חסמב"ה! חסמב"ה! חסמב"ה! • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

יורם - 1960(אלבום פרטי)

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

חסמב"ה מרחוב גאולה • חלק א'

בין הספרים שליוו את ילדותינו, בלטה סדרת ספרים פרי עטו של יגאל מוסינזון. חסמב"ה (או בשמה המלא, "חבורת סוד מוחלט בהחלט") הייתה חבורת נערים ונערות אמיצים שנלחמו ללא חת בבריטים, בלגיון הערבי ובפושעים מסוכנים מכל המינים והסוגים, וזכו להערצה גורפת של ילדי ישראל ולחיקויים רבים.

גם בסביבתי הקרובה התגבשה קבוצה קטנה עם פוטנציאל חסמבאי מובהק. היו שם רוני מרחוב גאולה 35, עוזי ממספר 31, ויוסי ממספר 33. אני הגעתי בכלל מרחוב בצלאל, אך כיוון שלבית בו התגוררתי הייתה גם כניסה נוספת ברחוב גאולה, זכיתי להיתר מיוחד להימנות על חבורת נערי רחוב גאולה. בגלל מוצאי הנחות, וכיוון שהייתי גם הקטן שבחבורה, לא יועדתי לתפקיד פיקודי ונאלצתי להסתפק בתפקיד של נושא כלים בכיר. מודע למעמדי, התנחמתי בכך שגם נמצ'ק הקטן מ"מחניים" היה במצבי, ולבסוף התברר כגיבור האמיתי בחבורה (נטיתי, מן הסתם, להתעלם מסופו המר בספר). 

ילד טוב חסמב"ה

בעוד שמעמדי בתחתית הפירמידה היה בלתי ניתן לערעור, התנהלו בצמרת מאבקי שליטה קשים. יוסי היה המבוגר בינינו, מה שבנסיבות רגילות היה צריך להבטיח לו את הבכורה, אלא שלרוני, הקטן ממנו בשנה, היו יומרות משלו לגדולה, שנתמכו בצורה עקבית על ידי עוזי בן גילו. בחירות רשמיות לתפקיד המפקד לא התקיימו, והתוצאה הייתה ממשלה פריטטית של יוסי ורוני, שתפקדה באופן בעייתי, שההחלטות בה היו לעתים קרובות נגועות בשיקולים פוליטיים, ושהשותפים בה סבלו מתסכולים רבים שניצוצות מהם הגיעו גם אליי.

וכך קרה שבוקר אחד, בעודי מטפס במדרגות העולות לרחוב גאולה, ניתך עליי ללא התראה מוקדמת מטר פתאומי וסוחף, שהשאיר אותי רטוב מקצה שערותיי ועד סוליות סנדליי.

היה זה יום קיץ חם, נטול קצה קצהו של ענן, ולכן הופתעתי מאוד. ניסיתי לשחזר בראשי את תוכן הכרך על כדור הארץ של אנציקלופדיה "מעיין", שדן גם בנפלאות האטמוספרה, אך לא מצאתי הסבר לאירוע המטאורולוגי הנדיר שחוויתי זה עתה.

זירת האירוע המטאורולוגי (צילום: יורם כץ)

"למה?"

רק כאשר הפניתי בפליאה את מבטי אל על, נתגלתה הסיבה לתופעת הטבע הנדירה. במרפסת השירות של דירתו, בגובה של שתי קומות מעליי, עמד יוסי ובידו דלי הפוך, שזרזיף קל של מים עדיין מפכה ממנו אל תוך עיניי. 

הרכנתי את ראשי, ניגבתי את המים מעיניי, והתבוננתי מהורהר בסנדליי הרטובים. כעת אמנם היה בידי הסבר לתופעה האקלימית, אך עדיין התקשיתי להבין מדוע זכיתי למקלחת הצוננים הבלתי צפויה הזאת מידיו של חברי. 

מספר שניות חלפו עד שהתאוששתי והצלחתי לנסח שאלה שתהלום את גודל האירוע. 

הפניתי את מבטי השמיימה ושאלתי "למה?" 

