הגשר מזהב • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

ימים של גאולה - יורם כץ (אלבום פרטי)

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

עתידי הדנטלי סגור במעטפה

שיני החלב שלי נשרו להן במהלך שנתי השביעית, ואת מקומן ירשו שיניים חדשות שנועדו לשמש אותי לכמאה שנים נוספות. 

הכול נראה טוב ויפה, אלא שבדיקה שגרתית אצל אחות בית הספר, הסתיימה בפתק סגור במעטפה, שנתבקשתי למסור בבית, ושהטילה צל כבד על עתידי הדנטלי. 

האחות ביקשה להפנות את תשומת לב הוריי לעובדה ששתיים מן השיניים החותכות החדשות שבפי מסרבות ליישר קו עם השיניים האחרות, מזדקרות בהתרסה החוצה, ומאיימות להקנות לי מראה עם צביון ערפדי. בנוסף, התריעה האחות, זוג השיניים הסוררות מתכוון להימנע בעתיד מלקיחת חלק בעבודת השיניים השוטפת, ובעיקר מפעילויות של חיתוך מזון. 

בתום הסקירה הזאת, הוסיפה האחות המלצה חמה לביקור אצל אורתודנט.

ישיבת חירום

אמא ואבא קראו בעיון רב את המסמך המרשיע, והתכנסו לישיבת חירום. כאנשי תנועת העבודה, הסכימו שניהם שמכל בחינה שהיא אין להסכין עם שיניים המסרבות להרים תרומה למאמץ הקולקטיבי, וגם המראה הערפדי שנחזה לי לא דיבר אליהם. (באותם ימים, היו ערפדים עדיין מיעוט מופלה וחסר זכויות, ולא נהנו עדיין מן הפופולריות המאפיינת אותם היום, שהביאה אותם לככב אפילו בספרי ילדים).

בתום הישיבה, הוחלט פה אחד (של אמא) שיש לקבוע מיידית פגישה עם אורתודנט בכיר, כדי לברר מה ניתן לעשות כדי להציל את עתידו של הערפד הצעיר. 

וכך, בסופו של דבר, נשלחנו, אבא ואני, להתייצב במרפאתו של הד"ר זאב לנגר בבית הקרנות שברחוב הרצל בחיפה, מבנה רב רושם, בו שכנו משרדים יוקרתיים וחנויות אופנה נוצצות. 

בית הקרנות – צולם ע"י זולטן קלוגר, 1946 • ארכיון המדינה

חנות האופנה היוקרתית

אמא ניצלה את ההזדמנות, והטילה על אבא גם לקנות לעצמו חולצה חדשה ב"דן גבריאלי", חנות האופנה היוקרתית, לכבוד אירוע משפחתי כזה או אחר שמישמש ובא עלינו לטובה. אמא טענה בתוקף, שמלתחת החולצות של אבא כבר מיצתה את עצמה לפני שנים, ולא תעמוד בדרישות האירוע הקרב. 

אבא, שמצדו היה מעדיף בכל רגע נתון ביקור אצל רופא השיניים מאשר כניסה לחנות ביגוד ואופנה, ניסה למחות, אך ללא הועיל, ובסופו של דבר, קיבל בעסקת חבילה גם ביקור אצל רופא השיניים וגם ביקור בחנות אופנה.

אחרי המתנה ארוכה בתור, נקראנו, אבא ואני, להיכנס אל תוך הקליניקה של רופא השיניים והאורתודנט המפורסם. ד"ר לנגר קיבל אותנו בחיוך. לא ראיתי אותו מעולם לפני כן, אך הוא היה, כנראה, מקורב לקהילה ההונגרית, ואולי היה אף זכאי לתואר "דוד", שכן אבא הכיר אותו, והשניים ניהלו ביניהם שיחה ידידותית.

אחר כך, הזמין אותי הרופא הטוב לשבת בכיסא ענק ומוקף במכשירים עתידניים, בו דימיתי שאני הקוסמונאוט יורי גגארין, האדם הראשון בחלל, שנהג בחללית "ווסטוק 1" והיה גם הראשון שהקיף את כדור הארץ. נערכתי לטיסה ארוכה, אך עוד לפני שהספקתי להמריא, נדרשתי לפעור את פי, וד"ר לנגר קפץ פנימה, כדי לבדוק את המצב בעצמו.

הבדיקה ארכה מספר דקות, כאשר הרופא מהמהם לעצמו משפטים לא ברורים. משסיים, הורה לי לקום, ופנה חגיגית לאבא.

"אין ספק שיש ליישר את שתי השיניים הבולטות," אמר המומחה, "הילד זקוק לגשר ליישור השיניים. אנחנו נקבע מספר פגישות כדי שאוכל להתאים לו את ההתקן." 

קשר אמיץ בין המשפחות

אבא התעניין במשמעות הכלכלית של האירוע, והדוקטור לחש באוזנו משהו שגרם לו (לאבא) להחוויר. אחרי שהתאושש, רצה אבא לדעת אם מדובר בגשר מזהב, אך ד"ר לנגר רק חייך בנימוס לשמע הניסיון מעורר הרחמים של אבא להתבדח, ואמר שמדובר בפלטינה שהיא יקרה הרבה יותר מזהב, ושבכלל, מדובר בהתקן מסובך ומורכב שידרוש ממנו עבודה רבה, ושאנחנו מקבלים מחיר מיוחד בגלל הקשר האמיץ בין המשפחות. 

קבענו פגישה לעוד שבועיים, ויצאנו. 

למרות המחיר המיוחד שקיבל, נראה לי אבא מוטרד ולא מרוכז, והייתי צריך להזכיר לו שאמא ביקשה שייכנס גם ל"דן גבריאלי", ויקנה לו חולצה חדשה.

אבא, שכאמור, גם ביום טוב במיוחד היה מוותר על התענוג המפוקפק שבקניית בגד, גלגל את עיניו לשמיים, אך נאלץ לעשות את המוטל עליו, גם אם בחוסר חשק מופגן.

"דן גבריאלי" – בית הקרנות (צילום: יורם כץ)

המעקב

בכניסה לחנות המוארת והאלגנטית קיבלה אותנו במאור פנים אחת המוכרות. אבא ביקש לדעת היכן נמצאות חולצות הגברים, והיא הפנתה אותנו בחיוך אל המדפים המתאימים. אבא שם פעמיו לשם מייד בצעדים נמרצים, כאשר אני ממהר אחריו, והמוכרת בעקבותינו.

כאשר הגענו, התבונן אבא במהירות סביבו, שלף חולצה אחת מתוך הערימה והסתובב מייד כדי לחזור לקופה. המוכרת, שרוחה ליוותה אותנו בכל התהליך, נדהמה. 

"סליחה, אדוני," אמרה בקול מהסס, "אבל אולי כדאי שתמדוד את החולצה?"

אבא, שלא היה מודע כלל לכך שהוא נמצא במעקב, הופתע, אך מייד התעשת. "אין צורך," הסביר לנודניקית בקוצר רוח, שהיה שמור אצלו למאותגרים שכלית, "זה לא משנה. אשתי ממילא תשלח אותי להחליף את החולצה." 

הוא חלף במהירות על פני המוכרת הנדהמת, ופסע אל הקופה כשאני בעקבותיו.

יצירת המופת

בשבועות הבאים, חזרתי וישבתי מספר פעמים בכיסא הקוסמונאוט, כאשר הרופא הטוב רוכן מעלי, יוצק חומרים מחומרים שונים אל תוך פי, מבקש ממני לנשוך יציקות של גבס, מכופף חוטי מתכת על שיניי, ומחליף מילות עידוד עם עצמו. 

בתום התהליך הארוך הזה, הגענו אל היום הגדול, בו הציג לנו הדוקטור את יצירת המופת. הוא הניח את יצירתו על שולחן העבודה שלו, ושלושתנו גחנו מעליה כדי לצפות במראה מעל הגשר.

הגשר היה פלטה קמורה, שנבנתה במיוחד כדי להתאים לחיך הפרטי שלי. היא הייתה עשויה שתי יציקות של חומר פלסטי, שחוברו להן יחדיו בברגים זעירים. מן החלק הקדמי של הפלטה השתרבב חוט מתכת, שנועד להקיף את שיניי הקדמיות ולאלץ את השיניים הסוררות לשוב אל מקומן הטבעי. 

ד"ר לנגר הצביע בגאווה על הברגים והראה לנו כיצד, באמצעות מפתח מתכת זעיר, הוא יכול לקרב את שני החלקים זה לזה, וכך להגדיל מפעם לפעם את הלחץ על השיניים הפרועות. אחר כך, תחב את המתקן אל תוך פי, ושאל אותי איך זה מרגיש. מלמלתי משהו לא ברור, ששיקף בעיקר פגיעה קשה ביכולת הדיבור שלי, ושאותו פירש הרופא כהתבטאות חיובית ואופטימית. 

קיבלנו מהדוקטור הוראות תחזוקה ותאריך למפגש עתידי, אבא מנה לידו שטרות כסף ממעטפה עבה שהביא עימו, ונפרדנו כידידים.

זוגיות מפוקפקת

בשבועיים הבאים למדתי את החפץ הזר שהצטרף אל החיך שלי, וניסיתי לתרגל איתו חיים בצוותא. לצערי, גיליתי אי התאמה מוחלטת כמעט בכל אספקט של הזוגיות החדשה שנכפתה עליי. 

למרות שניסיתי לשמור על ראש פתוח, לא מצאתי בזוגיות הזאת, לפחות מצדי, שום משיכה או תשוקה שניתן היה לבנות על בסיסה יחסים יציבים וארוכי טווח. יופי חיצוני בוודאי לא היה שם, וגם על קווי אופי חיוביים לא היה מה לדבר.

תוך זמן קצר גיליתי גם, לתדהמתי הרבה, שאינני מסוגל יותר לשרוק. בחודשים האחרונים טיפחתי בהרבה עמל יכולות סבירות של שריקה ואף הצלחתי לשרוק את תווי הפתיחה של נעימת "הגשר על הנהר קוואי" בזיופים מינוריים בלבד. יכולת זאת, שהייתי מאוד גאה בה, נעלמה לחלוטין. התקרה המלאכותית שהוצמדה לחיכי הנמיכה אותו בשיעור ניכר, והקטינה מאוד את תיבת התהודה שלי. 

לשינוי הזה, כך הסתבר, היו תוצאות הרות גורל. כעת נסתיים כל ניסיון שריקה מצדי במפח נפש גדול, בנשיפות סרק ובהתזת נהרות של רוק לכל עבר. "הגשר על הנהר קוואי" קיבל כעת משמעות חדשה לחלוטין, שלא היה בה שמץ של תוכן מוסיקלי.

גם יכולת הדיבור שלי נפגעה. כל אותיות החיך ספגו פגיעה אנושה, ומשפט כמו "גנן גידל דגן בגן" נשמע בפי כמו ניסיון נואש של חירש אילם להתחנן על חייו. גם שאר העיצורים הידרדרו ברמה כזאת או אחרת, כך שצורת התקשורת היחידה כמעט שיכולתי להפיק מפי בשעות היום מבלי להישמע מגוחך, הייתה מורכבת בעיקרה מניואנסים שונים של שתיקה. 

התכונות ההיגייניות של הגשר היו מפוקפקות אף הן. אמנם בזמן הארוחות יכולתי לשלוף את הגשר החוצה (אכילה כאשר מתקן העינויים הזה תקוע בפי הייתה בגדר פיקוח נפש וסכנה ממשית לחנק מיידי), אבל גם כך, אחרי מספר שעות של שהייה בפה חף מאוכל, היה צורך לשטוף אותו היטב. למרות כל השטיפות, הצליח המתקן לצבור ריחות וטעמים שלא התאימו לשום חוויה חושית שיכולתי להזדהות איתה. אפילו לעיסת מסטיק כבר לא הייתה אותה חוויה רוחנית שזכרתי. 

ללא ספק, הידרדרה איכות החיים שלי פלאים.

בביקורת הראשונה אצל ד"ר לנגר, הביע זה שביעות רצון מן ההתקדמות, ואז הוציא את המפתח הזעיר שלו והידק בעזרתו את הגשר. יצאתי מן המפגש הזה כשהתחושה בפי רק קשה יותר.

ימים של גאולה – יורם כץ (אלבום פרטי)

שבירותם של עצמים

שבוע מאוחר יותר, התרחשה תאונה. 

לפני ארוחת הערב, הנחתי את הגשר על כיסא בחדרי, ובתום הארוחה חזרתי לחדר כדי להשלים מספר תרגילים בחשבון. 

התחלתי לעבוד, אך אחרי התרגיל השלישי בערך, חשתי אי נוחות גופנית ודקירות בתחום המושב. משקמתי כדי לבדוק את מקור אי הנעימות, גיליתי על הכיסא גרוטאה קטנה מפלסטיק, שממנה הזדקר חוט מתכת דק, שהיה בעליל הסיבה הישירה לדקירות שחשתי קודם בדרום. 

תחילה תהיתי כיצד הגיעה הגרוטאה הזאת לכאן, אך אז הבנתי ששוב הדגמתי, בפעם המי יודע כמה, את שבירותם של עצמים בסביבתי הקרובה, וכעת היה זה הגשר (או אם לדייק, הגשר לשעבר) שסיפק הוכחה עדכנית לכך.

חזרתי למטבח, שם ישבו עדיין אבא ואמא, כשבידי שרידי הגשר. גם הם נזקקו למספר שניות עד שהצליחו לזהות את המנוח ולהבין את המשמעות האופרטיבית והכלכלית של האירוע.

אמא קראה "יוֹי אִישְטֶנֶם" ועמדה על סף התמוטטות, אך אבא הרגיע אותה, והבטיח לסגור עניין עם ד"ר לנגר כבר למחרת.

אינני יודע מה היה הנזק התקציבי שגרמתי, אך לאחר כשבועיים התייצבתי שוב אצל הרופא הטוב, כדי לקבל מידיו את גשר מספר שניים.

השבועיים שלפני כן עברו עליי בנעימים. הצלחתי לנהל שיחות קוהרנטיות עם חבריי, לומר "גנן גידל דגן בגן" ככל שהתחשק לי, ואף לשרוק בעליזות את נעימת "הגשר על הנהר קוואי". החזרה לחיים נורמליים שיפרה מאוד את מצב רוחי, אך כעת נתקעתי שוב עם הצרה הזאת בתוך פי, והעולם נראה קודר מתמיד.

שבועיים אחר כך, הגיע הסוף.

לגדל ערפד

ישבתי בחדרי על הרצפה, שקוע במחשבות עמוקות. לאחר מכן, הוצאתי את הגשר מפי והנחתי אותו על הרצפה לצידי. התבוננתי בו במבט מהורהר, ואז החלטתי.

קמתי על רגליי, הרמתי את רגל ימין, והורדתי אותה בכוח. אחר כך פסעתי בצעד כבד אל המטבח, שם ישבו אבא ואמא על כוס תה, וקראתי להם אל זירת הפשע. 

באופן מפתיע, לא היו צעקות או זעקות שבר. נראה שהוריי כבר ראו את הכתובת על הקיר, הרימו ידיים והשלימו עם כך שנגזר עליהם לגדל בביתם ערפד. העונש היחיד שקיבלתי היה שאבא הסביר לי בעצב את השלכות האירוע על יכולות הגריסה העתידיות שלי, ועל הופעתי החיצונית.

כשישים שנה חלפו מאז. אשתי טוענת שיכולות הגריסה שלי רק דורשות ריסון, אני אב לילדים, סב לנכדים, והכול בסדר, חוץ מן העובדה שאת יכולת השריקה איבדתי מסיבות לא ברורות.

אבל עד היום, כאשר אני מצחצח שיניים ומביט במראה, אני מקבל עדיין שתי תזכורות בולטות לסיפורו של הגשר מזהב. 


יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

יורם כץ (אלבום פרטי)

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפהוכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:


סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':

הגיבו כאן לכתבה

8 תגובות
  1. אנה אמר/ה

    מאד אהבתי.

  2. יעל אמר/ה

    יכולת כתיבה מעולה וחוש הומור גבוה. צחקתי בקול.

  3. Weld אמר/ה

    שלום, הכתיבה מהנה מלאה בהומור, גדלתי לא רחוק, ברח הנביאים ועברתי חוויות כאלה ואחרות, נעים להזכר בעבר, זה מציף אותך בפרץ זיכרונות.

  4. יצחק מטרני אמר/ה

    עברתי מגיל 10טיפול יישור שיניים פרטי כי אבי הרוויח קצת יותר מהדרוש לטיפול דרך הרווחה של חיפה.
    עד גיל 15.אני מנו"ש.יליד1961.הסיפור מאד יפה

  5. אסתי אמר/ה

    יורם כץ כותב את ילדותינו, ילידי שנות החמישים. כתיבה מופלאה ומעוררת געגוע

  6. יורם מארק-רייך אמר/ה

    נהדר.
    אין כמו נקמת היורמים 🙂

  7. רפי רפול - חסון.חיפה❣.עיתונאי אמר/ה

    כל הכבוד יורם. מאוד אהבתי .שבוע טוב.

  8. איילת חן אמר/ה

    מקסים כתמיד

הגיבו כאן לכתבה