"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים
ארמון בן שני חדרים
דירת שני החדרים הזעירה שלנו הייתה בעיניי ארמון מרווח למדי. אחיי הגדולים ידעו להעריך אותה אף יותר ממני, שכן לפני שהגעתי לעולם הייתה הדירה מאוכלסת על ידי שתי משפחות. בחדר שאני הכרתי כסלון (ולפעמים כחדר השינה של הוריי, תלוי בשעת היממה), חיה במשך מספר שנים משפחה נוספת – שני הורים ובת. הסידור הזה, שהיה נפוץ למדי בשנות השלושים והארבעים, נבע מאילוצים כלכליים ולאו דווקא מתשוקה לגיבוש חברתי.
אבא, בראשית הקריירה שלו בחברת "של", השתכר כשש לירות בריטיות בחודש, שהיו פחות או יותר שוות לדמי השכירות החודשיים עבור אחוזת הפאר בת שני החדרים ברחוב בצלאל בחיפה, בה חשק הזוג הצעיר. מציאות כלכלית זאת הפיחה בהוריי רוח של שיתוף ואחווה. הם יצאו לחפש זוג נוסף שיחלוק איתם את חייו ואת ארנקו, וכך חברו אל פרידה וארוין, זוג צעירים יוצאי צ'כוסלובקיה.
מדרך הטבע, נועדו שותפויות כפויות מעין אלו למחלוקות ומריבות, אך בניגוד לכל הציפיות, עבד השילוב הזה היטב, והשותפות הפכה לחברות לחיים, ללמדך שסטראוטיפים דינם להישבר.
כאשר הגעתי אני לעולם, כבר חיינו ברווחה, כאשר אני חולק חדר משותף עם שני אחיי הגדולים. בערב היה אבא שולף מתחת למיטתו של אורי בצדו האחד של החדר את מיטת הברזל המתקפלת של דני, בצדו השני של החדר הסיט וילון, ואז פתח את המיטה המתקפלת שלי, שהסתתרה כל היום בחלקה התחתון של שידת הספרים. בתום התהליך הזה הפך החדר למשטח שינה כמעט רציף, כאשר מעבר צר מפריד בין מיטתי למיטותיהם של שני אחיי.
אורי התגייס כאשר הייתי כבן ארבע, ונהג להגיע הביתה רק אחת למספר שבועות, כך שהרווחה אף גדלה. אני קודמתי אל מיטתו של דני, דני תפס את המיטה הבכירה בחדר, והמיטה שבארון נפתחה רק כאשר הגיע אורי לחופשה.
הפוטנציאל מוצה
בשנים בהן עוד לא קראתי בעצמי, היה אבא, בכל ערב לאחר שהכין את החדר לשינה, מתיישב בכיסא, מושיב אותי על ברכיו, מרכיב את משקפיו וקורא לי. הוא אהב לקרוא, ואני אהבתי להקשיב לו, אלא שאבא, שהיה עייף למדי אחרי יום עבודה שהחל מוקדם בבוקר, גילה נטייה להירדם מדי פעם, והדבר פגם משמעותית ביכולת הקריאה שלו. זה התחיל בדרך כלל בקצב קריאה איטי, נמשך בדילוג על מילים, דעך למלמול חרישי, והסתיים בשקט מוחלט. בשניות הדעיכה הראשונות, היה עדיין דמיוני עסוק בעיבוד הסיפור לו הקשבתי, אולם בשלב המלמול כבר הבנתי את רוח הדברים. בשלב השקט הייתי מסתובב, מתבונן באבא הישן, ומחטיף לו סטירת לחי. אבא היה מתעורר לחיים, שב לקרוא לפרק זמן קצר, דועך שוב, וחוזר חלילה, עד שהייתי מגיע בצער למסקנה שמיציתי את פוטנציאל ההקראה שלו לאותו ערב, ומניח לו.
בשעות היום, היה החדר הופך לכל דבר שרציתי שיהיה, ואני אהבתי מאוד לשחק. כל עוד מדובר היה במשחקי קופסה או משחקי שטיח, לא התעוררו בעיות מיוחדות, אלא שלפעמים לא הסתפקתי במשחקים רגועים מעין אלה.
בגיל צעיר למדי גיליתי את הבלון, וחקרתי את אופציות המשחק בו. זה היה גיל צעיר דיו כדי לגייס את אבא, ובאחד הערבים שכנעתי אותו להשתתף במשחק שהמצאתי.
אבא קיבל עליו את תפקיד השוער, ותפקידו היה לנסות לעצור בלון שדחפתי במכות אגרוף אל עבר השער עליו הגן, שהשתרע על השטח אותו תחמה המיטה הגדולה. במהרה הצלחתי, בעזרתו האדיבה של אבא, להבקיע מספר שערים, וכיוון שלי לא היה כלל שער להגן עליו, התוצאה נטתה באופן ברור לזכותי.
ניצחון רב שערים
היה זה משחק מרתק ומהנה מאין כמוהו, וגיליתי שאפשר לשחק בו שעות ללא הפסקה, אלא שכעבור כחצי שעה, החל אבא לגלות סימני קוצר רוח. ישיבה על המיטה והדיפת בלונים לא נראתה לו פעילות הולמת לערב שלם עבור אדם מבוגר, והוא ביקש להשתחרר מן המשימה ולסיים את המשחק. הבקשה נדחתה על ידי בבוז על הסף, שכן דעתי הייתה שגם מבוגרים צריכים לדעת להפסיד בכבוד.
