סימן השאלה המוזהב

רק לפני כמה חודשים הכנסתי לכיתה שלי את הקסם הזה שמשנה את ההוויה.
תשפטו בעצמכם.

אחד המתוקים, עם תספורת קוצים מהבוקר, פונה לחבר: "הכנת שיעורי בית?"
החבר: "לא, היה ל"ג בעומר, לא הספקתי."
המתוק: "אני עשיתי את שני הדפים ועוד דף. אימא לא הזכירה לי כלום, נשבע'לך".

רק שתדעו שהמתוק הזה לא בעניין של שיעורי בית, ואגב גם אני לא.

סתם שמעתי, לא צותתי, והחלטתי להתערב: "אני יכולה להודות לך על משהו ששמעתי עכשיו?" ( קלפי ההודיה שלי תלויים אצלנו בהדרת כבוד על מתלה העץ בכניסה לכיתה).
הוא: "שאביא ת'קלפים לשולחן העגול?"
יש להם קטע כזה, להביא ת'מתלה ולהניח במקום שכולם רואים.
שלושה מאחור מתלוננים מיד שלא רואים.
קטנה עם קעקוע לב על גב היד, שיושבת בשורה הראשונה: "את יכולה לשים על השולחן שלי, אין לי בעיה. שכולם יראו."

אני מודה לה על הנדיבות תוך שאני שולפת את הקלף (מורה או לא מורה?) היא מרוויחה את כיסא התכלת שלי ואת השולחן העגול ואני פונה אל הקיפוד השקדן שלנו: "שמעתי שהכנת אתמול את כל… כל… כל… השעורים, אפילו מעבר למה שביקשתי, ואפילו שהיה ל"ג בעומר."
הוא בחצי חיוך: "אה, הקשבת?" 
אני: "שמעתי."
הוא: "שמעת הכול?"
אני: "נראה לי."
ברבית מתוקה, שהגיעה היום עם שש צמות, עושה הבחנה: "שמעת זה במקרה? והקשבת זה לא במקרה?" 
אני: "אני חושבת, משהו כזה."  רשמתי לעצמי ללמד אותם בהזדמנות את המילה לצותת שפירושה להאזין בסתר לאחרים ללא ידיעתם.
אני פונה אל הקיפודון שלנו תוך שאני מתחילה להוריד קלפים מהמתקן: "אז תודה לך על ה…חריצות שלך, העצמאות, לקיחת האחריות…".
קטנה, שקטה רוב הזמן, נפתחת: "גם שקדנות זה מתאים, למדנו את זה מלפני ל"ג בעומר."
אני: "נכון, תודה לך גם על השקדנות."
המתוק שאתמול בשיחת הורים התלונן שזה "סיוט, סיוט, הקלפים", מכוון אותי בספונטניות: "תודי לו גם על ההשקעה."
הוא, שתמיד ענייני כזה,  מאלה שרואים אותי עמוק (לפעמים מביך) ממשיך: "את זוכרת שאמרת שתמיד כשעובדים עם הקלפים אני אהיה לידך? ואולי לאט לאט זה יהיה לי מעניין? אז אני בא". מוריד את הקלף "השקעה", תולש יותר נכון.

הלך האטב העדין מהעץ, נשבר. "אוי סליחה, לא התכוונתי".

עכשיו יש לי ביד – שקדנות, לקיחת אחריות, עצמאות, חריצות והשקעה.
אני מחזיקה אותם כמניפה, מגישה לשקדן שלנו, ומניחה אותם מולו כמנחת תודה: "תודה לך על כל אלה".
הוא מסתכל עלי, מחייך, פורש אותם, מרגיש מכובד, מתבונן לכל עבר כדי לוודא שכולם ראו: "זה נשאר אצלי?"
אני: "כשתרגיש שמספיק לך, תתלה בחזרה. זה כבר שלך מבפנים."
מובך הקטן, אני מרגישה. אז תוך שהוא הולך למתקן הקלפים, הוא כבר מתחיל להגיד: "תודה לך על…"  ואני: "בעדינות מתוק, האטבים שלנו עדינים."
והוא עם האצבעות הפצפונות, מגיש לי את הקלף: "תודה על החיזוק."

זו עם שש הצמות של יום שישי, שואלת: "אפשר שגם אני אודה לאבא שלי?"
באה, נעמדת: "אני רוצה להודות לאבא על התיאום. אתמול הוא התייעץ איתי. יכולנו לנסוע או לשפיים או ליום הולדת, הוא לא החליט לבד ובסוף בחרנו ביחד שפיים."

ילדון עם שיער בעיניים: "וגם על שיתוף הפעולה?" היא מסתכלת עלי כדי לקבל אישור. "מתאים לך?" אני מתעניינת, והיא: "כן זה כמעט אותו הדבר."
"אז תודי לי על הייעוץ" כך השובבון תוך שהוא מזיז את השיער מן העיניים.

ניגשת זאת עם העיניים העצובות גם כשהיא שמחה: "גם אני יכולה עם הקלפים?". "כן, בואי."
היא באה ובשקט בשקט, אומרת: "יכול להיות שאני לא מדייקת או שאני טועה במילה…" (יש לנו 101 קלפי הודיה ואנחנו לומדים לדייק).
אני אומרת לה שהודיה נפלאה בכל מקרה, גם אם לא מוצאים את המילים הכי מדויקות, העיקר שזה מהלב.

