"בלתי שביר" • ילדות בחיפה של פעם ■ יורם כץ

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

ליאורה המשוגעת ומשפחת ברנר

מול מרפסת דירתנו, בצידה השני של הגדר, השתרעה האחוזה של בית מספר 31 ברחוב גאולה.  בדירה מול המרפסת שלנו גרה ליאורה המשוגעת, בעלת צמת הרפונזל המכסיפה. ליאורה נהגה לתלות כביסה מן המרפסת שלה, כאשר היא לבושה בקומבניזון דק בלבד (לפעמים אף בלעדיו), תוך סלסול קטעי אופרה בקול צורמני.

בחצר שמתחת למרפסת, שכן מבנה קטן דמוי קובייה, ששימש במקורו כנראה כמחסן, אך הוסב לדירת מגורים צנועה בת חדר אחד, ובה התגוררה משפחת בְּרֶנֶר, שכללה את הגנן ברנר ואשתו. 

השטח שמתחת למרפסת של ליאורה נסגר בשני קירות עץ ובדלת, ושימש לגנן כמקום אכסון לכלי העבודה שלו. 

בני מאה

הברנרים היו באותה עת כבני מאה להערכתי (מדובר באומדן של ילד בן שש, ובדיעבד ייתכן שטעיתי בהערכתי בעשור אחד או ארבעה). בישראל של אותם ימים, חיו לא מעט זוגות עריריים או אנשים בודדים ללא קרוב ומכר, שהגיחו מתוך ערמות האפר של אירופה. בני הזוג ברנר השתייכו כנראה לקבוצה הזאת.

חצרות בית מספר 31 (שתיים במספר) היו שטוחות ורחבות, והתאימו למשחקי כדור הרבה יותר מחצר ביתנו, שהשתרעה אמנם כל הדרך מרחוב גאולה ועד רחוב בצלאל, אך הייתה בעיקרה קטע הר חיפאי משופע ומסולע. לפיכך, נהגתי מדי פעם לנדוד אל החצר השכנה בליווי חבר או שניים, עם כדור משחק או גולות ("בלורות" בחיפאית), ולעורר בכך את חמתה של הגברת ברנר. 

"ווּס מַאכְסְטֶע!"

אוצר המילים של הגברת התבסס בעיקרו על שתי מילים בשפה לא ידועה – "ווּס מַאכְסְטֶע!" – שנאמרו בדרך כלל מספר פעמים ברציפות. משמעותו המדויקת של מטבע לשון זה נעלמה מאיתנו, אך מן האינטונציה והעוצמה בה נזרק לחלל העולם, ניתן היה להבין שמדובר היה באי שביעות רצון מסוימת מנוכחותנו בחצר, ואולי אף מקיומנו הפיזי בכלל. 

בדרך כלל, היה האירוע מסלים במהירות למופע מאגדות האחים גרים. המראה של זקנה לבנת שיער השועטת לעברנו תוך שהיא מנופפת במטאטא, ומטילה על ראשינו את קללת ה"ווּס מַאכְסְטֶע!", הספיק כדי להקפיא את דמם של האמיצים שבינינו, ודחף כל ילד בחבורה לשבור שוב ושוב את שיאי הריצה האישיים שלו. באופן זה, הצליחה הגברת לבסס יכולת הרתעה אפקטיבית למדי מול הגמדים המרושעים שאיימו שוב ושוב על שלוות חייה.

אוצר המילים של בעלה, הגנן ברנר, היה כנראה מוגבל אף יותר, והוא לא נהג לדבר כלל. 

מול הקובייה בה גרו השניים, התרומם מדף סלע ועליו שכבת אדמה דקה. ממרכז הטרסה הזאת התנשא עץ משמש גבוה וענף, שהניב כל קיץ את פרות המשמש המתוקים ביותר שטעמתי מימיי. סביב העץ, יצר לו מר ברנר גינה קטנה ומטופחת, ושתל בה פרחים יפים וגם ירקות גינה. כיוון שמר ברנר לא נצפה מעולם מחליף מילה עם איש, וגם לא נראה מעולם מחייך, ראיתי בו, כמו באשתו האוחזת במטאטא, טיפוס עוין למדי. 

אחר צהריים אחד, כאשר דילגתי מעל מעקה המרפסת שלנו אל החצר, שמעתי קול מוזר ולא מוכר קורא בשמי. מופתע מעט, הסתכלתי סביבי כדי לגלות שהחצר ריקה מאדם, אך אז הקפיץ אותי רחש שנשמע מכיוון הגדר שהפרידה בינינו לבין החצר השכנה.

נחש?

לא הייתה זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בנחש, אבל נחש מדבר עוד לא פגשתי, ובוודאי לא בכזה המכיר את שמי. אימצתי את עיניי, וכעת זיהיתי תזוזה – משהו חלף דרך אחד החורים שברשת הגדר. חשבתי שאני עומד להתעלף, ואז שוב קרא הנחש בשמי בקול משונה, והוסיף גם משהו בקול צרוד ובשפה זרה.

צרחתי מבהלה, ואמא, שקלטה את אותות המצוקה שלי, דהרה מייד אל המרפסת. 

להפתעתי הרבה, במקום לדרוש בשלומי, פנתה אמא אל הגדר, הקשיבה לקולות שעלו משם, ואחר כך ענתה בשפה שלא הכרתי. 

עיניי התרחבו בתדהמה. אמא הייתה אכן אשת חייל שידעה לבשל, לתפור, לקרוא ספרי שירה בהונגרית ואף שלטה היטב במספר שפות (למרבה הצער, עברית תקנית לא נמנתה עליהן), אך מעולם לא עלה בדעתי שהיא דוברת את שפת הנחשים.

