר לאכול מרק או בשר על פי בחירה. הכף והמזלג היו מחוברים בציר משותף והתקבל מכך הסכו"ם המושלם לילד החקרן.
שאלתי מה מחירו והתברר לי כי הוא אינו יקר – זול יותר מעוגה! רצתי הביתה במהירות, הבאתי כסף וקניתי את המוצר הנכסף. החזקתי אותו בידיים רועדות והייתי ממש נפעם. כלי כה יפה, המצופה בניקל, איזו המצאה גאונית! גמרתי אומר בלבי להשתמש בו מיד. ניסיתי לחשוב היכן יש אוכל. הייתי "צמא" לאוכל!
מאחורי הבית בו התגוררנו הייתה מסעדה, או יותר נכון – בית תמחוי, השייך לקהילה היהודית. חילקו שם ארוחות חינם לנזקקים אשר הגיעו מכל קצות העיר. ריח של ארוחה בשרית חמה היה באוויר. ניגשתי לדלת הכניסה של המסעדה, הצצתי פנימה ולא זזתי מהמקום. טבחית שמנה הבחינה בי, ניגשה אלי ושאלה: "וואָס וִילְסְט דוּ? (ביידיש: מה אתה רוצה?) עניתי: "גּוּרְנִישְׁט (כלום). מכך היא הבינה שאני יהודי ושאלה אותי: "ילד, אתה רוצה לאכול?" "כן", אמרתי בשקט.
"אז בוא איתי". הושיבה אותי ליד שולחן גדול, הגישה לי מרק צהבהב וחם בתוספת לחם וכף. הוצאתי מכיסי את ה"המצאה" אותה רכשתי זה מכבר, ואכלתי את המרק באמצעות הכף-מזלג שלי בהנאה מרובה. הטבחית לא משה ממני. היא הביטה בי וחיכתה עד שאגמור לאכול עד הטיפה האחרונה. או אז תפסה בידי ואמרה: "איך קוראים לך? היכן אתה גר? אני רוצה לראות את הוריך ולבדוק למה הם נותנים לך להסתובב רעב ברחובות". תוך כדי דיבור, אחזה בידי ומשכה אותי במעלה הרחוב, לעבר הכיכר. הבנתי שנכנסתי לצרה, אך לא ידעתי כיצד להיחלץ ממנה. ניסיתי להשתחרר, אבל הטבחיות, אחיזתן איתנה!
ניסיתי להוליך אותה שולל. הובלתי אותה סחור סחור ברחובות אחרים בכוונה להתישה, שתעזוב אותי כבר הבהמה הזו, אך היא לא ויתרה. היא החלה לצעוק ותוך כדי כך, ידי הקטנה והעדינה נמחצה בין טלפיה. נשברתי והבאתי אותה לביתנו. היא פגשה את אמי ואמרה לה: "גברת, אין לכם מה לאכול? תבואו לאכול אצלי בבית התמחוי! רק תביאו תלושים מהקומיטט היהודי". אמי ענתה לה: "אנחנו, אין לנו מה לאכול?! פראו דורה, הביאי מיד את המרק לסלון!" פראו דורה הביאה סיר ענק ובו מרק עוף זהבהב, שזה עתה בושל.
"תראי מה יש לי פה! חסר משהו בבית הזה?!" "אם כך, הילד הזה שקרן, ויש להענישו בכל חומרת הדין", אמרה הטבחית והציעה להטיל עליי עונש של עשרים מלקות. אמי התפשרה איתה על עשר. הטבחית המתינה בשקיקה לביצוע גזר הדין – "נו, הכי בו כבר!" אמרה. "גברת טבחית, את בוודאי ממהרת לתמחוי שלך, אז תסמכי עלי, הוא כבר יקבל אצלי מכות הגונות". "בסדר, אבל את מבטיחה?" "כן, אני נשבעת, שכה תחיי!"