המפקח הסמוי שלי שזוכר הכל: "אבל כדאי לדייק, שמי שמקבל את המילה ירגיש שרואים ממש את הלב שלו."

 היא: "טוב. אני מודה לאבא שלי על הקלילות, כי אתמול באו אלי חברות בהפתעה והוא היה בקלילות ואפילו הכין לנו ארוחת ערב."

זה שלידי ש"שונא ת'קלפים", שולף את הקלף עם סימן השאלה המוזהב ואומר: "יש לי משהו שאין כאן. תודי לו על הזרימה, הוא זרם אתך…"

צחוקים.

השקדן הקטן שקיבל ממני מניפה עם מנה מרוכזת של קלפי הודיה על שעורי הבית, מצביע: "אני יכול להגיד משהו שקשור לממקודם? "
אני: "למה ממקודם?" הוא: "את נתת לי את הקלפים ואמרת לי, זה שלך, אבל אני לא מרגיש שזה שלי." 
אני: "מז'תומרת?"
הוא: "שאני לא חושב ככה."

וואוו ,יש כאן חומר לעבודה. אמנם תכננתי להתקדם לשם בשיעור הבא, אבל יאללה, זורמים: "אם אתה היית צריך לתת לעצמך תודה, היית בוחר בקלפים האלה?"
הוא: "אני?  לי?  לא אני לא. אין לי קלפים על עצמי, ואם את לא היית אומרת לי, לא הייתי חושב את המילים האלו".

המתולתל מהכדורגל: "כי זה שוויצר, זה אגו, שמישהו אומר תודה לעצמו, אין דבר כזה."

עכשיו תקשיבו. פעם בשבוע מתנדבת אצלנו נערה מכיתה י', עדינה ויפה. היא לא מתאפקת ונחשפת בפני הקטנים בבגרות שמפתיעה אותי: "אתם יודעים ילדים, זאת הבעיה שלי כל החיים, שאף פעם לא ידעתי להגיד על עצמי משהו טוב. זה חשוב ילדים. אפילו עכשיו, עם כל הקלפים… אין לי כל כך מה להגיד."

קטנה, מלכת צביעת המנדלות: "תודי לעצמך על ההשקעה. כל יום שישי את באה אלינו. רוצה את הקלף?" לא מחכה לתשובה ורצה למתקן (אופסיק, שוב הלך אטב) תולשת קלף ונותנת לגדולה.

תקשיבו, נכון הזוי?

טוב, מכבים את האור. אני מדליקה נר, מבער עם שמן יערות (בבקשה אל תגלו לפיקוח) שמה את מתלי הקלפים במרכז הכיתה, וכותבת על הלוח (בכל זאת מורה צריכה שיהיה איזה משהו דידקטי בשיעור ה-לא מוגדר במערכת- הזה): "כולם מוזמנים להסתובב בין המתלים ולבחור קלף, מתוך הכוונה להודות לעצמי."

בדממה ובכבוד פוסעים הפצפונים, רק מתבוננים, לא ממהרים להוריד. לאט לאט. אחד אחרי השני.

קטנה שנדבקה ממני שואלת: "את יכולה לשים את "חיוכים" בדיסק? (איך לא, זה הרי השיר שלי, חווה אלברשטיין במלוא הדרה, כולם כבר מכירים) אני שמה, וכמה פצפונים מצטרפים: "אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא, אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם…"

הם מתחילים ללקט קלפים בעדינות, כמו פרחים. לא תולשים, שומרים על אטבי העץ הקטנטנים.
אני רואה שלא כולם לקחו ומזמינה, רק את מי שרוצה, לעמוד מולנו ולהודות לעצמו.
קטן עם חולצה בלי סמל מגיע: "תודה לי על חוש ההומור." זה שלידו מגיב: "זה נכון, אתה מצחיק."
קטנה עם קוקו גונגול: "תודה לי על הכנות, שאמרתי לך פזית בבוקר שלא הכנתי שיעורים."

אנרגיה רכה של גשם טוב, חמים ועדין. תודות מתחילות לצוץ כמו פטריות. הם באים הילדים, עומדים זקופים, מודים לעצמם ושבים למקומם. מן התחלפות טבעית, מבלי שאזמין. אני לא עושה כלום. זה פשוט קורה. "תודה לי על האחריות להכין לי אוכל לבית ספר", "תודה לי על היצירתיות, כי יש לי רעיונות יצירתיים."
סורי, בחיים לא אצליח להעביר במילים את תדר הכבוד שהלך שם. מה זה הלך, התרונן.

אני קולטת שעוד שנייה הפסקה, אז אני שואלת אותם אם גם אני יכולה להודות. "שונא השפה" הקטן שלידי, נאמן לתפקידו, מישיר מבט: "איזה קלף לתת לך?"
אני מסתכלת ומהססת: "אין אותו, ת'קלף הזה."
הוא מגיש לי את הקלף שעליו נמצא סימן השאלה המוזהב: "אז תמציאי."
אני ממלמלת: "תודה לעצמי ש… (לא מוצאת את המילים) ש… שנכנסתם לחיי."

צלצול.