שלום כיתה א' • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

שלום כיתה א'

הוריי גדלו בתקופה איומה ונוראה ובתנאים קשים. אמא השלימה השכלה יסודית, ואבא, כמיטב המסורת הדיקנסיאנית שאפיינה את ילדותו, השלים אולי ארבע שנות לימוד בחדר ובבית הספר, לפני שנתייתם מאביו ומאימו, ואז התגלגל ממקום למקום, ללא מסגרת משפחתית או חינוכית אמיתית. 

למרות הרקע האקדמי הדל, ואולי דווקא בגללו, הייתה בשני הוריי תשוקה עזה ואף הערצה לידע והשכלה. אמא, שמעולם לא השתלטה באמת על השפה העברית, קראה ספרות הונגרית וגרמנית, בעיקר שירה, ואבא קרא כל מה שיכול היה לשים עליו את ידיו, חוץ משירה, בכל שפה שהיא. הוא קרא ברעבתנות ספרות יפה, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות, והיה בעצמו אנציקלופדיה מהלכת.

אמא צדקה

החסך הגדול אותו חוו, הניע את הוריי להציב את השכלת ילדיהם וחינוכם בעדיפות ראשונה במעלה. אמא, מנוע טורבו בלתי נלאה, לקחה על עצמה את תפקיד שרת החינוך, במטרה לגרום לכך שהשכלתם של שלושת בניה תהיה מושלמת. 

תיאוריה פדגוגית מבית מדרשה של אמא, גרסה שעתידו האקדמי של ילד במוסד להשכלה כלשהו תלוי בחדשי הלימוד הראשונים שלו. היא טענה שאם יפגין הילד הצלחות בתחילת הדרך, הוא ירכוש ביטחון עצמי, ולא פחות חשוב מכך, הוא ייצור במוריו ובבית הספר רושם ראשוני, שעליו יוכל לרכב עוד שנים רבות. 

ממרחק של שנים, אני יכול להעיד שאמא צדקה.

בבוקר הראשון לספטמבר 1960, הלבישה אותי אמא יפה, סירקה אותי בקפדנות, ועזרה לי להשחיל את ידיי דרך רצועות תיק העור שירשתי מאחי דני. אחר כך, תלתה על כתף שמאל שלי שקית אוכל מבד שתפרה בעצמה, ושעליה רקמה את שמי באותיות אדומות. על כתף ימין שלי תלתה אמא בקבוק שתייה מפלסטיק, אותו מילאה במי מעיין זכים מן הברז שבמטבח, ויחד צעדנו, אמא ואני, אל יום הלימודים הראשון שלי, בבית הספר היסודי "גאולה".

כיתה עילית

בחצר העליונה של בית הספר פגשתי חברים נרגשים, שאת חלקם הכרתי עוד מימי גן שושנה הזכור לטוב. המורה חנה לבנת השיער קיבלה את פנינו והכניסה אותנו אל מקלט בית הספר, ששימש גם כמבואה של בניין הכיתות. הסתדרנו בזוגות לצד כיתות אחרות, והמורה בישרה לנו כי מהיום אנחנו תלמידי כיתה א1. לצידנו הסתדרה עוד כיתה שגם בה היו ילדים שהכרתי מהגן, והמורה אמרה שהם יהיו כיתה א2. 

שמחתי להשתייך לכיתת העילית. חשתי חמלה כלפי חבריי שנבחרו להיות רק בכיתה א2, אבל קצרה ידי מלהושיע אותם. כבר אז ידעתי שזו דרכו של עולם, ולא כולם יכולים להיות מוכשרים באותה המידה.

המורה חנה הייתה כבר מבוגרת, והיה לה קול חזק וצורמני משהו. המורה מרים של א2 הייתה צעירה יותר, אבל אני ידעתי מייד שהמורה חנה, שנבחרה במיוחד לקבל את א1, היא המורה הטובה יותר.

הפעמון צלצל, ועלינו במדרגות אל הכיתה שבקומה הראשונה. על הלוח נרשמו בגיר המילים "שלום כיתה א'".

למן היום הראשון בבית הספר, הבהירה לי אמא שאני אהיה התלמיד הטוב בכיתה. הייתי בן הזקונים שלה, ואמא, שכבר צברה ניסיון רב בשתי הקדנציות הקודמות שלה עם אחיי, ידעה בדיוק מה צריך לעשות. 

מדי יום, כאשר הכנתי את שיעורי הבית, היא הייתה יושבת לצידי, ובעזרת שימוש מסיבי במחק, הייתה גורמת לי לחזור ולכתוב עד שהתוצאות השביעו את רצונה. 