התהייה הזאת הופנתה ספק אל חברי, ספק אל בורא עולם, אך יוסי מיהר לענות לי מייד בשם שניהם. 

"אתמול אחרי הצהריים," אמר בכעס מהול בכאב, "עמדתי מתחת למרפסת של עוזי, קראתי לו לצאת, ואמא שלו שפכה עליי דלי מים!"

זה היה הגיוני למדי, שכן אמא של עוזי הייתה ידועה הן ברגישותה לרעשים בין שתיים לארבע אחר הצהריים, והן בחוסר יכולתה לסבול את יוסי, אך ההסבר עדיין לא סיפק אותי.

"אז למה שפכת מים דווקא עליי?" רציתי לדעת, "זה לא הוגן!"
"זה גם לא הוגן שהיא שפכה עליי מים!" טען יוסי בלהט.
בזה נסתתמו טענותיי, שכן התקשיתי לסתור את הטענה הזאת, שנאלצתי להודות שהיה בה מן הצדק. זה היה מבלבל מאוד. 

רטוב ושקוע במחשבות צעדתי משם חזרה הביתה כדי להחליף את בגדיי הרטובים. שוב לימדו אותי החיים שיעור, ושוב לא הייתי בטוח שהבנתי אותו.

באנר מוזאוני חיפה
ספרי חסמב"ה (צילום: יורם כץ)

חסמב"ה המקראית

למרות חילוקי הדעות בצמרת, התכנסנו לישיבה חגיגית לדיון בעתיד החבורה, ולצורך ניסוח מטרותיה. אחרי שיח מעמיק, הוחלט שמטרתנו תהיה להילחם ברע באשר הוא, ובפרט בפשע ובאויבי המדינה. 

אחרי שהגדרנו בצורה כה מדויקת את מטרתנו, נשאלה השאלה כיצד נוכל להשיג אותה ללא כלי נשק. כידוע לכל, אחזו ילדי חסמב"ה המיתולוגית בנשק חם, אך בכתובים לא צוין, משום מה, כיצד הגיע זה לידיהם, והתקשינו להבין מהיכן נוכל לקבל את הנשק הנחוץ כל כך לפעילותנו השוטפת. 

בתום דיון מורכב, הגענו לתובנה, שלאחר שנוכיח את עצמנו במספר משימות ראשונות מוצלחות, תשמח משטרת ישראל לצייד אותנו בנשק, שכן ללא ספק תרצה המשטרה לתמוך במי שפותר עבורה מקרי פשע קשים. את הדחייה הזמנית באספקת הנשק קיבלנו בהבנה, שהרי אנא היינו באים לו הייתה משטרת ישראל מחמשת כל ארחי-פרחי שלא הוכיח את יכולותיו. 

הנקודה הבאה על סדר היום התייחסה לנושא המגדרי. כידוע, בחסמב"ה המקראית היו חברות גם בנות – תמר סגנית המפקד ושלומית החובשת, ורוני טען שגם לנו יש צורך בבנות לתפקידי רפואה ולוגיסטיקה. אני לא ראיתי בכך צורך, וחשבתי שבנות רק תפרענה, אך כחייל פשוט דעתי לא נחשבה, ואחרי דיון קצר הוחלט לצרף את יפה וציפי לחבורה, בחירות אומללות לדעתי. 

נשאר עדיין לבחור שם לקבוצה, וכאן הייתה הסכמה כללית. בצירוף מקרים מפתיע חשבנו כולנו על אותו שם, וכך נסתיים מפגש המייסדים של חסמב"ה מרחוב גאולה.

עיריית טירת כרמל – רחב
יורם – 1960(אלבום פרטי)

לפגישה הבאה זומנו גם יפה וציפי, שלא הבינו כלל על מה המהומה, אך לא התנגדו לחברות באגודה הסודית שלנו. בסופו של דבר, יכולותיהן הרפואיות והלוגיסטיות לא הועמדו כלל למבחן, שכן בפועל הן לא לקחו מעולם חלק בתוכניות האימונים ובפעילות המבצעית הנועזת של הקבוצה.

