אם ברצונך לחוש את ריחה של הדממה, רד למערת קודון שבספרד לעומק של חצי קילומטר מתחת לפני הקרקע. חשוב היטב לפני המשך הקריאה, ירידה של למעלה ממאה וששים קומות אל בטן האדמה.
להתאמן בהכנת שעורי בית במלודיקה כשאימא עושה פדיקור במגדל בגובה מעל פני העננים, ניחא, התחלנו להפנים את קיום מגדלי העל, אך לרדת למרתף חמש מאות מטר מטה מטה, נשגב מבינה. השיח הוא, כמובן, לא על מעלית מהירה היורדת אל היעד אלא ירידה איטית, מסוכנת וסיזיפית למערות קדמוניות עמוקות במעטפת הכדור שלנו.
"ממוש' שלי, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שואלת אימא את בנה בן השש.
"אני רוצה להיות ספלאולוג אימא".
מי מכם יוכל להעיד ששמע תשובה כזו מילד? מי שמע בכלל על מקצוע כזה? והאם קיימת בכלל פרנסה שכזו? תשובה קצרה לשאלה היא שאכן קיים מקצוע שכזה והוא 'חוקר מערות'. לעיתים אנשים מחפשים עיסוק מרתק ומסקרן שאינו טומן בחובו פרנסה.
ישנם כאלו שבחרו במקצוע המכובד של רפואת שיניים, אך התמחותם היא בשיני סוסים בלבד. עלמת חן המתפרנסת מליווי שור ברגעיו האינטימיים, כדי שברגע המתאים תאסוף את שפלט לטובת הזרעה שתפיק עגלים חדשים למשק. מקצוע מסוכן. רופא עם התמחות מיוחדת לדגים הוא זניח מול העוזרת היפה של זורק הסכינים. נכון שהוא מיומן ונכון שהוא מתאמן בכל יום, אך מה יקרה אם….
לפתע, כשחושבים, הספלאולוג נראה מקצוע סביר והגיוני הנלמד בכל עיירה. מובן ביותר מדוע מעדיפה מישהי לרדת אל בטן האדמה במקום להיות דוגמנית כפות רגליים למפעל המייצר לק ציפורניים צבעוני.
המפחידה מכולן זו מערה הנמצאת בגאורגיה. מפתחה העליון עד הנקודה הנמוכה ביותר יש לרדת 2.140 מטרים, קצת יותר משני קילומטר. נמדד במדידת עומק מדויקת במכשיר הנקרא נקרא קלינומטר.
מטרת הסיפור איננה לתת שיעור בתולדות המערות אלא לצורך המחשה של חקר וחיפוש במעברים אפלים, מחילות צרות, אוויר דחוס, בליטות ושקעים ועל הכל ריחה של הדממה.
בנעוריי, כספלאולוג מתחיל, תמיד עם חבר, שוטטנו ברחובות ובחצרות הבתים, תרים אחר משהו מעניין מסתורי ומיוחד. גילינו צמחיה וסוגי עצים שונים, בורות שונים ומשונים, סלעים, צוקים ומורדות. ספלאולוג ללא מערה כמוהו כמינקת ללא תינוק. רדיוס השוטטות הלך והתרחב. יום אחד עברה שמועה על פתח מסתורי. מן בור כזה שמפחיד להיכנס אליו ואף אחד אינו יודע מה מסתתר שם. נראה שסוף סוף נמצא תינוק למינקת. לא זלזלנו באינפורמציה והחלטנו לבדוק את אמיתות הסיפור בצורה יסודית. השנה 1951, במעלה רחוב ארלוזורוב בחיפה, מבנה שאכלס לימים את מוסד הרבנות של חיפה העיר.
נכון שהשמועה נפוצה כשהמדינה הייתה בחיתוליה ועדיין נסתייעה במינקת, אך אנחנו ילדים נחושים, ספלאולוגים אמיצים המוכנים להתמודד עם כל מערה בתנאי שלא תהיה מפחידה. מכיוון שלא עמדו לרשותנו מכשירי מדידת עומק, רוחב, גובה ומרחק הצטיידנו בנרות, גפרורים ואפילו חבל ארוך ומקל. ציוד המאפשר, אולי, חילוץ מכל מצוקה.
