חסמב"ה והמרגלים • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

יורם כץ - ימים של גאולה (אלבום משפחתי)

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

חסמב"ה מרחוב גאולה – חלק ב'

חלקו הראשון של הסיפור – בקישור שלפניכם:

"הנחש"

פעילות אימון חשובה נוספת של חבורת חסמב"ה הייתה ה"נחש". אמא הייתה תופרת מחוננת, וממנה למדתי כישורים בסיסיים של שימוש בחוט ומחט. משאריות בדים וסמרטוטים, ובעזרת כלים מארגז התפירה של אמא, ידעתי ליצור נחש מרשים וארך זנב, ותפרתי לו שתי עיניים מכפתורים. באור יום, לא היה הנחש מטיל אימה יותר מכל בובת סמרטוטים אחרת, אך בלילה הוא היה מרשים הרבה יותר.

החצר הקדמית של גאולה 33 הייתה נמוכה ממפלס המדרכה, וניתן היה לעמוד בחושך בין השיחים שגדלו בה, מבלי להיראות להולכים ברחוב. הנחש הונח בצד הרחוק של המדרכה, כשקצה ראשו קשור בחוט, שהועבר דרך חרכי הגדר אל המפעיל החבוי בחצר. כדי לא לסכן חברים בכירים יותר, נפל ברוב המקרים תפקיד המפעיל בידיי.

משני צדי הזירה ברחוב מוקמו צופים, שתפקידם היה להתריע באמצעות שריקה חרישית מוסכמת, על עובר אורח מזדמן. כאשר הגיע הרגע, היה המפעיל המיומן מושך אליו את הנחש במהירות המתאימה ובתזמון המתאים, כך שיחצה בצורה מאיימת את מסלולו של ההלך התמים.

הנחש (צילום: יורם כץ)

תרומה מוטלת בספק

התגובות של הנתקלים בנחש היו מגוונות. נשים נטו לצרוח בבהלה ולהימלט על נפשן, בעוד אחרים דילגו באלגנטיות מעל השרץ ועברו לריצה קלה. היו כאלה שלא העריכו כלל את המאמץ שהושקע לכבודם, ופצחו במטר של קללות ואיומים (בשלב זה היה המפעיל הזריז כבר במרחק בטוח ממקום האירוע), והיו מהם אף משביתי שמחות, שהרימו את הזוחל מטיל האימה ונטלו אותו עימם, ובכך פגעו אנושות בהמשך הפעילות של אותו ערב.

למען האמת, הייתה תרומתם של אירועים אלה לרווחת הקהילה מוטלת בספק, ואחרי שבאחד הערבים נבהל קשיש חביב שטייל לתומו ברחוב והשתטח על המדרכה, החלטנו להפסיק, מתוך הכרה שפעילות מסוג זה עלולה לפגוע בסיכוי שהמשטרה תצייד אותנו אי פעם בנשק חם.

עמדת מפעיל הנחש (צילום: יורם כץ – אלבום פרטי)

"מערת השייח פאוזי"

ללא ספק, המבצע המשמעותי ביותר שיצאנו אליו, היה חיסול המרגלים במערת השייח פאוזי.
ברחוב בצלאל 19 שכן בית דירות שקומת הקרקע שלו הכילה שטח גדול למדי, שהיה סגור בקירות חסרי חלונות. לא ברור מה היה ייעודו של השטח הזה, שאף לא זכה לריצוף ראוי לשמו. ייתכן שמישהו ייעד אותו להיות מחסן או מקלט, אך בינתיים הוא עמד לו שם, ריק ומסתורי, ומשך את תשומת ליבנו. המקום כונה בפינו "מערת השייח פאוזי", שם שנלקח בהשאלה מאחד מספרי חסמב"ה, כמובן.

בצדה של ה"מערה" שפנה אל הרחוב, ניצב לו קיר בטון גבוה ועבה, מן הסוג שנודע באותם ימים כ"קיר מגן" (קיר בטון שהוצב כהגנה מפני רסיסי פצצות, בכניסה לחדרי מדרגות של בתים שלא היה להם מקלט ראוי לשמו, כלומר, כולם).

מפסגת קיר הבטון הזה ניתן היה להשקיף אל תוך המערה דרך חרך צר למדי, דרכו יכלו הנועזים שבינינו לחדור פנימה ולסייר באתר. אני, שמידות גופי התאימו מאוד למעבר דרך החרך, נשלחתי מדי פעם לבצע סריקה של המקום המסתורי, שלהוציא קרשי בנייה ישנים, אוויר מעופש וטחוב וחתול או עטלף מזדמן, נראה שלא הכיל הרבה.

אך המקום התמים הזה שימש מקלט למרגלים מסוכנים. אינני זוכר כיצד הגענו לתובנה הזאת. נדמה לי שיוסי היה הראשון ששמע קולות חשודים עולים משם, וייתכן גם שקיבלנו השראה מסוימת מן הספר "שמונה בעקבות אחד" שעסק בחבורת ילדים שהצליחה ללכוד מרגל גרמני מסוכן, אך בשלב מסוים ידענו כמעט בוודאות שזהו המצב.

כיוון שמדובר היה בעניין חמור ביותר, הקשור בביטחון המדינה, לא יכולנו לסמוך על שמועות בלבד. התעורר הצורך בבדיקה יסודית, וחבריי ניסו לשכנע אותי להיכנס ולבצע סריקה מקיפה באתר. אני אמנם ראיתי בעצמי ילד אמיץ, אך בנסיבות שהתהוו החלטתי לוותר על התהילה לטובת מתנדב אמיץ אחר, אך כזה, משום מה, לא נמצא. לפיכך, החלטנו לנקוט בדרך אחרת, ובמשך כשבוע טיפסנו מספר פעמים ביום על קיר הבטון, כדי לחזות במראות ולהאזין לקולות מתוך המערה.

מסתור המרגלים ברחוב בצלאל 19 – גרסת 2022 (צילום: יורם כץ)

מרגלים ערמומיים

התצפיות נטו לאשר את השמועות. כל מי שטיפס והציץ, העיד שראה צללים זזים בתוך המתחם, ואף שמע קולות לא ברורים משוחחים במה שנשמע כשפה זרה, אולי אפילו גרמנית. בפעמים בהן טיפסתי אני, שמעתי בעיקר יללות, ולולא ידעתי במה מדובר, הייתי מתפתה להאמין שמדובר בחתולי רחוב בלבד. הסתבר שהיה לנו עסק עם מרגלים ערמומיים ביותר, שכדי לא להסגיר את מקומם, חיקו מדי פעם קולות של חיות. למותר לציין שהתרגילים השקופים הללו לא הוליכו אותנו שולל.

לאחר ששוכנענו סופית בחומרת הבעיה, נדרשנו לשאלה מה נוכל לעשות כדי להציל את המדינה הצעירה מחורשי רעתה.

לא היה טעם לערב מבוגרים בנושא, ובוודאי שלא את המשטרה. אלה, מן הסתם, היו טוענים שכל זה פרי דמיוננו, וידענו שלמבוגרים קשה מאוד להסביר אפילו את המובן מאליו. בנוסף לכך, הבנו שסוף סוף נפלה בידינו ההזדמנות הנכספת להוכיח את יכולותינו, ובכך לזכות בהכרת המוסדות.
קיימנו דיונים ערים בנושא, אך התקשינו לגבש דרך פעולה שתבטיח חיסול או לפחות גירוש של המרגלים מן המערה, בעיקר מן הסיבה שלפחות בשלב זה לא היה בידינו עדיין נשק חם.
מי שבסופו של דבר סיפק את הפתרון היה דווקא החייל הפשוט.

ימים של גאולה – יורם כץ (אלבום משפחתי)

התגלית

באחד הבקרים של החופש הגדול, בעוד אני עולה במדרגות מביתי לרחוב גאולה, הבחנתי במספר חפצים גליליים וארוכים מפוזרים ליד שורת הפחים של הבית (מאז אותו יום בו ירד עליי גשם בלתי צפוי, הקפדתי, כל אימת שהלכתי במסלול הזה, לסרוק היטב את סביבתי הקרובה מלמעלה וגם מן הצדדים). כאשר התקרבתי לבדוק, גיליתי שמדובר בכעשר נורות ניאון ישנות שהושלכו לאשפה. נורות ניאון הן גלילי זכוכית ממולאים בגז, ומניסיון קודם ידעתי שניפוץ של נורת ניאון מלווה בפיצוץ רועם ובפיזור של רסיסי זכוכית.

מייד הבנתי את הפוטנציאל של התגלית הזאת – היו בידי כעשר פצצות מאולתרות, ואיתן הפתרון לבעיה המבצעית איתה התמודדנו מזה כשבוע.

העברתי את אמצעי הלחימה למקום מסתור, לפני שיפונו על ידי עובדי התברואה של העיריה, ומיהרתי לקרוא לחבריי לאספת חירום. מן המפגש יצאה קריאה לפעולה מיידית.

בשעת צהריים, נשאנו את אמצעי הלחימה אל המערה. אני טיפסתי על קיר הבטון והצצתי מעבר לקיר, מנסה לראות או לשמוע משהו שיעיד על המתרחש בפנים. תחילה לא ראיתי ולא שמעתי דבר. אחרי מספר דקות חלף צל למטה, ונשמעה יללה. המרגלים ניסו שוב להתחכם, אך גם הפעם זה לא עזר להם.

בזו אחר זו העבירו אליי חבריי את הפצצות, ואני השלכתי אותן פנימה בקור רוח, ובזו אחר זו התנפצו נורות הניאון על רצפת המרתף ברעש נורא שהדהד בין הקירות.

חיכיתי עד שנדמו הדי הפיצוצים, והקשבתי. יללה חזקה נשמעה, ואחריה השתרר שקט. קפצתי מן הקיר למטה, וכולנו המתנו עוד מספר דקות, כדי לוודא שאיש מן המרגלים אינו בורח. אחד השכנים, ששמע כנראה את הפיצוצים, פתח חלון וצעק לעברנו משהו לא ידידותי, אך למרות זאת, עזבנו בסיפוק את המקום, יודעים שמילאנו את חובתנו, ושהיעד טוהר.

הפעולה אכן הוכתרה בהצלחה, אך היה משהו שלא חשבנו עליו. דווקא בגלל החשאיות והביצוע החלק, לא זכינו להכרה הציבורית לה ציפינו, ולכן גם לא מיהרה המשטרה לצייד אותנו בנשק.
קיבלנו את כל זאת בהשלמה. ידענו שהצטרפנו לשורה ארוכה של גיבורים אלמונים, שהאיש הפשוט ברחוב אינו יודע על תרומתם לביטחון המדינה, אך יכולנו לשאוב סיפוק מכך שמאותו יום ואילך לא פקדו יותר מרגלים או עבריינים אחרים את המערה.
עם הזמן, איבדנו גם אנחנו עניין בה.


יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

יורם כץ (אלבום פרטי)

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפהוכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:


סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':

הגיבו כאן לכתבה