שיעור מלאכה • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

"ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים

'גֵ'ייפֶה מְכָשֵייפֶה'

כדי להקנות לנו כישורי חיים בסיסיים, העניק לנו בית הספר גם הכשרה במלאכת יד. בשיעורי המלאכה חולקנו על בסיס מגדרי, כאשר הבנות זכו לשיעורי תפירה, בעוד אנחנו, הבנים, נשלחנו ללמוד נגרות.

שמה של המורה לתפירה היה יפה, אך בפי הבנות הוסב שמה לגֵ'ייפֶה, או בצורתו המלאה 'גֵ'ייפֶה מְכָשֵייפֶה'. את שמה זה הרוויחה המורה לתפירה בחריצות וביושר, בהתעמרות במחזורים רבים של תלמידות שפחדו פחד מוות מן הפתיל הקצר שלה ומלשונה המושחזת.

ידיים שמאליות

מטרה טבעית לחיציה של ג'ייפה היו בנות בעלות ידיים שמאליות. כך, למשל, אחת הבנות שביקשה את עזרת המורה בזמן שזאת הייתה עסוקה בלנסות להציל את העבודה של חברתה, ספגה מן המורה נזיפה בנוסח "לכי טמבל, עכשיו אני מתעסקת עם טמבל אחר." ילדות מצליחות יותר, שהציגו בפני חברותיהן בגאווה את החולצה או התיק שסיימו לתפור, זכו לגערה בנוסח "שוויץ מיץ".

"למה היית כל כך רעה?"

קשה היה לבקר התנהגות של מורה באותם ימים, גם מפני הכבוד והאשראי הרב להם זכו מן ההורים, וגם מפני שחלק מן המורים באותה תקופה הביאו איתם משקעים קשים מן המקומות מהם הגיעו.

לפני מספר שנים, נתקלתי בשיטוטיי באינטרנט בסיפורה של אחת מתלמידותיה של המורה יפה. ובחרתי להביאו כאן כלשונו: "… ראיתי אישה שמאוד הזכירה לי אותה. ניגשתי אליה ובעדינות שאלתי 'היית מורה בבית הספר גאולה?' והיא, בלי להתבלבל, ענתה לי: 'אני ג'ייפה מכשייפה.' 

"שאלתי אותה למה הייתה כל כך רעה אלינו, והיא סיפרה לי שבפולין הייתה לה משפחה, בעל וילדים, והיא למדה שם באוניברסיטה. משפחתה נרצחה, והיא הגיעה לארץ בגפה. לא הייתה לה עבודה, והשפה הייתה קשה לה, ולכן הייתה אישה מתוסכלת שלימדה תפירה, ולפעמים הייתה מורה מחליפה להיסטוריה."

מבנה רב שימושי

בקצה הצפוני של חצר בית הספר, עמד מבנה שניצב על עמודי בטון. היה זה מבנה רב שימושי – המשטח שמתחת לעמודים שימש אותנו, כצופים חברי שבט "גאולה", כרחבת ריקודים מוגנת מגשם, בה יכולנו לרקוד בערבי שישי גם בשיא החורף, בעוד שהעמודים שימשו אותנו כקורות השער הצפוני, כאשר החצר תפקדה כמגרש כדורגל. היה למבנה הזה שימוש נוסף, גם אם שולי, שכן שיעורי המלאכה שלנו, הבנים, היו נערכים בחדר המלאכה ששכן בו.  

השם הנורא

המורה למלאכה, שזכה בפינו, ללא סיבה או הצדקה כלשהי, לשם הנורא "היטלר", היה איש ממושקף, נטול חוש הומור, וישר כסרגל. הוא התייחס לתפקידו ברצינות רבה והקפיד להכניס בדרדקים שנשלחו אליו, ערכים של משמעת, סדר וניקיון.

לפני השיעור, נדרשנו להסתדר בזוגות לפני גרם המדרגות העולה אל המבנה, ואז לטפס במדרגות בשקט אחרי המורה, אל תוך חדר המלאכה. בתוך החדר, היינו תופסים את מקומותינו ליד שולחנות עץ גדולים, שהיו מצוידים בכלי נגרות שונים. בכל צד של השולחן עבד תלמיד. בקדמת הכיתה ניצב שולחנו של המורה, ומשם שלט על צאן מרעיתו.

אהבה לסדר ושיטה

מדי שנה, ייצר כל אחד מאיתנו מספר פריטים מעץ, פרי תכנונו המדוקדק של המורה – הדום, מכונית צעצוע, פטיש לרידוד שניצלים ושאר מוצרים מועילים.

המורה אהב מאוד סדר ושיטה, והשיעור היה מתנהל במתכונת קבועה ובלתי משתנה. לפני כל שלב בעבודה, היינו מתאספים סביב אחד השולחנות ומקבלים הסבר על המטלה הבאה – ניסור, שיוף, עבודה במפסלת וכו'. המורה נהג להדגים בעצמו את הפעולות הנדרשות, תוך שהוא מדרבן את עצמו במלמולים בנוסח "הנה כך", "ככה יופי", "ככה טוב", ושאר דברי עידוד עצמי בנוסח זה, שהעניקו למעמד הרציני הזה נופך קומי משהו.

בתום ההסבר, היה כל תלמיד פונה לשולחנו כדי לבצע את הפעולה שנלמדה זה עתה. במהלך העבודה, היה המורה משוטט בינינו ומתרשם מן ההתקדמות שהשיג כל אחד ואחד, כאשר בכיס סרבל העבודה שלו נעוץ עיפרון מיוחד בעל שני חודים שחציו כחול וחציו אדום. מי שביצע פעולה שהמורה התרשם ממנה במיוחד, זכה לסימן כחול במחברתו, ומי שסרח, זכה בו במקום לסימן אדום.

תלמיד שסיים את ייצור הפריט שלו, כולל צביעה בלכה, היה מתייצב עם יצירתו לפני שולחן המורה, כדי לקבל את הציון הסופי. המורה היה בוחן בקפדנות את המוצר, מגלגל אותו בידיו ומציץ בו מכל זווית אפשרית. אחר כך, היה בוחן את הסימנים האדומים והכחולים שבמחברת העבודה, וקובע את הציון הסופי. כל סימן כחול העלה את הציון בנקודה, וכל סימן אדום הוריד אותו.

מה שראה המורה

מהר למדי גיליתי שלא נועדתי לגדולות במקצוע הנגרות. הפינות ששייפתי לא עברו מעולם את מבחן הזווית, הלכה לא נמרחה היטב והשאירה תמיד בועות, ובדרך כלל צברתי גם פיגור של מספר צעדים אחרי ההסברים הקבוצתיים של המורה.

את כישוריי המיוחדים הצלחתי להפגין כאשר נדרשנו לנסר שתי רגליים להדום, מתוך לוח עץ שקיבלנו. כאשר סיימתי לנסר את אחת הרגליים, נשמעה זעקה חנוקה מאחוריי. המורה שסייר בינינו הגיע אליי, ומה שראה גרם לו כמעט להתעלף. 

בשבוע הבא: מה גרם למורה להתעלף?

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':