מיקום המערה די רחוק מהבית. צעדנו רגלי, נושאים את הציוד בתיק מסעות של מגלי ארצות, תיק ישן ששימש בעבר לתיק אוכל לגן הילדים. הגענו ליעד עם כל הציוד. הכניסה לבניין בצד שמאל ובצד ימין צוק סלעי ובפסגתו שיחים סבוכים בגובה רב. חברי, דוד צדיק בן זוגי למסע, ספלאולוג מנוסה שזה מכבר חגג את בר-מצוותו, הצביע לקצה הצוק והסביר שלשם עלינו לטפס. בקולו נשמעת נימה של חרטה. האם הגענו לסוף המסע?
הבנתי שהכתבות בעיתונים ובאנציקלופדיות בסכנה. כיצד ייוודע לעולם הרחב על שני הספלאולוגים הצעירים ותגליתם המדהימה? לא נצטרך להצטלם עם חולצות לבנות להנצחת המאורע.
דרבנתי את שותפי למסע במילות עידוד השמורות למגלי ארצות וכך נפרצה הדרך. הטיפוס והמעבר דרך הצמחייה, מתאימים יותר למטפס הרים מקצועי. דוד הספורטאי מנסה לטפס ראשון ומהר גילנו, שבסבלנות אפשר למצוא כל מיני זיזים בסלע, המאפשרים להגיע אל הקצה. עכשיו נותר רק פילוס הדרך אל תוך הצמחייה העבותה. כמה דקות ושנינו בתוך חצר בניין ישן עם הציוד כשמסבבינו צמחיה המסתירה אותנו מעין כל.
החצר מכוסה בסלעים ומשטחי בטון עבים, כשברזל בנין נעוץ בם ובולט כלפי מעלה. ישבנו על אחד הסלעים לנוח, להירגע מהטיפוס ולתכנן את המשך צעדינו לחיפוש המערה. התאוששות קלה ומתחילים לחפש. מזיזים כל מיני אבנים וסלעים, אך ללא הצלחה. גם אם נסתיים המסע שלנו בשלב זה, עדיין אפשר להגדירו כהרפתקני ומסקרן. אך לא זו הסיבה לבואנו ואנו ממשיכים לחפש.
אין שום סימן לבור ולא למערה. מישהו סיפר איזו הזיה ואנחנו הפתיים האמנו. השקענו כסף רב בציוד, נכון שהחבל הובא מהמחסן של דוד ואת הקרש הצלתי מאחת המדורות של ל"ג בעומר, אך מה עם הנרות והגפרורים?
כמעט והחלטנו לסגת כשסלע מזדקר מהקרקע משך את תשומת ליבי. מרוחק כשני מטרים מהבניין. התחלתי למשוך בחוזקה, אך לא יכולתי להזיזו. דוד מצטרף ובכוחות משותפים דחפנו קצת את הסלע. משהו עמוק ואפל נפער, אך גודלו מזערי. מאמץ משותף של שנינו והאבן מונחת בצד. הפתח נפער מולנו במלוא הדרו.
עומקו מאכזב ביותר, כשישים סנטימטרים. גלשנו פנימה יחד עם כל הציוד וגילינו שאנו נמצאים במנהרה אופקית שצידה האחד מסתיים לאחר צעד או שניים ולכוון השני אפשר להתקדם פנימה. לפני הזחילה פנימה עשינו שני דברים. הדלקנו נר ראשון, לא של חנוכה כמובן ונשאנו תפילה שאף אחד לא יכסה בטעות את הפתח עם הסלע הכבד. אנו עלולים להישאר במערה לנצח, או עד ששני חברים סקרנים ספלאולוגים חובבי הרפתקאות יגלו אותנו, מבלי שיש לנו שליטה על איך שנראה אז.
זחלנו בתוך המנהרה כשני מטר פנימה כשבור ענק נגלה לנגד עינינו. קוטרו כשני מטרים ועומקו בלתי ידוע, על פי ריצוד אור הנר אמדנו את הגובה בכארבעה מטרים. נתון לשינויים.
מה קורה אם נתקלנו בבעיה של טעות אופטית? נכון ששנינו מומחים באומדני גובה וריצוד של נר צעצוע מספיק כדי לקבל מידת גובה מדויקת ונכון ששנינו תוך שנה שנתיים ניכנס לגיל ההתבגרות. מה יקרה במקרה של טעות באומדן והגובה יהיה, נניח, שלושים מטר? אולי נתקלנו בבאר חרבה ובתחתיתה מונח דלי חלוד ששריטה ממנו עלולה לגרום צרות. אף אחד משנינו לא חשב כיצד נטפס חזרה מעומק של שלושים מטר. האמת זה פרט שולי לספלאולוג.
הגענו כנראה ליסודות הבניין, וכל הציוד שהבאנו לא מאפשר ירידה לתחתית הבור. עלינו לקפוץ פנימה אם ברצוננו להמשיך ולגלות את ההמשך. ישנם סיפורים מופלאים על הקפיצות שלנו, אך קפיצה כזו טרם בוצעה. קפיצה לתוך בור שאינך יודע בוודאות היכן התחתית שלו, אינך יודע מה מונח שם ואינך יודע בוודאות שישנה תחתית כלל. יצר ההרפתקנות חיסל את שאריות ההיגיון והשכל שהיו לנו והתחלנו להתארגן לקפיצה.
חיפשנו איזה זיז בסלע על מנת לצמצם גובה ומצאנו אחד כזה. הורדנו רגל כלפי מטה, זינוק ואנחנו בתחתית הבור. לא טרחנו לחשוב מה נמצא בתחתית הבור, זיזים אבנים או ברזלים ולא על רעיון כיצד מטפסים חזרה, אם בכלל.
אם מישהו היה מספר לי סיפור כזה, הייתי מכנה אותו שקרן, או במקרה הטוב גוזמאי ואת הקופצים הבלתי זהירים הייתי מגדיר כטיפשים ואפילו יותר. נכון שזו הרחבת אופקים ללא חציית אוקיאנוסים הרחק מהבית, וללא טיולים מסעות יקרים ברחבי העולם.
למי שתהה אומדן הגובה לקפיצה החטיא רק במעט. השהייה הקצרה באוויר לא אפשרה לראות את הילדות חולפת ביעף מול עינינו. לא הספקנו לראות אור בוהק וזיו השכינה המגיחה מתוכו ושואלת:
"כל כך צעירים וכבר רוצים לבקר אותי?"
והייתי עונה בנועם ומתנצל על טעות בכתובת וכמובן טעות גורלית בהחלטה פזיזה על זינוק לתהום אל הלא נודע.
נחתנו בשלום, או אז הרגשתי את ריחה של הדממה. אפילו טנטון זעיר נדם בתוכה….ריח של פחד. מי חש בחייו ריח של פחד מהו?
כיאה למגלי ארצות נועזים ההתאוששות הייתה מהירה ובעזרת נר שני רגיל, לא שמש, ניסינו לבדוק מסלול המשך. המעבר הלאה מן הבור היה רק לכוון אחד. נדחקנו בכוח רב בין קיר בטון מצד אחד ובין סלע ענק מצד שני. לאחר כמה צעדים בתוך הנקיק הצר והגבוה כל-כך הגענו לחלון קטן מסורג ואטום בפחים קרועים ומחוררים. הצצנו פנימה ובעזרת הנרות ראינו חדר קטן מלוכלך מאוד. אנחנו נמצאים מול המרתף של הבניין. אינני מספר על עומק החדירה לכיוון ליבת כדור-הארץ כי לא היה ברשותנו קלינומטר המשמש צורך זה בצורה אמינה ומדויקת.
כמות האבק הבהירה שנפש חיה לא ביקרה בו מזמן. שולחן רעוע וכיסא במרכז החדר. לא הצלחנו לגלות דלת כניסה כל שהיא לחדר. החלטנו שזה חדר חקירות מתקופת הנאצים. פה בחדר מסתורי זה חשפו את כל הסודות ונראה שכל הישיבות והתכנונים המבצעיים יצאו מפה. כאן נפח האויב את נשמתו כשהוצא להורג. חדר סודי כמובן. סודי ביותר. מיד הקזנו דם ונשבענו לנצור את הסוד בליבנו ולא לספרו גם אם יבטיחו לנו שתי קוביות שוקולד מריר או יצרבו לנו קשות את הבלורית.