משראה אבא שבדרכי נועם יקשה עליו להשתחרר מן הסיוט, נקט בדרכי ערמה. הוא נטל קפיץ מתכת דק וגמיש שמצא לידו, שארית מווילון שהתקין פעם, והחל להשתמש בו כדי להצליף בבלון ששלחתי שוב ושוב לעבר השער עליו הגן. תחילה מחיתי על השינוי בכללים, אך אבא הסביר שמדובר בשיפור יכולות, שרק יגדיל את העניין במשחק.
ואכן, השימוש באביזר החדש שיפר מאוד את יכולותיו של אבא שבתוך מספר דקות הצליח, בעזרת שוט הברזל שלו, לפוצץ את כל שלושת הבלונים שהיו לי, ולהביא את המשחק לסיומו המהיר. הייתי מאוכזב מעט, אך התנחמתי בניצחון רב שערים.
סל לעת מצוא
המשחק האהוב על אחיי הגדולים היה שחמט. בשבתות, הם היו פותחים את השולחן הכחול המתקפל במרפסת, ויושבים שעות ארוכות שקועים במשחק.
אני למדתי בגיל צעיר כיצד משחקים, ולא גיליתי במשחק עניין רב, אך עדיין רציתי למצוא פעילות משותפת עם אחיי הגדולים.
הפתרון נמצא במשחק כדורסל ביתי שהומצא על ידינו. חדרנו היה מופרד מן המרפסת באמצעות דלת זכוכית שלשמאלה נפרש חלון גדול. אמא טרחה ותפרה וילונות נאים שהשתלשלו מכרכוב שהשתרע לכל אורכם של החלון והדלת (להלן "קרניז"), ושחובר אל הקיר.
בין חזית הקרניז לקיר היה רווח שניתן היה לראות בו סל לעת מצוא, ואליו ניתן היה לקלוע באמצעות כדור קטן. כדורי משחק אפשריים היו כדורי טניס או הכדורים הקטנים והשחורים ששימשו למשחקי מטקות על שפת הים. המשחק כלל, בדרך כלל, עשר זריקות של כל מתחרה, במטרה להגיע למספר הקליעות הגבוה ביותר.
לפעמים היינו משחקים גם כדורסל בתנועה, אך פוטנציאל ההרס במקרה זה היה גדול יותר ממה שאבא היה מוכן להכיל, והוא הוציא את המשחק אל מחוץ לחוק. למעשה, הוצאה מחוץ לחוק כל צורה של משחק שאיימה על הקרניז, אלא שאנחנו ידענו לנצל את הפרצות בחוק, ובעיקר את חולשת האכיפה של הרשות המבצעת.
נקודת חולשה
באימונים משותפים שערכתי עם דני אחי, הגענו לאחוזי קליעה יפים למדי. כדי שלא לפגר, השקעתי גם באימונים פרטיים בזמני החופשי, וכאשר הוספתי לכך גם תרגילים חשבונאים (למשל, להתחיל את הספירה רק מן הקליעה המוצלחת הראשונה), הגעתי לתוצאות יפות למדי.
בפעמים בהם היה אורי מגיע לסוף שבוע מבסיסו (או בהמשך, לביקור מהקיבוץ), הוא היה מצטרף אלינו וכך יכולנו אף לנהל טורניר משפחתי קטן.
נקודת החולשה של הסל הייתה בחיבור בין הקרניז לקיר. הקרניז לא הגיב תמיד היטב לכדורי טניס שנזרקו אליו בחוזקה, ומדי פעם אף איים להינתק מהקיר.
רגע האמת הגיע באחד הימים במסגרת אחד האימונים הפרטיים שלי. את האימון זה, התחלתי בעבודה אינטנסיבית על קליעות המשך לכדורים שלא נכנסו בזריקה ראשונה, ומשם עברתי לסדרות של קליעות ממרחק. כמו בכל האימונים, הקפדתי גם הפעם לסגור את דלת החדר. מבחינת אבא ואמא הייתי עסוק בפעילות שלווה ומועילה, כמו הכנת שיעורים או קריאה בספר, ולא רציתי לגרום לשינוי בחשיבה חיובית זאת.
תמה העונה
באותו יום, השתמשתי לצורך האימון בכדור טניס שמסתו הייתה גדולה משמעותית מזאת של כדור מטקות. לעובדה זאת הייתה, מן הסתם, השלכה על עמידות הסל, שכן במהלך אחת מסדרות הקליעה נשמע רעש נורא, והקרניז המותש התרסק ארצה כאשר הוא גורר אחריו את הווילון, חובט במכונת התפירה של אמא, ונעצר על הרצפה כאשר חלקו השמאלי עדיין תלוי באוויר באורח פלא, כשהוא אחוז בקרעי הווילון. בשנייה שלאחר מכן, פרץ אבא בסערה אל זירת האירוע כשאמא בעקבותיו, ושניהם הביטו בהשתאות וחוסר אמון בשרידיו של החדר.
אמא ספקה כפיה וקראה "יוֹי אִישְטֶנֶם", ואבא ניסה לחלוק איתי את תובנותיו, אך לא הצליח להוציא מילה מפיו.
"אבל אמרתי לך!" אמר לבסוף אבא בקול חלוש, כאשר חזר אליו כושר הדיבור. "הרי אסרתי עליך לשחק במשחק הזה!"
אני, מצדי, התקשיתי לספק הסבר משכנע.
אבא הטיל באותו רגע איסור מוחלט על משחק קרניזי מכל סוג שהוא, לטובת שימור שלמות הבית, ובכך נקטעה עונת המשחקים לתקופה קצרה.
לאחר ששוקם הקרניז, הקפדתי, לפחות לתקופת ביניים, עד יעבור זעם, להחליף את כדור הטניס האלים בכדור מטקות קטן.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור: