אורחות חיים בימים של פעם. מזמן!
החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת שוטטנו בחוסר מעש, מנסים להמציא משחקים שונים כדי להעביר את הזמן.
איסוף אובססיבי של חפיסות סיגריות ריקות ואז בעזרת פקק בקבוק שפשפנו על רצפת בטון עד שקיבלנו את הסמל עם מסגרת עגולה ומשוננת לפי צורת הפקק. הסתובבתי עם שקית ובה אלפי סמלים כאלה, מחפש החלפות עם סמלים שאינם ברשותי מקופסת סיגריות נדירה, בדרך כלל תוצרת חוץ. אם מי מהקוראים חושב לתומו שהצלחתי למצוא סמל שאינו קיים באמתחתי, טועה.
חג סוכות הכין אותנו למשחק שנמשך שבוע שבועיים. מיד בתום החג, אספנו מתוך הסכך המשומש ענפים מתאימים, הורדנו את העלים היבשים, ידית קטנה והרי לך חרב לתפארת. לידית קיצצנו קטע קטן ובעזרת חבל, בהצלבה, קשירה חזקה ומגן יד מוכן. החרב נעוצה במכנסיים וכך הסתובבנו ברחובות, תרים אחר אויב משכונה אחרת שיהווה בן זוג לקרב סייף. ילדי השכונות נמנעו מלשוטט בתקופה זו מאימת סייפני עמק הזיתים, דבר שאילץ אותנו להתמודד איש עם רעהו כדי לשמר זריזות, חדות עין ולהראות למציצני האויב שיעבירו לחבריהם מי שולט בחרב.
'סקארמוש' או 'דז'רטנייאן' או שלושת המוסקטרים, 'אטוס', 'פורטוס' ו'ארמיס'. שמות מפורסמים בסייף מהעבר הרחוק. אלה הכינויים שכל 'לוחם' בחר והתהדר בם. אני בטוח שאלכסנדר דיומא היה גאה בנו.
הקרבות נערכו ברצינות רבה וכללו תנועות ידיים ורגליים בתקיפה ובנסיגה כפי שנכתב בתורת הלחימה. כשאני בוחן את הקרבות הללו היום, אני מבין שני דברים. האחד שהיינו יכולים לשמש כלוחמים באחד מהסרטים הללו, ושניים, שנס הוא שאף לוחם לא איבד עין בקרבות. מספר ימים לאחר סוכות יצר המלחמה פחת עד שנעלם כליל והשלום שרר על פני האדמה ותשקוט הארץ עד לסוכות הבא.
היו חרבות שהיו ליצירות אומנות. עיטור עם חוטי צמר מלופף בצבעים שונים או צביעה אומנותית בצבע. חרבות כאלה נשמרו במרפסת עד לחידוש הקרבות או עד שאימא העלימה אותן בזבל ובבוא העת שכחנו על קיומן. איני מתכוון לדון על שמירת מוצרי ערך מהילדות כי כמה מהם נמצאים ברשותי הרבה עשרות שנים.
בשעות הפנאי קיבלתי לבדיקה אינטימית כמה מילדות השכונה שהגיעו לקליניקה הפרטית שפתחתי, סניף של קופת-חולים 'מכבי'. המעבדה הוקמה במרפסת ביתי. בעזרת כמה כסאות וכמה סמרטוטי שמיכות לשעבר הצלחתי ליצור מאהל בדיקות שאמי הסקרנית לא תוכל להציץ. האמת שלא ידעתי בדיוק מה לבדוק והנבדקות לא היו בדיוק חולות.
הכל התנהל למישרין עד שאחת הנבדקות העזה בחוצפתה לדרוש החלפת תפקיד. שאני הרופא המומחה אהפוך לחולה וארשה לסתם ילדה לחטט במבושי. כעסתי. במידה וזה היה קורה היום הייתי חושב על דרישתה הצודקת פעמיים.
סיפור קצר. שבת שלום ומבורך לכולם.
אם הייתי יודע שככה היית בילדותך, אילן, הייתי בא להתלחם איתך.