(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"
"שמע", פתחתי. "פרופסור מהטכניון, שרצה להינפש מעט מלחץ העבודה, יצא לים.
ראה דייג שעון על סירתו.
'אפשר לעשות סיבוב?' שאל אותו הפרופסור, 'שעה תספיק לי'.
'כן, למה לא?' ענה הדייג. 'יעלה לך '200 ש"ח'.'
יצאו אל הים.
בדרך, שואל המלומד את הדייג: 'תגיד, למדת פעם, נניח… מתמטיקה?'
'לא', עונה הדייג.
'אז הפסדת משהו כמו רבע מהחיים שלך. אולי… ביולוגיה?'
'לא'.
'טוב, הפסדת משהו כמו שליש מהחיים שלך. אולי למדת פעם פיזיקה?'
'אף פעם', ענה הדייג באדישות.
'הפסדת עוד רבע מהחיים שלך'.
לא עוברות דקות ספורות וגל גדול הופך את הסירה והם נזרקים למים.
'פרופסור', צועק לו הדייג מעל שאון הגלים. 'למדת פעם לשחות?'
'לא. אף פעם', זועק הפרופסור המבוהל.
'אז פרופסור, הפסדת את כל החיים שלך', עונה לו הדייג.
מה לא עובד?
אתה מבין", המשכתי, "זו לא עוד בדיחה, ואני כבר מגיע לפואנטה.
אתה, בישיבת עבודה כלשהי, כשאחד מעמיתך טועם משהו מהתקרובת שעל השולחן ו… בום!!! נתקע לו משהו בגרון והוא מתחיל להיחנק. מה אתה עושה? עוד מספר שניות הוא יכחיל.
המוח לא יקבל חמצן ו… בר מינן.
אף אחד מסביב לא למד וגם אם כן, לא תרגל מספיק, כך שייכנס לו טוב טוב לראש, שבפעולה פשוטה אחת, אתה יכול להציל את הבחור.
הלאה.
הבן שלך יוצא עם חברים לטיול המתחייב לאחר הלימודים. טרקים בבוליביה, או בכל פינה נידחת אחרת בדרום אמריקה. החבר'ה התברברו ולא מוצאים את הדרך. אבודים. הרים, ג'ונגל, אין ציוויליזציה בכל טווח נראה ואין תקשורת. מה עושים? לאן פונים? מה הכיוון? איך מסתדרים?
הם לא למדו בבית הספר איך לנווט על־פי הכוכבים. לא למדו איך להבעיר אש ללא אמצעים מודרניים. לא למדו על סוגי צמחים שאפשר לאכול כדי לשרוד.
עוד דוגמה.
הבת שלך חוזרת בערב מבית חברתה ומישהו נטפל אליה. היא לא יודעת להתגונן.
זה לא היה במקצועות הליבה.
יש לילדה המחוננת חמש יחידות בביולוגיה מולקולארית. גם לפרופסור היה, ועכשיו הוא בולע מים. שאל את הדייג.
קח עוד אחת.
מזל טוב. הנערים שהכירו בטכניון מתחתנים והזוג הצעיר פותח חשבון בנק.
משכנעים אותם להשקיע פה ושם, לקחת הלוואה כזאת או אחרת, ועוד דברים כאלה החשובים לעתידם. למעשה, חשוב לעתיד הבנק. מערבבים אותם.
אין להם רקע בתחום והם לא למדו חינוך כלכלי בסיסי. כלום.
הם היו מצטייני המחזור בשנתון שלהם. יפה להם.
הלאה.
אנחנו קוראים עיתון, שומעים רדיו, רואים טלוויזיה, חדשות, ריאליטי, לא חשוב מה. אנחנו לא חושבים על זה שהכול מתוכנן בקפידה, לפרטי פרטים, שמאחורי כל מילה המושמעת בתקשורת, כל מילה הנכתבת בעיתון, או נראית על המסך, עומדים אנשים, אנשים כמו כולם, והם מונעים מסחרית, ובשקלול של דעותיהם ושאיפותיהם האישיות, הפוליטיות וכדומה.
