החיפושים המתמידים אחר נערות חדשות למסיבות שלנו, הניבו לא מעט סיפורים. אחד מהם אירע, כשאברהם ויינברג ואני מסיירים ברחוב הרצל חיפה, תרים אחר בנות המין השני העונות על הקטגוריות המיוחדות שתזכינה להימנות עם קבוצת האורחות החדשות במסיבות שלנו. ליד קולנוע 'אורה' ראינו שני נערים מטרידים שתי עלמות חן, שבהחלט עונות לקטגוריה של 'מתאימה', אחת מהן אפילו מאד.
ניגשנו על מנת לעזור והמציקים, ללא קרב, נמלטים מיד. במקום לקבל מילות תודה קיבלנו דממה. צעדנו עם שתיהן כברת דרך, מפעילים את קסמינו והן ללא אומר פשוט שומרות על זכות השתיקה. תכונת אופי שאיננה מבשרת טובות. אנחנו שבאצילות נפש סיכנו את חיינו כדי להצילן משני המטרידים החצופים הפכנו בעל כורחנו למטרידים בעצמנו.
שלפנו את מיטב המילים היפות ואמרות-השפר שהיו כבר שגורות בפינו, אך הכל לשווא. לפתע, מסתובבת הבכירה שביניהן ואומרת לי: "אילו היית אילן סגל בוודאי שהיינו באות למסיבה שלכם".
לך שכנע אותן שאין לך אחות כשאתה ללא תעודה ובלי מסמך מזהה. אני מחפש אפילו בגרביים. אין שום נייר. הבדיחה הכי מצחיקה שסיפרתי להן וזאת על פי הצחוק המתגלגל שלהן, הייתה, שאני הוא אילן סגל אותו הן מחפשות.
"היית מת" הייתה תשובתן לכנותי.
שכנעתי אותן לבוא לביתי ולשוחח עם אמי הורתי, שתשכנע אותן שאני אכן בנה ונושא את השם המבוקש. אינני יודע מה הסיפורים ששמעו עלי או על החֶברה אליה אני משתייך. בסופו של דבר הן באו, בילו, חזרו ובילו עד שנעלמו כמו עוד רבות אחרות באותה תקופה. אנא! אם מישהי מכן השתיים שהתגוררתן ברחוב השומר, קוראת סיפור זה, צרו קשר. זוכרים את ציפי היפה?
הוועדה האחראית על הניפוי, עשתה עבודתה נאמנה. אחת השיטות הקלות הייתה שינוי זמני של מקום המפגש, מבלי להודיע לנדון, שמהר מאד הבין שתפקידו הסתיים. שיטה אחרת, שחצנית במקצת, הייתה שיחה מלב אל לב שבה מודיעים לנדון שישתדל לבלות במקומות אחרים. נערה שהצליחה להתחבר לאחד הפנויים המקובלים, מקומה מובטח גם אם היה לה שלילי ביתר הקטגוריות.
מסיבה אחת, ביום-העצמאות אצל שמעון רייכשטט (אח של אברמ'לה עופרים), הייתה יוצאת דופן במיוחד. מרוב דאגה, שלא תהיה מספיק עשירה בבנות המין השני, עבדנו כל השבוע שעות נוספות בגיוס. בליל המסיבה התברר שאנחנו סובלים מפיצוץ דמוגרפי רציני.
למעלה משבעים בנות מול כעשרים בנים. בחדר המדרגות ועל המדרכה, נערות מהמיטב בחיפה רבתי, ממתינות לתורן להיכנס ולרקוד עם אחד המקובלים. הצלחה תיתן כרטיס קבוע להמשך הדרך בחברה. היום זה נשמע נוראי ומאד שחצני, אך מה לעשות? כך בדיוק התנהלו הדברים.
בעוד אנחנו צוהלים ושמחים, נכנסו "צמד העופרים" בגלגולו הראשון. שמוליק' קראוס ואברהמ'לה רייכשטט, שהיה תושב קבע בדירה בה חגגנו. בקשה מיוחדת לשמוליק', שידגים לנו צעדים בסטפס. מה ששכנע אותו לביצוע המשימה היה כנראה קהל הצופות. צעירות עדיין, אך סביר שתתבגרנה במהירות. הריקוד של שמוליק' במרכז החדר, הפסיק את המסיבה שלנו, אך זכינו בחוויה שונה מהרגיל.
את סגנונות הריקודים למדנו בבתי-קולנוע. סרט שבמהלכו הוצג ריקוד כלשהו, זכה לצפיית שיא. כך תרגלנו את מה שראינו ולימדנו את כולם. גם בעלי הרגליים השמאליות שלטו ברוב הריקודים. אם זה סלואו, טנגו ופסודובלה, דרך רומבה, צ'ה צ'ה צ'ה וסמבה. בפסגה, הרוק'נרול ובכמות מזערית גם בָּיוֹן וצ'רלסטון. הטוויסט הגיע בשלב מאוחר יותר כריקוד מודרני.
