"ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים
מתחילים ללמוד אנגלית
בכיתה ה', התחלנו ללמוד אנגלית. לאנגלית היה מעמד מיוחד בין בליל השפות שהרכיב את פס הקול של ישראל הצעירה. כמעט כולנו היינו דור ראשון בארץ, בנים להורים ששפת אימם לא הייתה עברית. במקרים רבים היו ההורים עדיין משוחחים ביניהם בשפת המקור, וחלקנו אף ידע לדבר או לפחות להבין את השפה האחרת, אך למרות זאת, היה משהו באוויר שלא העניק לגיטימיות מלאה לדיבור בשפה זרה. לדבר גרמנית, יידיש, רומנית, פולנית, הונגרית, או כל שפה אחרת מ"שם", לא היה משהו שהתגאינו בו. גם אלה מאיתנו שבבית תיקשרו בשפה כזאת עם הוריהם או עם סבא וסבתא (למרבה הצער, רבים מאיתנו כלל לא זכו למוסד הנדיר הזה), לא חשו בנוח לעשות זאת בנוכחות חברים.
שפה של מנצחים
לדיבור בשפה זרה היה ניחוח 'גלותי'. אנחנו תפסנו את עצמנו כדור חדש של ישראלים גאים, ועיקמנו אף כאשר נתקלנו בניחוח כלשהו, ולו הקל ביותר, של גלות. אפילו לדבר עברית במבטא שאינו ישראלי טהור נחשב לפגם מהותי. ילדים שלא נולדו בארץ והפגינו שרידים של מבטא זר, או אפילו סתם ריש מתגלגלת, נשאו על גבם חטוטרת, שהציבה אותם מראש בעמדה של נחיתות.
אך לא כך האנגלית, השפה ששחקני הקולנוע הנערצים עלינו דיברו בה. האנגלית זכתה למיצוב של שפה מגניבה, וקיבלה פטור מניחוח גלות. גלות הייתה מקום של מפסידים, אנגלית הייתה שפה של מנצחים, ולכן ציפינו מאוד לשיעור האנגלית הראשון שלנו.
לא התאכזבנו. מבין כל המורים שהרביצו בי תורה, הייתי מעניק ללא היסוס את הפרס על מופע הפתיחה המרשים ביותר, למורתנו המיתולוגית לאנגלית, נרי אבידור.
בשעה היעודה נפתחה דלת הכיתה, ואשה קטנה מאוד ומבוגרת מאוד, שלא דמתה כלל לדוריס דיי או לג'ולי אנדרוז מהסרטים, עשתה את דרכה אל שולחן המורה בקדמת הכיתה, בהליכה שפופה מעט. היא הניחה את תיקה על הכיסא, ואז הזדקפה, היטיבה את משקפיה הגדולים על חוטמה, והתייצבה מול הכיתה, מתבוננת בנו במבט בוחן וחמור.
הפעם האחרונה
היה משהו קומי במעמד הזה, אך אף ילד לא צחק. אף ילד אפילו לא חייך. עם השנים למדתי שישנם מורים יחידי סגולה, שמשגרים אל תלמידיהם שדר בלתי נראה, הגורם להם להבין מייד שאיתם לא כדאי להם להתחכם. המורה לאנגלית שלנו השתייכה, ללא ספק, לקבוצת העילית הזאת.
לאחר שסקרה את כולנו ארוכות, אמרה המורה בקול צרוב מסיגריות: "שלום לכולכם. שמי נרי אבידור ואני המורה שלכם לאנגלית. בשיעור הזה אסביר לכם מה נדרש מכם, וזאת תהיה הפעם האחרונה שנדבר עברית בכיתה. כל השיעורים האחרים, עד סוף השנה, יתנהלו באנגלית בלבד."
מכאן עברה המורה לפרוש בפנינו את משנתה.
היא אינה מוכנה לסבול דיבורים בכיתה ללא רשות. תלמיד יכול לקבל את רשות הדיבור רק אם הצביע, או אם המורה פנתה אליו מיוזמתה (עם הזמן למדנו שהיא מעדיפה את הדרך השנייה, מה שהשאיר תמיד את כולנו מתוחים על כסאותינו לאורך כל השיעור).
אחר כך, הסבירה המורה כיצד צריכה מחברת האנגלית להיראות – מחברת שורות אנגלית של 40 דף, עטופה בנייר חום שמעליו עטיפת ניילון שקופה. היא אף שלפה מחברת כזאת לדוגמה והראתה לנו.
מספר בנות הרימו את ידן. המורה נתנה לאחת מהן את רשות הדיבור.
"האם אפשר לעטוף את המחברת בנייר ירוק?"
המורה הנידה בראשה במורת רוח, ועברה לשאלה הבאה.
"המורה, זה בסדר אם הצבע יהיה אדום?"
המורה הנידה את ראשה בכעס, וסימנה לשואלת הבאה לדבר.
"המורה, כל עטיפות הניילון שלי כחולות."
כאן זה נגמר. סבלנותה של המורה פקעה.
היא נטלה את המחברת החומה שהביאה איתה, והרימה אותה בשתי ידיה מעל לראשה. ואז, החלה האישה הקטנה והקשישה הזאת לקפץ מעלה מטה כאחוזת תזזית, תוך שהיא מנופפתמ במחברת וקוראת בקול גדול ובהטעמה.
"אדום, כחול, צהוב, ירוק, סגול…
כל צבעי הקשת לא שווים פרוטה,
לעומת צבע חום אחד!"
מופע שכזה עוד לא ראינו. זה היה כל כך בלתי צפוי, עד שלא ידענו איך להגיב. התגובה הטבעית לאירוע שכזה הייתה צריכה להיות פרץ צחוק משחרר, אבל אף אחד מאיתנו לא העז לצחוק.
שיחה על תה ועוגה
המורה אבידור התגלתה כאחת המורות הטובות ביותר שהיו לי אי פעם. עם הזמן, גילינו מתחת לקשיחות של הגברת הזקנה גם חוש הומור שופע, ויכולת להקשיב ולעזור לנו בתובנות גם מעבר לשיעורי האנגלית.
המורה לאנגלית לא הייתה "מחנכת" של אף אחת מהכיתות, אך תרמה לחינוכנו יותר מרוב המחנכות הרשמיות בבית הספר. בין כל המורים שהיו לי אי פעם, היא הייתה היחידה שכתלמיד ביקרתי בביתה, וניהלתי איתה שיחה על תה ועוגה.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
כל הכבוד ידידי יורם כץ. בוקר טוב. לך.
היום בית הספר גאולה משמש כבית ספר תיכון חרדי לבנות בשם "בית יעקב"