ואז פנתה אמא אליי. "אדון ברנר רוצה לתת לך משהו," אמרה.
"אדון ברנר?"
"כן. הוא עומד כאן, מאחורי הגדר."

התרחקתי מעט לאחור, התבוננתי שוב, ומוחי הצטלל מעט. לא היה זה כלל נחש. ברנר הזקן עמד מעבר לגדר וחייך אליי.

"מה הוא רוצה לתת לי, אמא?" שאלתי בחשד.
"הוא מצא צעצוע קטן כשחפר בגינה, והוא רוצה לתת לך אותו."
"למה הוא רוצה לתת לי צעצוע?"
"הוא אומר שראה אותך הרבה פעמים משחק בחצר או במרפסת. הוא חושב שאתה ילד טוב ונחמד, והוא רוצה לתת לך מתנה."

חייב להיות מלכוד

נזקקתי לפסק זמן כדי לעכל את מה ששמעתי. האויב שמעבר לגדר, בעלה של רוח הרפאים עם המטאטא, היה בסופו של דבר איש רגיל שידע לדבר, ושאפילו חיבב ילדים. 
חייב היה להיות כאן מלכוד כלשהו.

"באיזו שפה דיברתם?" חקרתי.
"יידיש," אמרה אמא, "ועכשיו קח ממנו את המתנה, ואל תשכח להגיד תודה."

התקרבתי לגדר, וברנר הזקן העביר אליי דרכה צעצוע קטן מפלסטיק כחול. הודיתי לו כנדרש, ופניתי להתבונן בחפץ הקטן שבידי. זה היה דגם מוקטן של מטחנת בשר, דומה למכונה שהייתה לאמא במטבח.

אין דבר כזה

היה זה העתק מדויק למדי, עם בית קיבול מלמעלה, ידית קטנה לסיבוב, ומשטח מחורר מלפנים, דרכו אמור לצאת הבשר הטחון. התבוננתי בדגם בסקרנות וניסיתי את הידית, שאכן הסתובבה.

הגנן ברנר הוסיף משהו ביידיש.
"הוא אומר שזה עשוי מפלסטיק בלתי שביר" הסבירה אמא.
המילים הללו הדליקו אצלי מייד נורה אדומה. 
"מה זאת אומרת, בלתי שביר?" תהיתי.
"זה עשוי מחומר שלא נשבר."
שוב הודיתי לברנר הזקן, והוא חייך ונעלם. 

אבל אני זיהיתי את המלכוד והייתי מוטרד. מה פתאום 'בלתי שביר'? אין דבר כזה! מחשבותיי נדדו אל בקבוקון ה'שאנל מספר 5' המנוח של אמא. מניסיוני ידעתי שאין שום חפץ שלא אצליח לשבור, אם באמת ארצה. 

"אין דבר כזה 'בלתי שביר'," אמרתי בקול.
"זה מה שאדון ברנר אמר," צחקה אמא, ואז הסתובבה וחזרה למטבח.

צידקתי בנוגע לשבירותו של הצעצוע הייתה ברורה, וכעסתי שיש מי שחולק על כך. ברנר הזקן שיקר במצח נחושה, אמא תמכה בשקר הזה, ואני אראה לשניהם מי צודק!

הרמתי את ידי האוחזת בצעצוע מעל לראשי והרפיתי. מטחנת הבשר הפלסטית נחבטה בסלע והתעופפה הצידה. הרמתי אותה ובחנתי אותה היטב – שום שריטה.

הנפתי את ידי והטחתי את הצעצוע העמיד להכעיס בקיר האבנים שבגבול החצר, ושוב לא קרה דבר. ידית המטחנה הסתובבה בעליצות, כאילו לועגת לי.

עד היום אינני יודע מה עבר עליי שגרם לי לכעוס כל כך על הצעצוע התמים הזה, אותו קיבלתי במחווה של רצון טוב, אבל כעת ממש רתחתי. התיישבתי על סלע, נטלתי אבן והתחלתי לחבוט בחפץ הקטן והכחול במרץ רב. מספר חבטות הספיקו כדי לרסק אותו.

הצדק יצא לאור

צידקתי יצאה לאור – הנחת אי השבירות של הצעצוע הופרכה מעבר לכל ספק.  למרבה הפלא, לא חשתי שום שמחה.

קפצתי מעבר למעקה המרפסת חזרה אל תוך הבית, צעדתי אל המטבח, והצגתי בפני אמא את השרידים המנופצים. היא רצתה לדעת מה הלכלוך הזה.

"זה הצעצוע שאמרתם שהוא בלתי שביר. את רואה! הוא שביר!" היא התבוננה בי בתדהמה. "אתה שברת אותו? למה?" "כי סתם אמרתם שהוא לא שביר. הוא כן שביר."

אמא הסתכלה בי ארוכות והנידה בראשה. בעיניה הכחולות יכולתי לראות שנואשה מלהבין את נפלאות העולם הזה. היא לא אמרה דבר, רק סובבה אליי את גבה וחזרה ללוש את הבצק לעוגה שהכינה.

הרגשתי חרטה. דמעות עלו בעיניי. דווקא אהבתי את מטחנת הבשר הקטנה עם הידית המסתובבת, ולא באמת הבנתי מדוע עשיתי מה שעשיתי. 

שנים רבות עברו מאז, ועד היום לא הבנתי.

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור: