שלישיית "הגשש החיוור," מלחמת יום הכיפורים. צו מנחה להופעה נוספת מיני רבות. אנחנו בדרך למפקדת האוגדה של אריק שרון אי-שם בסיני והגענו עם רדת החשיכה. המדבר היה למישור אין סופי עד לקו האופק. צמחיה נמוכה מאד ודלילה יותר, פזורה בכל השטח. סביב שטח המאהל החול קשיח ומאפשר הליכה נוחה.
בסיור שנערך לנו במקום נלקחנו לקרון המלחמה של המפקד, אריק. קרון נגרר שהכיל חדר שינה, חדר רחצה ושירותים. אני נזכר בסרטים הרבים שראיתי בילדותי על המלחמה הגדולה, בה גנרלים התגוררו בקרונות כאלה וליוו את הלוחמים בתנאי שינה ומחיה שאפשרו להם להיות הצלולים ביותר ולהחליט את ההחלטות הנכונות ביותר בזמן הנכון. עכשיו אני מסתובב בתוך קרון כזה. הקצין המלווה מרבה בפרטים ומסביר כל פרט.
לאחר ההופעה הוזמנו לארוחת ערב. אם מישהו חושב להתנצל על ששכח את המסטינג אז טעות בידו. אנחנו מדברים על ארוחה, שלמעט השטיח, בת חמישה כוכבים פלוס.
החזית הפתוחה של האוהל הייתה מונפת אל-על ובעזרת מוטות יצרה מעין גגון גבוה. מתחת לגגון עמד שולחן ארוך שסופו בתוך האוהל וסביבו מעל עשרים כיסאות. התיישבנו סביב השולחן. אריק שרון המפקד, מספר קצינים בכירים ואנחנו הלהקה המגויסת. מספר חיילים, שמגבת לבנה נעוצה בחגורת מכנסיהם ושימשה כסינר, היו המלצרים. קיבלנו ארוחת מלכים, שלא הייתה מביישת מסעדה טובה בתל-אביב. ארוחה שכללה מבחר עשיר של מנות מיוחדות, משקאות אלכוהוליים במגוון רחב מתוצרת חוץ וסיגרים משובחים לקינוח.
המנות הראשונות הוצאו וביניהן בלטה מנת חומוס שלא דמתה לחומוס שאני הכרתי, 'מסעדת-אסקנדר' בעיר התחתית בחיפה בה בילינו בשנות ילדותי.
הרקע המוסיקלי לארוחה היו קולות נפץ של הקרבות שהתחוללו לא הרחק. נשמע קול נפץ של יציאת פגז ואחרי כמה שניות, פגיעה. הבזק אור בשמיים ואחריו קול חזק של התפוצצות. הרעש לא היה מחריש אוזניים בגלל המרחק, אך נתן לתמונה נופך סוריאליסטי. האופק שטוח ומדברי לארבע רוחות השמיים ואנחנו שתולים במרכז. הרגשה של חוסר אונים וחוסר יכולת הגנה מפני זר זומם.
עשרים איש יושבים ליד שולחן באמצע המדבר. אוכלים מאכלים המיועדים לאניני טעם ממטבח של מסעדה מפורסמת. הטבח, שף שעבר השתלמות מיוחדת אצל הגדולים בפריס ועכשיו מיישם את שלמד, במדבר. תאורת הרקע מתבצעת על ידי ירי של פגזים בני עשרות ק"ג האחד. אוירה מיוחדת במינה.
כל קצין שיצא לחופשה בת כמה שעות, כך סופר, קיבל משימה להביא עמו מספר מוצרים כדי לשדרג את האוכל ומה שסביבו. אם הייתי רואה את כל מה שתיארתי בסרט, בוודאי הייתי טוען לחוסר אמינותו של הבמאי, שחייב להיגמל מידית מהחומרים האסורים, בהם הוא משתמש. צריך לנצל את כל משאבי הדמיון כדי לקלוט את התמונה הזו באמצע המדבר.
למחרת כבר דהרנו בכבישי סיני בדרכנו לאוגדה אחרת. הגענו לחניון טנקים, שם יצר הטבע מקום אידיאלי להופעה: תלולית גבוהה שימשה כאמפיתיאטרון ואנחנו למרגלותיה. כולם ראו הכול ואף אחד לא הסתיר דבר. האזור כולו מלא תלוליות עפר חולי קשה ולא טובעני. ארוחת הערב חיכתה לנו מיד אחרי ההופעה. החשיכה כמעט מוחלטת ותור של חיילים השתרך כדי לקבל את המזון. מגי חברי ואני הצטרפנו לתור שטיפס במעלה הגבעה והתקדם בקצב מניח את הדעת. משטח ישר במעלה התלולית סימן את סוף התור, עליו ניצבה חבית גדולה שעמדה על מספר אבנים. מתחת לחבית כפיסי עץ בוערים ובתוכה שמן רותח. הטבח הראשי עמד ושבר פנימה לתוך השמן הרותח ביצים רכות, שתוך שניות הפכו לחביתה. קרטוני ביצים היו מונחים בצדו האחד ובצד השני קרטון גדול ובו פרוסות לחם שחור בעובי חמישה ס"מ. הארוחה הורכבה מפרוסה עבה אחת ועליה חביתה ספוגה בשמן טיגון טרי מהחבית ועוד פרוסה. סנדוויץ' קרבי טעים, בריא ומשביע.
הסטתי את ראשי הצדה ומזווית העין ראיתי כמה ברזלים על כתפו של זה שעמד אחרי. הסתובבתי אחורה בבהלה ומצאתי עצמי עומד פנים אל פנים מול האלוף אברהם אדן "ברן". בגמגום פיניתי לו את מקומי כדי שיוכל להתקדם לפני במעלה התור. הוא סרב בתוקף, חיבק את כתפיי והחזיר אותי למקום בו עמדתי קודם, לפניו. וכך חיכינו בסבלנות עד שהגענו לסנדוויץ' המיוחל.
שני אלופים, שתי ארוחות קרביות מזינות, מה השוני?