שישה ימים ביוני • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

כיתות ח' של ביה"ס "גאולה בהר הבית (אלבום משפחתי)

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

'ששה במכה אחת'

ב-7 באפריל 1967, התפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג סוריים, חלקם מעל דמשק. הייתה זאת השפלה מיוחדת לסורים, כי אותו יום היה יום חגיגות מפלגת השלטון הסורית, הבעת'.

ידיעות אחרונות – 9/4/1967 • מלחמת ששת הימים

יום העצמאות ה-19 – ההכנות

כשבועיים מאוחר יותר, התחלנו בבית הספר בהכנות השנתיות לחגיגות יום העצמאות ה-19. באופן מסורתי, חלק מרכזי בהכנות היה קישוט חלונות הזכוכית של הכיתות. בכל כיתה נבחרו מספר תלמידים מוכשרים, כדי להפוך את חלונות הכיתה שפנו לחזית בית הספר, לוויטראז'ים מפוארים עם סמלי המדינה והחג, והכיתות התחרו ביניהן על החלונות המרשימים ביותר.

צייר הבית של כיתה ז1, היה, כמו גם בשנים הקודמות, יוסי ש, חברי הטוב. כזכור, כישורי הציור שלי נעצרו כבר בגן, בציור הקלאסי של בית, פרח, עץ, שמש ופרפר, ולאלה לא היה ביקוש רב בחג העצמאות. מסיבה זאת, לא יכולתי להרים תרומה משמעותית בצד הגרפי, והסתפקתי בייעוץ כללי.

באותה שנה הצטיינו. המוטיב המרכזי על חלונות הכיתה, לצד סמלי המנורה ודגלי המדינה בכחול לבן, הורכב משישה מטוסי מיג העושים את דרכם במורד החלון, אל פח אשפה גדול וירוק.
יום העצמאות, החג האהוב עליי באותן שנים, נחגג גם הוא בשמחה רבה. בערב החג, אחרי הטקס לסיום יום הזיכרון בשבט "גאולה", ירדנו כולנו לרחוב הרצל, למקום הקבוע ליד קולנוע "אורה", ורקדנו ריקודי עם לקול מוזיקה שהושמעה ברמקולים. כמו בכל שנה, הרחובות הרצל והנביאים בהדר הכרמל בחיפה התמלאו במעגלי רוקדים.

למחרת, התקיים המצעד הצבאי בירושלים ששודר ברדיו. לא ידענו על כך אז, אך באותו יום, נכנס צבא מצרים לחצי האי סיני, תוך הפרת הסכמי שביתת הנשק, והחל התהליך שהוביל כעבור שלושה שבועות לפרוץ מלחמת ששת הימים.

עיריית טירת כרמל – רחב

הנוף השתנה

המצב הסלים במהירות. נאצר, הנשיא המצרי, דרש מכוחות האו"ם בסיני להתפנות, והודיע על סגירת מיצרי טיראן. כעבור מספר ימים הוכרז על גיוס כללי, ונכנסנו ל"תקופת ההמתנה".

כל הנוף האנושי בשכונה השתנה. הגברים בגיל הגיוס נעלמו, ונותרנו בעיקר ילדים ומבוגרים. גם אורי ודני, אחיי הבוגרים, גויסו.

בעיתונים וברדיו, התרברב הנשיא נאצר שיזרוק את כל היהודים לים, וכולנו נחלצנו לפעילויות של הגנה אזרחית. חבריי ואני התגייסנו לחפירת תעלות ולמילוי שקי חול והנחתם בכניסה לבית החולים ליולדות "דוקטור בתר" ברחוב פבזנר.

אחי דני, 1967 – ירושלים (אלבום משפחתי)

לא לדאוג

המשחקים הרגילים ננטשו. בשעות אחר הצהריים התאספנו על ספסלי הבטון ליד חנותו הקטנה של החייט ברחוב גאולה 33, ושוחחנו על המצב. יפה, דינה וציפי הודו שהן פוחדות מאוד, והבנים ניסו להפגין אומץ. אני, מצדי, ניסיתי לעודד את החבורה עם חדשות מהחזית. סיפרתי להם שאחיי התקשרו מנקודות הכינוס שלהם ליד גבול מצריים, סיפרו שהם כבר לא יכולים לחכות להכות במצרים השחצנים, ואמרו שלא צריך לדאוג.

תקופת ההמתנה – בעורף ובחזית (מימין – תמונה תוך ארכיון המדינה משמאל – אלבום משפחתי)

קול הרעם מקהיר

הפער בין מה שחשו החיילים בעמדות ההמתנה שלהם, לבין מה שהרגישו אלה שנשארו מאחור היה עצום. ברדיו, הייתה זאת שעתה הגדולה של תחנת השידור המצרית "קול הרעם מקהיר", בה כיכב קריין שבעברית משונה ובמבטא ערבי כבד, ניסה להלך עלינו אימים:
"תושבי ישראל אתם משלמים היום את מעשי שליטיכם ובעד דברי הרהב של אשכול, דיין ורבין. עצתנו הייתה לכם תמיד שתעזבו את הגיהינום הציוני, שתעזבו את הבסיס האימפריאליסטי ישראל. רבבות קיבלו את עצתנו וירדו את ישראל, ועתה עליכם ללכת בעקבותיהם."
"זוהי שעת החשבון – מלחמה פנים אל פנים, לזה ציפינו תשע עשרה שנים."


לפעמים לבשו האיומים גוון לירי יותר, בנוסח סיפורי האימה של אדגר אלן פו, מהסופרים האהובים עליי:
"המוות לכם בבוקר ובערב, ואם יבוא הלילה, אז נלביש אתכם את השמלה השחורה שלו, ויזנק המוות אליכם מכל מקום."

ולפעמים היו אלו סתם איומים לשמם, בנוסח:
"את הגברים נזרוק לים, ואת הנשים ניקח לנו."

אנחנו, הילדים, התחרינו מי יצליח להביא את אמרת השפר האחרונה. התייחסנו לאיומים הללו כאל בדיחות משובחות, וצחקנו מכל לב, אך הצחוק הזה, כמו שריקה בחשיכה, הסתיר חששות ופחדים.

נאצר מחכה לרבין

שמענו גם ברדיו את 'החזיקי לנו אצבעות', 'אנחנו נעבור במצרי טיראן' וגם את 'נאצר מחכה לרבין', שירים מגויסים ופשטניים משהו, שניסו להרים את המורל בחזית ובעורף, ובמידת מה אף הצליחו, אבל אותי הרגיעה בעיקר העובדה שדני ואורי אמרו שיהיה בסדר. תמיד סמכתי על אחיי הגדולים שאותם הערצתי, אך עמוק בתוכי הצטברה מועקה, והחשש מן העננה המאיימת עלינו לא הפסיק לנקר.

ביום שני ה-5 ביוני 1967, זה התחיל. בשעות הבוקר המוקדמות, בעקבות חדירה של מפציץ סורי לאזור המפרץ, נשמעה אזעקה עולה ויורדת בחיפה, ואמא ואני יצאנו לחדר המדרגות. בכניסה לבית עמד "קיר מגן" מבטון, שהפך באופן רשמי את חדר המדרגות שלנו למקלט מהפצצות.

"המקלט" ברחוב בצלאל (אלבום פרטי)

אוי אוי אוי…

אמא השאירה אותי לרגע לבדי, ורצה אל כניסת הבית הצמוד אלינו ברחוב גאולה, כדי להביא את הגברת וייס. בעלה של חנה וייס נפטר בשנה שלפני כן. היא הייתה אישה שברירית, מורה לשעבר, שדיברה עברית תקנית ומוקפדת, ושמתחת למשקפיה עבי המסגרת הייתה רק עין אחת. אמא, עובדת סוציאלית מטעם עצמה, ידעה שגברת וייס החרדתית והבודדה, לא תעמוד בלחץ לבדה.
עוד בטרם גוועו הדי האזעקה, חזרה אמא כשהיא תומכת בגברת וייס המבוהלת, וכולנו התיישבנו על המדרגות, בוהים בקיר המגן שמולנו.

אני חושב שפחדתי, אך לא לכבודי היה להראות זאת, וניסיתי להפגין אדישות. אמא ישבה לצדי, ואינני יודע מה עבר בראשה. לרגע השתרר שקט מתוח, ואז:
"אוי, אוי אוי…"
קפצתי ממקומי בבהלה. מי נפגע?
"אוי, אוי, אוי…"
גברת וייס הייתה היסטרית. התבוננתי בה בתדהמה ובמורת רוח. מן הצד יכולתי לראות רק את החור הריק של עינה, ועצביי, המתוחים ממילא, נמתחו עוד יותר.