הריקודים האיטיים נקראו בעברית ריקודי לחץ. הריקוד הנכון היה בחשכה כמעט מוחלטת. ריקוד הלחץ שישמש כהשראה להורמונים המשתוללים שבמידה והיו הופכים לגז, הרי שגץ אחד קטן היה יכול לפוצץ את הבניין כולו. חלק מהריקוד היה ידיעת המילים בע"פ. בריקוד הלחץ שמשנו כולנו כמקהלה מלווה לסולן המזמר, כשכולם שרים את השיר יחד אתו. מי שלא הצליח לשיר, ידענו שההורמונים ניצחו והוא בשלב של לפני תרדמת. אז מגיע הרוק'נרול שמחזיר את כולם למסלול ומפזר את כל ההורמונים מן הרחבה.
הסיגריות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. ולכל יציאה נוסף לנו חבר חדש קטן בכיס. בצלצל שאמור להיאכל בסוף הערב על מנת להפיג את ריח הסיגריות לפני הכניסה הביתה. יום חורף סגריר, אבא מציע לי את כפפות העור שלו לחמם את ידיי בקור. המחווה נתקבלה בתודה.
אתנחתא לחמצן:
באותו היום חזרתי הביתה כשבפי ריח של בצל, אך הכפפות, במיוחד בשתי האצבעות של ידי ימין, הדיפו ריח עז של סיגריות. אמי גילתה את סודי ושוחררתי מהבצל. לא עישנתי מעולם ליד אבי עד שהפסקתי לעשן כעשרים שנה לאחר אירוע זה. ההורים ידעו בוודאות על מנהגי הקלוקל, אך הבינו שאם זה לא יבוא ממני, חבל על זמנם בשכנועים לעשות זאת ואכן צדקו.
סיום מיוחד היה למסיבות קיציות. בחצות, כשכולם עייפים ולחים מזיעה, מישהו זורק את הרעיון לאוויר. מסיבת חוף. חלק מהחברים פורש בשלב זה לשנת לילה והשאר יוצאים לדרך. כל אחד הולך לביתו על מנת להשאיר פתק להורים על שינה מחוץ לבית ודרך אגב מביא שלל קטן, חלת שבת, בקבוק יין או אבטיח, כל אחד על פי יכולתו. על מנת להעריך את גודלו של המבצע, צריך להבין שהמרחקים בין מגורים של אחד לשני הם אדירים. מכונית אין לאף אחד אוטובוסים ביום שישי בחצות אין. על כסף למונית אפילו לחלום אי אפשר. כל המסופר מתבצע רגלי וזאת לאחר מסיבת ריקודים סוערת. רץ מרתון מיומן, לא יעמוד בקלות בתרגולת של ערב כזה. כך צועדים רגלי לחוף-הים, החוף השקט.
מגיעים לחוף, שרים, רוקדים, טובלים בים. יש מי שמפיג את שרידי ההורמונים מאמש וישנם המתחילים לנמנם. אם היו מגייסים אותנו בתקופה זו לקומנדו הימי, היינו יכולים לקבל תואר "לוחם" ללא אימונים ארוכים ומפרכים. לאט לאט מתחילים להגיע ראשוני המתרחצים משכימי הקום.
השתוללנו כך עד שעות אחה"צ המאוחרות ואז באפיסת כוחות כל אחד לכוון ביתו. אמי לא מרוצה מחיי ההפקר שלי, אך כמו גדולה, מנסה לקבל בהבנה את השיגעונות כולם, בהבנה ובתקווה שחיי הנעורים אינם לנצח.
שרשרת המסיבות אצל משפחת רייכשטט נקטעה בשל מותו הטרגי של אביו של שמעון. האחים אהרון ואבי שמש תרמו את דירתם כמקום חדש למפגשים שלא נהנו מהרצאות אורח על שימוש בהיפנוזה של כרישים. ריקודים ושיח עליהם היה העיקר במפגשים.
מי שצפה בהנאה מרובה בסדרה של סרטי 'אסקימו לימון' חייב להפנים שהסדרה אכן נחמדה, אך היא חיקוי עלוב ביותר לאסקימו לימון שלנו.
אני מצר על סגנון ההתנהלות שלנו כלפי המין החזק שהן כמובן הנשים. זה היה הסגנון בשנות החמישים ואף לא אחד צייץ שמשהו לא תקין, אפילו לא הנשים עצמן. עוד סיפור שאינו מאפשר לי להיות, אולי בעתיד ראש-הממשלה.