תוכנית האימונים של חסמב"ה כללה, בין השאר, תרגולי תצפית. 

בקטע הרחוב שהשתרע ממבנה השנאי של חברת החשמל שאחרי בית מספר 35 ועד המקום בו נפגש רחוב גאולה עם רחוב בצלאל המטפס אליו, הייתה מעין חלקת בור קטנה, בה צמחו באביב חלמיות וגידולי פרא. בשולי החלקה הזאת, יכול היה לוחם חסמבאי לשכב בין הצמחים המגודלים, כאשר הוא נסתר מעיני העוברים ושבים, ולצפות בהתרחשויות במעלה רחוב בצלאל. בתום התרגיל, נדרש הלוחם לתאר את האירועים בהם צפה.

התצפית לרחוב בצלאל (צילום: יורם כץ)

למרבה הצער, למעט אירוע אחד שהייתי עד לו, בו אביו של גיורא מרחוב בצלאל גער בו בחומרה, ואף סטר לו בעוון הצקה לרחל אחותו הקטנה, ההתרחשויות בקטע זה של רחוב בצלאל לא כללו מקרים רבים של פשיעה חמורה. כל זה לא ריפה את ידינו, כי ידענו שהניסיון שרכשנו בשכיבה של חצי שעה רצופה במסתור, יוכיח את עצמו בשעת מבחן.

תחום אימונים אחר היה מעקב. על הלוחם היה לזהות עובר אורח חשוד, להיצמד אליו ולצעוד אחריו עד סוף הרחוב, כדי לגלות אם הוא מהווה סכנה לשלום הציבור. פעילות זאת דרשה גם תושיה, שכן מדי פעם קרה שהחשוד, שהופתע לגלות ילד לא מוכר עוקב אחריו, הסתובב בפתאומיות, והסתכן בהתנגשות חזיתית בעוקב הנחוש. אירוע כזה היה בעל פוטנציאל לאי נעימות מסוימת, שאף עלולה הייתה לסיים מיידית את התרגיל. לפי הנוהל המקובל, אם התגלה העוקב ונמנעה התנגשות פיזית, היה החסמבאי קר הרוח עוקף באדישות את עובר האורח, נבלע בכניסה הקרובה, וחוזר למעקב מייד משהמשיך האיש בדרכו.

עם הזמן, רכשנו מיומנות רבה בעיקוב אחרי חשודים, ובכך הרמנו תרומה חשובה לשיפור הביטחון האישי של תושבי הרחוב.

המשך עלילות חסמב"ה – "חסמב"ה והמרגלים" – בשבוע הבא.


יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

יורם כץ (אלבום פרטי)

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפהוכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:


סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':

הגיבו כאן לכתבה

3 תגובות
  1. גלעד אמר/ה

    ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
    זה אומר הכל. . הדור החדש כבר לא בחיפה
    מתרפקים על העבר שכאשר אין על מה להתפאר בהווה.
    עיר בדעיכה.

    1. יורם כץ אמר/ה

      לצערי, אתה צודק. שתי המילים בסוגריים שציטטת לא נכתבו במקרה.
      חיפה בעיניי היא עיר מיוחדת במינה, ולא הייתי מחליף אותה בתל אביב, ועדיין, בכל שבוע אני פוגש בתל אביב צעירים חיפאים לשעבר.
      תל אביב חייבת את ההווה שלה לראשי העיר שלה, ובראשם צ'יץ' וחולדאי.
      חיפה זקוקה למישהו כזה, שישלב חזון ויכולת ביצוע, ובנוף העסקנים העכשווי אין כזה .
      הוואקום הוא כל כך גדול, שאם תצוץ דמות כזאת בשנתיים הקרובות, היא תיקח את העיר בקלות.
      נקווה…

  2. יעל אמר/ה

    אנחנו דווקא כן אוהבים את חיפה, בעבר ובהווה….ואין ספק ,יורם, שאתה יודע לספר סיפור בעל פה ( השתתפתי בסיור) ובכתב. הנאה צרופה, תודה!

הגיבו כאן לכתבה