הנייד בתיקה של ריקי רטט.
היא הוציאה את הטלפון, ומעבר לקו נשמע קולה של חברתה.
"היי, ריקי, מה נשמע?"
"אני מביאה לך את רונן אחרי העבודה, אני חייבת לצאת לפגישה חשובה ואין לי שמרטף."
ריקי שתקה רגע, כל מה שרצתה אחרי העבודה היה לחזור הביתה, לחלוץ נעליים, להכין משהו לשתות ולנוח.
השבוע האחרון היה עמוס במיוחד, והיא הבטיחה לעצמה שהיום היא בעיקר רוצה לנוח.
אך אם אומר לה לא, היא בטח תכעס, חשבה לעצמה.
"אה… תקשיבי … אני…"
"מה קרה ריקי? איני שומעת אותך."
"את מסיימת בשתיים, נכון?"
"כן… אבל…" לחשה ריקי.
יופי, אביא אותו בסביבות רבע לשלוש."
"את פשוט מצילה אותי." הבהירה לה חברתה.
ריקי ניסתה להסביר שהבקשה אינה מתאימה לה, אך בצד השני נשמע קולה הממהר של חברתה.
"תודה, נשמה, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך".
השיחה נותקה. ריקי נשארה להביט במסך, היא לא אמרה כן, אבל גם לא השיבה בשלילה.
בשעה רבע לשלוש נשמעה נקישה בדלת.
רונן נכנס עם תיק קטן, בקבוק מים וטאבלט בידו.
"אני אחזור בשש, גג שש וחצי." הבטיחה ומיהרה לצאת.
ריקי הנהנה קלות בראשה.
בשש וחצי היא לא הגיעה, וגם לא בשבע.
רונן היה רעב, הסלון נראה כאילו עבר טורנדו קטן, וריקי הרגישה את העייפות מטפסת יחד עם הכעס.
בשבע ועשרים נשלחה הודעה: "מאמי, הפגישה מתארכת, עוד שעה בערך. מקווה שזה בסדר.
היא הוסיפה אייקון לב.
ריקי קראה את ההודעה שוב, האצבעות שלה היו מונחות על המקלדת, היא כתבה: "זה ממש לא בסדר, אמרת שש."
מחקה מיד, ושוב כתבה: "אני מאוד עייפה ולא כך סיכמנו."
ושוב חששה ומיד מחקה.
לבסוף כתבה: " אין בעיה."
שתי מילים בלבד, אך הפעם כאשר הביטה בהן על המסך משהו בה התכווץ, היא חשה שיש בעיה.
הבעיה הייתה שהיא אומרת שהכל בסדר, ובתוכה הרגישה אחרת.
כעבור מספר ימים שוב צלצל הטלפון.
"ריקי, אני צריכה שתעשי לי טובה. תוכלי לקפוץ אחרי העבודה לקניון ולהחליף לי את המתנה שקניתי לאימא שלי? אין לי זמן להגיע לשם היום, ומחר אני צריכה להגיש לה."
ריקי נשמה עמוק. היא כבר הכירה את התחושה הזו,
עוד בקשה, עוד סידור שהיא אמורה לדחוף ללו"ז שלה.
אך הפעם משהו בה השתנה.
בימים האחרונים היא חשבה לא מעט על עצמה, על הפעמים בהן אמרה כן, כאשר התכוונה ללא, פעמים בהן ויתרה כדי לא לאכזב ולמנוע אי – נעימות.
היא הבינה שאם לא תתחיל לעבוד עם עצמה, שום דבר לא ישתנה.
ומיד השיבה:
"לא, היום איני יכולה, יש לי דברים שאני צריכה לעשות."
לכמה שניות השתררה שתיקה.
"מה?" שאלה בפליאה חברתה.
"אני לא אוכל להגיע לקניון היום." השיבה ריקי.
"מה זאת אומרת לא תוכלי?"
"פשוט לא מתאים לי היום." השיבה ריקי.
קולה של חברתה התחדד.
"לא מתאים לך? ממתי את עונה לי ככה!"
ריקי הרגישה איך הדופק שלה מתחיל לעלות.
"אני משיבה לך יפה, שאיני יכולה."
"באמת, כל פעם שאני צריכה משהו קטן, אני אמורה להתחנן אליך?" נזפה בה חברתה.
"את ממילא מסיימת מוקדם, מה הבעיה לקפוץ לשם?"
"מצטערת, איני יכולה, יש לי סידורים לעשות."
"סידורים לעשות… " חזרה על דבריה בלעג.
"פתאום נעשית מאוד עסוקה…"
ריקי שתקה.
"אני באמת לא מבינה מה קרה לך ריקי?
שנים את עושה למעני דברים מבלי לעשות עניין, ופתאום כל דבר צריך לבדוק אם הוד מעלתה פנויה?"
המילים צרבו, לרגע עלה בה הדחף הישן, לומר: "טוב בסדר, אעשה." כדי להחזיר את השקט ולמנוע את כעסה.
אך הפעם היא עצרה.
"איני חייבת לבצע כל מטלה שאת דורשת ממני."
"סליחה?" חזרה בפליאה, כלא מאמינה למשמע אוזניה.
"אני שמחה לסייע כאשר אני יכולה וברגע שמתאים לי, אך זה לא אומר שאני תמיד פנויה עבורך."
חברתה צחקה צחוק קצר וקר.
"ואוו ריקי, הפתעת אותי, איני מבינה מה עובר עליך? זו אינה חברות!
ריקי השיבה בקול ברור: "כאשר לא מתאים לי, החלטתי לומר זאת."
"עזבי, אני כבר אסתדר."
חברתה ניתקה את הטלפון.
ריקי נותרה עם הטלפון ביד, ליבה פעם בחוזקה.
מצד אחד חשה אשמה, אך בתוכה הייתה לה תחושה שצלחה בהשמת הגבול.
ומיד עלתה בה שאלה שלא נתנה לה מנוח:
איך קרה שהעזרה שלה, שניתנה שוב ושוב מרצון, הפכה בעיני האחר לדבר מובן מאליו?
זה בדיוק המקום שבו ריצוי מתחיל לגבות מחיר.
אנחנו משיבים בחיוב גם כאשר לא מתאים לנו, כדי לא להכעיס.
שותקים, ובתוכנו מצטברים כעס, עייפות ותסכול.
הריצוי עשוי להיראות כמו נדיבות, אך יש הבדל משמעותי בין נתינה לבין ריצוי.
נתינה נעשית מתוך בחירה.
ריצוי נעשה פעמים רבות מתוך פחד.
הפחד שהאחר יכעס או יתרחק.
ככל שאנו מרצים, הסביבה עלולה להתרגל לכך שאנו זמינים עבורם תמיד.
וביום שאנו מסרבים, נדמה שעשינו משהו חריג.
לומר לא, אינו מעשה תוקפני. אסרטיביות היא היכולת לומר בצורה ברורה ומכבדת מה מתאים לנו ומה לא. בלי לתקוף את האחר ובלי לבטל את עצמנו.
אדם אסרטיבי אינו חייב להסביר את עצמו שוב ושוב, להמציא תירוצים או להתנצל על עצם העובדה שיש לו גבולות.
אכזבה של האחר אינה בהכרח סימן שעשינו משהו לא בסדר.
הגבולות שאנחנו מציבים יכולים ללמד אותנו הרבה על הקשרים שלנו.
אדם שמכבד אותנו יכול להתאכזב, אך עדיין להבין שגם לנו יש צרכים, זמן ורצונות, וכאשר כל סירוב מצידנו מתקבל בכעס ובהאשמות, כדאי לשאול את עצמנו אם הקשר הזה אכן חיובי עבורנו.
ריקי לא הפסיקה להיות חברה טובה, היא החלה להבין שחברות טובה אינה מחייבת אותה לוותר על עצמה.
כל מי שנוטה לרצות אחרים מתוך חשש, צריך להבין:
אסרטיביות מתחילה ברגע שבו אנו מפסיקים לשאול רק "איך הוא ירגיש אם אסרב?"
ומתחילים לשאול גם: "מה יקרה לי אם שוב אסכים בניגוד לרצוני?"
הסיפור המתואר הוא תרחיש קיצוני מאוד.
שיחות חד צדדיות וחוזר התחשבות טוטאלי, מה שיכול להיות נכון לחלק, אך יש להיזהר לא להפוך ממצב של נתינה לאנוכיות.
בחיים בקהילה, עוזרים *בכיף* לא רק מתי שנוח וקל, החוכמה לעשות זאת גם כשזה מוציא אותך מאזור הנוחות, בידיעה שאתה חלק ממשהו גדול יותר.
לארח ילד אצלך משאיר את הבית הרבה פחות נקי מלשלוח לחבר, ועם זאת, כהורה אני משתדל להשאיר את מאזן האירוח גבוה יותר מאשר ההתארחות, ולומד להינות מזה גם בשביל הילד (שלי) וגם בשביל הקהילתיות.
כדאי להדגיש שנכתבה מתאימה לקשרים חד צדדיים, בהם אחד הצדדים כושל בהצבת גבולות.