גם 'החדשות', שאמורות להיות נקיות מכל פניה, רחוקות מכך. מאוד מאוד רחוקות. ולא רק פה, בכל העולם. אנחנו חייבים לדעת שאנחנו מופגזים במידע, מידע מוטה וסובייקטיבי. אלה החיים, ואותם צריך ללמוד, ואותם צריך להכיר, ואיתם צריך להתמודד.
הפוגה, קצת שקט בריא. טוב לעיכול.
ידידי נשמע סקרן "אז אתה אומר בעצם שצריך ללמד הישרדות?"
כוחה של קבוצה
"לא בדיוק. אבל סוג של.
מה שאני אומר זה, שאני רואה בדמיוני בית ספר, שילמד את החיים האמיתיים.
לא על חשבון כל היתר. הרי את כל היתר אפשר ללמוד בחצי מהזמן.
בחצי השני ילמדו את החיים.
אוהבים לקרוא לזה 'כישורי חיים', אבל זו לא הגדרה מדויקת, זה הרבה יותר מזה.
אני רוצה שילמדו ויפנימו, למשל, את כוחה של אחדות. של קבוצה.
שילמדו גם דרך משחקי ספורט קבוצתיים כמו כדורסל, כדורגל וכדומה, בהנחה שיהיו להם המורים המתאימים.
אתה מבין? האריה הוא מלך החיות לא רק בזכות מראהו, אלא גם בגלל כוחו. אבל קבוצה של צבועים קטנים, שלא שווים כלום כבודדים, אבל עובדים בתיאום כקבוצה, יכולה להכניע אותו, להכניע את המלך. אין לו סיכוי נגדם.
אני רוצה שילמדו לשחק שחמט. שילמדו איך לתכנן כמה שיותר מהלכים קדימה. איך לצפות את מהלך היריב. איך לפתות אותו לעשות משהו כדי להרוויח משהו אחר.
למעשה, איך לנהל מלחמה.
ואני רוצה שילמדו גם פוקר. שילמדו לקרוא את האדם שמולם. אני רוצה שיהיו ברמה כזו, שיגרמו ליריב לחשוב שהוא בטוח שהם מבלפים, כשהם לא.
שילמדו לשחק שש-בש כמו הקבועים בשכונה. שיבינו, שאתה יכול לתכנן לפרטי פרטים, אבל כשאתה זורק קובייה וסומך על אקראיות, אל תבוא אחר כך בטענות, אם התוצאה לא תתאים לך. ותוך כך, אם אין לך ברירה ואתה צריך להמר, גם שם תפעיל את הראש. תחשוב. תחשוב איך למזער נזקים עם המעט שיש לך. במילים אחרות, אני רוצה שילמדו את החיים. פשוט".
חיים שלי
גרמתי לידידי להרהר.
"כל מה שהזכרת, כבר קיים בצורת חוגים, נבחרות וקבוצות. מה חידשת?"
"הצחקת אותי", החזרתי לו. "בטח קיים. הם מלמדים איך לנצח במשחק כדורסל, בכדורגל, במה שתבחר. אבל שם לנצח את המשחק זו המטרה, לא יותר.
אני מתכוון שמורה, או מאמן, יעצור את האימון באמצע, יציג מקרה כלשהו, בעיה כלשהי, ויבקש מהתלמידים לפתור אותה על בסיס מה שלמדו עכשיו באימון. אני מדבר על המשחק כאמצעי, לא כמטרה. אני רוצה שיישמו את עקרונות הניצחון במשחק, במשחק האמיתי. והמשחק האמיתי הוא החיים".
"איך תקרא לבית הספר הזה?"
משכתי בכתפי "אולי – חיים שלי…"
זהו פרק מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…
יצחק טויטו
יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.
כל הכבוד לך ידידי יצחק (איציק) טויטו. שבת שלום ומבורך.
אכן ידידי יצחק.הלוואות טובות בעיקר לעתיד הבנק.ישר כח לך ידידי יצחק.כתבה חשובה.ושבת שלום