מי שתכנן והקים את החדר כבר אינו בין החיים. הנחקרים שעונו למוות אינם יכולים לדבר ונכון לרגע זה, אנחנו היחידים בעולם היודעים את הסוד וזו הרגשה נפלאה ונכון שקצת מפחידה. מחשבה החלה לקנן וכנראה ראיתי פלקט בשפה זרה. האם האויב הצליח להקים מטה?
לאחר כל ההתרגשות צריך להתחיל להתארגן לדרך חזרה. עכשיו אנו קולטים שאת קפיצת האומץ צריך להפוך למשהו הפוך, לטיפוס. אור הנר המרצד לא עזר להתמצאות והפחד מנוכחות של גורם נוסף, גורם עוין גבר. התגלית כבר מאחור וצריך לצאת אל האוויר הצח במהירות. למותר לציין שכל הדו-שיח שלנו מתנהל בלחישה כדי שלא נפר את ריחה של הדממה ושאוזן עוינת לא תוכל להקשיב לנו.
הדלקנו נר שלישי. איני בטוח שהציוד שלנו מכיל נרות לכל החנוכייה. צריך להזדרז כי ללא הנר החשיכה בגוונה השחור תשתלט סביב והראייה תרד מיד לעיוורון מלידה.
מחפשים זיזים שיעזרו לטיפוס למנהרת היציאה. אלוהי הספלאולוגים עזר לנו ותוך דקות היינו למעלה, זוחלים אל פתח היציאה. ריחה של הדממה הופר בהלמות ליבי שנשמע בשני קולות וכתלמיד מוסיקה מיד הבנתי שישנו לב נוסף המפר את השקט.
אור היום שחדר משם הרגיע אותנו מהחשש שאיזה עובר אורח טיפס על הסלעים כמה מטרים מהרחוב, חדר לחצר מבעד לצמחייה העבותה וסתם את הפתח. כך כל תפילותינו נענו.
את המוט והחבל שהבאנו לצרכי טיפוס ומילוט השארנו בחוץ לשעת צרה ושם המתינו לנו. את שארית הציוד החבאנו בתוך גומחה וערכנו מספר סימני זיהוי בפנים ובחוץ, על מנת שנדע אם ביקרו אותנו מגלי ארצות, ספלאולוגים בלתי קרואים שבאו אף הם לחפש איזו תגלית מרעישה או הרפתקה.
חזרנו למערה עוד מספר פעמים. עשינו את המסלול פנימה והחוצה כולל הקפיצה עד שהגענו לשלמות. שלטנו בכל הזיזים והכרנו כל כרכוב וזיז. אפילו את הסלע הגדול שחוסם את הפתח פתחנו בקלות בעזר מוט שהחבאנו בין השיחים. המיומנות שלנו הפכה את המסלול לקליל וכך החל לאבד מקסמו, עד שהפסקנו לבקר במקום בכלל. גם טרישטאן ואז טיישיירה הפורטוגזי שגילה בשנת 1419 את איי מדיירה ביקר פעם פעמיים שלוש ופנה לעיסוק אחר.
כשאני מעלה על הכתב את הסיפור, באישור דוד שותפי לדרך, אני מציין שחלפו כמה עשרות שנים וגם פצע הקזת הדם הגליד זה מכבר אז מותר לגלות.
אם מי מכם רוצה לבדוק את המנהרה ורוצה לחוש מהו ריחה של הדממה, אז בכניסה בצד ימין בתוך המנהרה ישנה גומחה קטנה מכוסה באבן ובתוכה החבאתי מספר נרות וגפרורים. אז בזהירות, בבקשה! הינזרות מפיתות וקממבר כמה ימים כדי שתוכלו להדחק בנקיק הצר, הביאו אתכם מקל וחבל שאינם לשימוש ובשעת חירום תוכלו לחשוב על שימוש יאה והעיקר אל תהיו פזיזים ובלי פאניקה, כובע אין צורך להביא, אך מים חיים כדאי. בהצלחה!
האם הכתבה עניינה אותך?