הטלפון • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

דני ואני (אלבום משפחתי - יורם כץ)

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

בשנת 1964, התגייס דני אחי לצה"ל. דני היה ועודנו ברוך כישרונות, אך למרבה הצער, כתיבה לא נמנתה על מגוון הכישרונות בהם התברך. 

הפעם היחידה בה הצליח דני לזכות בבית הספר בציון סביר ב"הבעה בכתב", הייתה כאשר מטעמי קוצר זמן וקוצר רוח, העתיק והגיש את יצירתו בת האלמוות של אורי אחי הבכור, שנשאה את השם "כלבי זריז". היצירה עסקה בסיפורו קורע הלב של זריז, כלב המשפחה שרץ אל הכביש ונדרס, ואף זכתה להתפרסם בעיתון הילדים החשוב "הארץ שלנו", תחת השם "אורי רץ". 

המורה, שנתגלגלה לידיה הזכות לקרוא את יצירת המופת, התרגשה עד דמעות, והתעקשה להקריא אותה לכיתה מילה במילה, תוך העטרת תשבחות נדיבות על ראשו של דני הנבוך.

מבוכתו של דני גדלה אף יותר, כאשר הרשתה לעצמה המורה לבקר פיסקה אחת ויחידה ביצירה, שלדעתה יכולה הייתה להיכתב טוב יותר. הייתה זאת במקרה גם הפיסקה היחידה שדני הרשה לעצמו להכניס בה שיפורים מפרי עטו.

דני אחי (אלבום משפחתי – יורם כץ)

יקר וקשה להשגה

מאותו יום, פחתה אף יותר אהבתו של דני לכתיבה, וכשנה לפני גיוסו הודיע לאבא ואמא שהוא איננו מתכוון לכתוב להם מכתבים מן הצבא, כפי שהרגיל אותם בנם הבכור, ולכן, אם חפצים הם בקשר עם בנם החייל, יהיה עליהם להתקין טלפון בבית.

אבא נחלץ למשימה. טלפון היה מצרך יקר וקשה להשגה באותם ימים. כדי להגיע ליעד, היה צורך למלא טפסי בקשה, לגשת לדואר, לשלם תשלומים, למלא טפסי תלונה מדוע לא התקבלה תשובה על הטפסים הקודמים, וכיוצא בזה פעילויות, שהיו שקולות להטחת ראש בקיר. 

אך במאבק הזה אסור היה לאבד תקווה, ובסופו של דבר הסתיים ההליך באישור הבקשה, ללמדך שאם הולכים בדרך הישר אפשר להתגבר על כל המהמורות. במקרה הזה, עזר גם מאוד שחבר לעבודה של אבא הכיר מישהו, שלגיסו היה חבר, שהיה מקושר לבן דוד של עובד דואר.

נועז ומודרני

וכך, כשבועיים לפני גיוסו של דני, הופיע מכשיר הפלאים בביתנו, והתמקם על מדף מיוחד שהתקין אבא במסדרון, ליד הכניסה למטבח. היה זה מכשיר בצבע לבן, מצוחצח, נועז ומודרני, ולא שחור ועתיק כמו טלפון של של פעם. 

הטלפון היה מצויד בשפופרת, שממנה השתלשל פתיל נפלא ומסולסל, גם הוא צח ולבן, ואפילו במספר שקיבלנו מהדואר (63021) הצלחתי למצוא חוקיות מתמטית מופלאה ומרתקת.

כיוון שלדואר ישראל לא היו מספיק קווי טלפון, נאלצנו להתחלק בקו עם עוד מנוי אלמוני. וכך, כאשר הרמנו את השפופרת בשעה בה השתמש השותף בקו, גילינו שהטלפון דומם ולא ניתן להשתמש בו, אך לא נתנו לזוטות מעין אלו לפגוע בחוויה הטלפונית שלנו.

גם מחיר השיחות לא היה זניח, ומכיוון שנתבקשתי על ידי אבא להמעיט בהן, יצרתי מערכת תקשורת מתוחכמת, חסכונית ופורצת דרך, שהקדימה את טכנולוגיית ה-SMS בשנות דור. 