השכיבו אותי כשבטני על השולחן, והמתנתי להצלפות על אחוריי. איני זוכר מה בדיוק עבר במוחי, אבל הייתי בטוח כי פשעתי והעונש מגיע לי. הטבחית יצאה. אמי הרימה את ידה ואמרה: "אני מתחילה!" באותו רגע פרצה בצחוק היסטרי ואמרה: "באמת חשבת שתקבל מכות בגלל שאכלת קצת מרק? שיהיה לך בתאבון".
הסתיו הגיע וחברי אנדז'יי חלה. טרם ניתן היה להשיג אנטיביוטיקה בבתי המרקחת. הוריו היו מודאגים. בני כיתתו התארגנו וכל אחד תרם חמישה זלוטי. נאסף סכום נכבד, והם קנו עבורו תפוז. בפולין האמינו שלתפוזים ישנן סגולות מרפא נפלאות – אבל מחירם היה גבוה. הילדים נכנסו למסדרון ביתו של אנדז'יי, הניחו את התפוז בכניסה, דפקו בדלת וברחו מיד. אמו המופתעת של אנדז'יי. אשר פתחה את הדלת, לא ידעה את נפשה מרוב אושר. תפוז שלם לאנדז'יי, הוא לבטח יחלים מיד! באותה תקופה ידענו להסתדר, ודרך הקהילה היהודית משפחתנו קיבלה ארגז מלא תפוזים. זה היה שווה הון תועפות. לא ידענו אז שבארץ תפוז עולה גרושים. ארץ ישראל על חמודותיה, נתנה בנו אותותיה וסימנה לנו – "איכלו תפוזים, ענבים, מלוא כל טוב, מתנובת ארצנו מולדתנו – ארץ ישראל שלנו!"
באותו זמן הגיעה הודעה על דבר דואר רשום ובו מסמכי העלייה שלנו לישראל. נגשנו לבית הדואר, אך התברר שהייתה תקלה במשרד המיון הראשי שבעטיה לא היה ניתן למצוא את המסמכים שלנו. התמלאנו בייאוש, כי חששנו שעלייתנו תתעכב זמן רב, ונאלץ להגיש בקשה חדשה לעלייה ולחזור על כל התהליך. מה עושים? "התפוזים התפוזים טובים באלף אחוזים…" כך מילות השיר, וכך גם המעשה. אמי לקחה את ארגז התפוזים ונכנסה למשרד הדואר הראשי.
היא עברה משולחן לשולחן, מפקיד לפקיד, והניחה תפוז על שולחנו של כל אחד מהם. כל הפקידים קיבלו תפוזים, ופתאום, נראו חיוכים מכל עבר. התברר שהפנים המאובנות של פקידי הדואר מסוגלים לחייך, לא יאומן! בתוך הארגז נותרה מחצית מכמות התפוזים. אמי נכנסה למנהל הראשי, הניחה אצלו את הארגז ואמרה: "אדוני המנהל, בבקשה, זו מתנה עבורך!"
"רגע, רגע, איך אני יכול לקבל את זה, גברתי הנכבדה?" תוך כדי כך הוא נישק את ידה המושטת. "אדוני, מגיע לך, אתה הרי אדם כל כך טוב ואציל, ואני את התפוזים לא צריכה – אני נוסעת לפלסטינה, ושם יש המון תפוזים כידוע לך. אבל, יש לנו בעיה קטנה. מסמכי העלייה שלנו הלכו לאיבוד כאן בדואר, ואיש אינו מוצא אותם. האם תואיל בטובך לעזור?" "גברתי, אני מיד מטפל בעניין!"
מייד הבחנתי בכך שכמה פקידים קמו בבהלה ממקומותיהם והחלו נוברים בתוך שקי דואר ענקיים. ועד מהרה נשמעה הקריאה מפי אחד הפקידים – "מצאתי, מצאתי!" כשחיוך רחב נסוך על פניו הגיש לנו מנהל הדואר את המעטפה הנכספת באומרו: "סעו לכם לשלום לפלסטינה שלכם!"
כאמור, הפלגנו לפלסטינה באוניה "גלילה", שעל סיפונה המוני עולים. בחדר האוכל לא היה מספיק מקום לכולם, ועל כן חילקו את הסועדים לשתי משמרות. בכל יום הוגשה ארוחת צהריים בשרית טעימה, וכזכור, לקינוח קיבל לכל אחד מאיתנו תפוז שלם. איזה כיף! אנחנו הילדים, היינו מתגנבים גם למשמרת השנייה ואילצנו את עצמנו לאכול ארוחת צהריים נוספת על מנת לזכות בתפוז נוסף.
אולם בבוקר ההגעה לנמל חיפה המטבח נסגר, והיינו רעבים עד אחרי הצהריים. האנייה "גלילה" התקרבה לחוף חיפה. אנשים צעקו בשמחה: "או, ארץ ישרואל, כמה יפה!" נכון, הכול יפה מאוד, אבל איפה האוכל?"
האוניה הגדולה נגררה לרציף. למטה התאספו אנשים רבים שהמתינו לקרובי משפחותיהם. לפתע הבחנתי בדודי ועימו בן דודי הפלמ"חניק, שבאו לקבל את פנינו. הייתה חסרה שם מישהי דומיננטית מאוד – הדודה ליזה, הבשלנית הטובה בין "אומללות" העולם. "איפה ליזה?" צעקנו לעברם. "ליזה נשארה בבית, כדי להכין אוכל לכולנו". זה רעיון טוב מאוד, חשבתי בליבי. ירדנו לחוף עם כל הפקלאות. נכנסנו לתוך לימוזינה ותוך עשר דקות כבר היינו במחיצתה של דודה ליזה. היא יצאה זה מכבר מהמקלחת ונראתה כמו אלה היוצאים מהמלתחות של חוף הים, חיוורים ועייפים, כשמבט סתמי על פרצופם. לאחר טקס הנשיקות היא אמרה: "יופי שבאתם, בואו אל השולחן!" על השולחן הייתה קערה ובה היו קצת ענבים ותפוזים. זה אוכל זה? אפילו פקיד דואר פולני לא היה מרוצה ממנו.
בארץ החלה תקופת הצנע. בחנויות לא היה ניתן להשיג דבר פרט ללחם וריבה, לבניה, לבן וגבינה לבנה. בשר היו אוכלים רק לפעמים. האם זאת ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש? זוהי אוזבקיסטן השנייה! התאכזבתי קשות.
עם הזמן התחלנו להתאקלם בארץ. החלטנו שהגיע העת לבקר את בני המשפחה ביפו, שהגיעו ארצה כשנה לפנינו. נסענו באוטובוס עייף, שעות על גבי שעות, והגענו לביתם. לאחר טקס נשיקות נוסף הושמעו דיבורים והתנהלו ויכוחים. ואז, בן דודי מישקה אמר לי: "טולק, בוא, אני אקח אותך למקום שלא ראית כמותו". נסענו לכיכר דיזנגוף. הוא קנה לי פלאפל. הייתי בטוח שאלו קציצות בשר. טעמתי את טעם החיים, נפלא! יש! ארץ ישראל היא אכן ארץ זבת חלב ודבש!
"אם אין קמח אין תורה!". כאן יש קמח ולקח ותורה מהולים בכישרון ובהומור רב – מטעמים מן הגלות ומתחילתה של העלייה למולדת. עלה והצלח והאכילינו לחם רב
ונוסף.
נפתלי היקר. הסיפור שכתבת מרגש מאוד וכתוב בכישרון רב. אני
מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. הסיפור הוא סיפור מן החיים
והוא אנושי ועמוק. ניכר כי עברת הרבה בחייך והצלחת בגבורה
רבה תוך שילוב של אומץ וחוכמה וחוזק נפשי ואישיות מיוחדת ואיתנה.
אני בטוחה שעוד אנשים יישמחו לקרוא את הסיפורים המרתקים שלך.
תמר אמדורסקי.