"די, גברת וייס, די…" ניסתה אמא להרגיע, "הכול יהיה בסדר."
"אנחנו נמות כאן…" ייבבה השכנה, "מה יהיה איתנו…"
"הכול יהיה בסדר, עוד מעט זה ייגמר," ניסתה אמא שוב.
"לא, לא.. זאת מלחמה, מה יהיה איתי," קוננה גברת וייס.
לא האמנתי שזה קורה. אני הייתי ילד ישראלי גאה, התביישתי לפחוד, ויותר מזה התביישתי להראות שאני פוחד, וכאן…
"אוי, אוי, אוי.." דמעות זלגו מעינה היחידה של הגברת וייס.
מעולם לא ראיתי מישהו במצב כזה. כל שיכולתי לחשוב עליו היה שאני רוצה להתרחק מן ההתנהגות הגלותית הזאת, כאילו הייתה מחלה. אמא, לצדי, הפגינה חמלה, ואני שכחתי לפחוד וחשתי רק בוז וכעס.

למרבה המזל, נשמעה כעבור זמן מה צפירת הרגעה ונכנסנו הביתה. אמא הכינה לגברת וייס כוס תה, וישבה לצדה עד שנרגעה, ואני הלכתי לבית הספר.

אחי אורי, 1967 – לפני ואחרי הקרב באום כתף, סיני (אלבום משפחתי)

אנחת רווחה

למחרת בבוקר נפתחו כל מהדורות החדשות בדיווח על הניצחון הגדול של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את כל חילות האוויר של מצריים, סוריה וירדן וגם אל עיראק הגיע, והתחילו להגיע גם דיווחים על התקדמות צה"ל בסיני.

אפשר היה כמעט לשמוע את אנחת הרווחה הקולקטיבית של כל תושבי מדינת ישראל. בבית הספר ראיתי רק חיוכים, וכולם ניסו לשחזר מן הזיכרון כמה מטוסים ערביים הושמדו.
אבל כל זה לא השפיע על "קול הרעם מקהיר":
"חילות האוויר הערביים נהנים כעת משליטה מוחלטת באוויר. אוי ואבוי לפושעים, איך נפלו שליטיכם בשגיאה זו. מה חשבו הטיפשים, בוודאי הם מצטערים כעת, אך זה כבר מאוחר."
"כל ירייה ישראלית תתקל בעשר יריות ערביות. כוחות ערב מתקדמים מירדן, מסוריה ומעיראק. לא יועילו לכם כזבי שליטיכם. הגיעה שעת החשבון. אוי למחרחרי המלחמה."
"תושבי ישראל, מטוסינו מפגיזים ברגעים אלה את עריכם. שליטיכם הם שביקשו את המוות לכם ולעצמם, והם עתה מקבלים את מה שמגיע להם. הם משלמים את המחיר. הערבים מתקדמים בכל החזיתיות."


אבל עכשיו כבר באמת לא פחדנו. בבית הספר התחרינו בינינו בחיקויים של "קול הרעם" במבטא ערבי כבד. המושא הפופולרי ביותר לחיקוי היה ללא ספק "הערבים מתקדמים בכל החזיתיות", שהוסב בפינו במהרה ל"הערבים מתקדמים בכל החזיות".

כיתות ח' של ביה"ס "גאולה בהר הבית (אלבום משפחתי)

אופוריה

הוקל לי מאוד, אבל עדיין דאגתי לאחיי. מדני שמענו די מהר, אבל מאורי, שהספיק להשתתף בקרבות בסיני ואחר כך גם ברמת הגולן, שמענו רק בתום הקרבות. שניהם חזרו הביתה בשלום.

בתום המלחמה, נפתחו קרבות השיווק של סוחרי הגבורה, וסוכנים עברו מבית לבית ומכרו לכל דורש אלבומי ניצחון. שנות האופוריה התחילו.


יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

יורם כץ (אלבום פרטי)

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפהוכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:


סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':

הגיבו כאן לכתבה