טלפון ישן – באדיבות "הבוידעם של אלי" (ימים של גאולה – יורם כץ)

לתפארת דואר ישראל

מירב התקשורת הטלפונית שלי באותה תקופה התנהלה מול ירון, חברי. כאשר רצה האחד מאיתנו להודיע לחברו שהוא בדרכו אליו, הוא היה מתקשר ומניח את השפופרת לאחר שני צלצולים. שלושה צלצולים סימנו יציאה למפגש ב"גאולה", וכך הלאה. באופן זה יכולנו להעביר מסרים ברורים, מבלי שחשבון הטלפון יחויב ולו באגורה אחת לתפארת דואר ישראל. 

דני אכן עמד בדיבורו, והתקשר מדי פעם. 

שלוש שנים אחר כך, פרצה מלחמת ששת הימים. שני אחיי הבוגרים חילקו ביניהם את כל שלוש חזיתות הלחימה, וכעת כבר לא נחשב הטלפון למותרות. 

אחרי המלחמה, השתחרר דני משירות המילואים שהיה בעצם המשך ישיר של שירותו הסדיר, ופנה למשימה הבאה – לימודי הנדסה בטכניון. אמא הייתה מאושרת. אורי, בנה הבכור, כבר סיים את התואר הראשון בהנדסת מכונות, וכעת היה בדרכו אל התואר השני, וגם בנה השני הולך בדרך הנכונה, וגם הוא יהיה מהנדס! 

כמו כולנו, היה גם דני פרויקט של אמא. 

כמו את כולנו, היא דחפה גם אותו להצטיין בבית הספר היסודי, ואחרי שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי, גייסה בעזרת אבא את המשאבים לשלוח אותו (כמו את כל אחד מאיתנו בתורו) לבית הספר "הריאלי" היוקרתי בחיפה. 

בית הספר הריאלי בהדר (צילום: חי פה)

מט סנדלרים

אלא שהשנה הראשונה של דני במוסד הייתה קשה, ובסיומה קבע צוות המורים שהוא אמנם יעלה כיתה, אך לא בבית ספרנו.

אמא לא הסכימה בשום פנים אופן לקבל את רוע הגזירה, והזמינה את עצמה לראיון אישי עם מנהל החטיבה בבית הספר, מר שמעון בר חמא.

הייתה בעיית תקשורת מסוימת, שכן העברית בפיה של אמא לא הייתה טובה דיה כדי לבטא את כל מה שהיה לה לומר בנושא שעל סדר היום, ולמרבה הצער, השפה ההונגרית לא הייתה שגורה כלל בפיו של מנהל החטיבה. למרבה המזל, נמצאה שפה משותפת, והמפגש הרה הגורל יצא אל הפועל בגרמנית.

המנהל ניסה להסביר לאמא בגרמנית מצוחצחת את חוסר ההתאמה של בנה למוסד, אך לא העריך נכונה את הכוחות מולם הוא מתמודד, ובמשחק השחמט הזה הוא הובס בקלות במט סנדלרים.

אחרי שני מהלכים של דברי הנימוס המתחייבים, פתחה אמא בבליץ.

"מר בר-חמא," אמרה בפסקנות, "דני בני היה התלמיד המצטיין בכיתתו במשך שמונה שנים, ואחרי שנה בבית ספרכם אתם טוענים שהוא תלמיד כושל. האם זה נראה לך הגיוני?"
שח!
המנהל גמגם משהו בגרמנית מתגוננת, אבל אמא עברה במהירות למהלך הבא.
"סלח לי שאני נאלצת לומר לך זאת, אך אם זה המצב, תסכים איתי שנראה שהבעיה היא בבית הספר ולא אצל בני!"
שח מט!

בשלב זה התמוטטו כל הגנותיו של המנהל. הוא הודה בגרמנית מתנצלת, שיש מן הצדק בדבריה של אמא, ושבית הספר אכן חייב לתת לאחי הזדמנות נוספת.

אמא ראתה שכר בעמלה. בנה אכן סיים בסופו של דבר את בית הספר (הגם שמעלליו שם ראויים לספר נפרד), זכה לתעודת בגרות, וכעת הוא יהיה גם מהנדס! 

דני וחבריו העבירו חודשים ארוכים בהכנה לבחינות הקבלה בטכניון, והטלפון היה כעת לכלי מרכזי בתיאום המפגשים הללו, ובהעברת מידע שוטף.

ביום הבחינות, חזר דני הביתה אבל וחפוי ראש. בפנים עגומות סיפר שדפק את הבחינה בפיזיקה, ושכל חודשי ההכנה הארוכים ירדו לטמיון. 
כדי להירגע, יצא דני מן הבית ונעלם למקום בלתי ידוע.

דני ואני (אלבום משפחתי – יורם כץ)

רוח הדברים

כחצי שעה אחר כך, צלצל הטלפון, ואמא הרימה את השפופרת. על הקו היה דוֹבִי, חברו של דני, שרצה לשוחח איתו.

"הוא לא בבית. הוא יצא." אמרה אמא.
"רציתי לשאול אותו איך הייתה הבחינה," אמר דובי.
אמא שהייתה עדיין תחת הרושם הקשה של מה שקרה, ניסתה להפגין קור רוח ושליטה בעברית מדוברת, והעבירה לדובי את רוח הדברים. 

"הוא דפק חזק!" אמרה בנימה החלטית, שהסתירה את רגשותיה האמיתיים.
בקצה השני של הקו השתררה דממה למשך מספר שניות, במהלכן עיכל דובי את המסר המפתיע. אחר כך הודה לאמא בנימוס על האינפורמציה וניתק.

דני התקבל בסופו של דבר, ואף סיים בהצלחה את לימודיו בטכניון, אך עוד שנים רבות לאחר מכן, טרחו חבריו להזכיר לו מה עשה בבחינת הקבלה.


יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

יורם כץ (אלבום פרטי)

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפהוכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:



סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':

הגיבו כאן לכתבה

5 תגובות
  1. יהודי אמיתי אמר/ה

    חבל שמתוך כל הקשקושים בספר,לא זכית אתה וילדיך לחזור בתשובה.חבל שנטשתם את הדרך והמסורת של אבות אבותיהם!בטוח שסבא וסבתא שלך מתביישים בך!!!

    1. יורם כץ אמר/ה

      יהודי אמיתי יקר, מהיכן מגיע הדיבור הזה?
      בכל מקרה, שמחתי לגלות שגם יהודים אמיתיים כמוך מוצאים עניין בקשקושים שלי.

      לגבי סבא וסבתא, אינני יכול להיות בטוח כמוך. לא התאפשר לי לדון עמם בנושא, שכן הם לא זכו להגיע לכאן.
      רבים מבני דורם ומבני הדור של בניהם בערו באירופה בשנים בהן היה צור ישראל וגואלו טרוד, כנראה, בנושאים בוערים יותר.
      אבי וחבריו לתנועות הנוער הציוניות, דווקא ניסו להציל נפשות ולהעלות בני נוער ארצה, אך גורשו מבתי הכנסת על ידי יהודים אמיתיים (כמוך?), בהם ראשי קהילות שידעו למלט את נפשם בשעת צרה, ולהשאיר את צאן מרעיתם מאחור.
      אבי כאב את הכאב הזה עד יומו האחרון.
      אחרי שהגיעו ארצה, עוד לפני המפץ הגדול, עמלו הוריי ושכמותם כדי לבנות תשתית לקליטת יהודים במולדתם, גם עבור יהודים אמיתיים כמוך.
      יהודי יקר, הדבר היחיד שנראה אמיתי במה שכתבת הוא חוסר כבוד לזולת ושנאת חינם. אינני חושב שכך נראה או צריך להיראות יהודי אמיתי.
      אבי, שהיה מגדלור של ערכים, ושידע לכבד כל אדם, הוא בעיניי יהודי אמיתי.

  2. רפי רפול - חסון.חיפה עיתונאי אמר/ה

    בטוח כי ילדות מעניינת יורם כץ. שבת שלום

  3. תל אביבי אמר/ה

    וואו סיפור מרגש
    מדהים לראות שמאז ועד היום דבר לא השתנה העיר נראת כמו 1970

  4. לאה צדיק(שוסטר) אמר/ה

    היי יורם; זוכרת אותך מגדוד ״שחר״ צופי גאולה. אני הייתי בגדוד ״אורנים״ ולמדתי גם בבי״ס גאולה.כל ספוריך זכורים לי היטב כולל תיאור המורים ושכונת ילדותינו. כיף לקרוא ולהיזכר בימים רחוקים ויפים .ייתכן ותיזכור גם את שמי ושם אחותי – אנחנו התאומות מ״אורנים״- חיה ולאה שוסטר. תמשיך להעלות זיכרונות מילדותנו ואני אמשיך להינות מפרי עטך . לאה צדיק(שוסטר)

הגיבו כאן לכתבה