אמא גם גרסה שתוספת של ציור צבעוני לצד שיעורי הבית הכתובים תיצור רושם טוב, ולכן מדי פעם, אחרי שכבר נרדמתי, הייתה נוטלת מן הקלמר שלי עפרונות צבעוניים, ומעטרת את מחברת שיעורי הבית שלי בציורים. כך התעשרה המחברת באיורים רבי עוצמה, שגולת הכותרת שלהם הייתה ציפורים דמויות טילים במסלול התרסקות אל האדמה. 

עם הזמן, למדתי את כללי ההתנהגות בבית הספר. 

לבית הספר היו שני מבנים עיקריים. בחצר העליונה עמד המבנה שאכלס את כיתות א'-ג', ומולו ניצב המבנה הראשי, שם למדו הגדולים – כיתות ד'-ח'. 

ילד טוב ושומר חוק

לרשות ילדי הכיתות הנמוכות עמדה החצר העליונה, הקטנה יותר, שם יכולנו לשחק בהפסקות בבלורות, מחבואים ותופסת, ומדי פעם אף שיחקנו בכדורגל עם כדור טניס קטן מאחורי המבואה לבניין. איסור חמור חל על ירידה אל החצר הגדולה, שטח המרעה של "הגדולים", ואוי לו לקטן שנתפס על ידי מי מצוות בית הספר בהפסקה, כשהוא משוטט בחצר של הגדולים.

הסכנה הברורה והמיידית הייתה המנהל, מר חקלאי, ואף יותר ממנו מר צוֹעַר שהחליף אותו כעבור שנה. מנהל בית הספר היה דמות מזרה אימה שכל באי בית הספר, מורים ותלמידים כאחד, יראו ממנו, וכל שומר נפשו הקפיד לשמור ממנו מרחק בטוח. 

המנהל נהג להשקיף אל החצר הגדולה ממשרדו שבקומה השנייה, ולתור אחרי פורעי חוק. בימים בהם משיכה באוזן, סטירה או לחץ פיזי מתון לא נחשבו למשהו שלא ניתן להעלות על הדעת, מוטב היה להיצמד לכללי ההתנהגות המקובלים, ובאותם ימים, אכן השתדלתי כמיטב יכולתי להיות ילד טוב ושומר חוק.

"בול פגיעה"

הפתעה גדולה ציפתה לי כאשר נכנסתי לראשונה לשירותי התלמידים בבית הספר, וחיפשתי מקום להתייחדות עם צרכיי. פתחתי דלת אחרי דלת, וגיליתי לתדהמתי שהתאים הקטנים אינם מצויידים כלל באסלות. במקומן ניצבו שם מתקנים משונים שמעולם לא ראיתי כמותם – מעין בורות עם מדרכים לצידם. 

הייתה זאת הפעם הראשונה בה נתקלתי בשירותים מסוג "בור טורקי", או "בול פגיעה" כפי שנקראו בפי העם, ולא התרשמתי מהם לטובה כלל. כאשר ניסיתי לברר בעדינות עם סביבתי הקרובה מספר שאלות מביכות שהיו לי בנוגע למתקנים הללו ולטכניקה הנדרשת ממני כדי להתאים את עצמי אליהם, זכיתי בתשובות מביכות עוד יותר, שבשום פנים ואופן לא התקבלו על דעתי. 

בעקבות זאת, מטעמי מצפון וגם מטעמים פרקטיים יותר, גמלה בי ההחלטה שרגלי לעולם לא תדרוך בתאים הקטנים הללו.

לציווי הפנימי הזה, אותו קיימתי באדיקות במשך כל שמונה שנותיי בבית הספר, נודעו משמעויות מרחיקות לכת, שדרשו, בין השאר, פיתוח והעצמה של שרירי פי הטבעת שלי, כך שלעיתים הייתי מגיע הביתה בסוף יום הלימודים כאשר אני כבר כורע ללדת.

אך לא לעולם חוסן. 

יום אחד עברתי אירוע קשה במיוחד, בו נדרשתי להכרעה מיידית, ושהסתיים בכך שהיכולות שפיתחתי ברוב עמל קרסו לחלוטין, במחיר של אי נעימות ארומטית מסוימת לי ואף לסביבתי הקרובה.

הפקת הלקחים שערכתי הכתיבה שינוי אסטרטגיה, ומכאן ואילך שמתי דגש על פיתוח יכולות ריצה. 

כעת, כל אימת שחשתי בצירים ראשונים מתקרבים, נהגתי לחכות להפסקה הקרובה, לטפס על גדר בית הספר, לרוץ הביתה (מרחק דקות ספורות בלבד) ולשוב לשיעור הבא שמח וטוב לב, ומוכן לכל אתגר.

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור: