מבית החולים רמב"ם יצאתי עם מפרק חדש. לא בדיוק מתנה עטופה, אלא יותר כמו חלק חילוף יוקרתי שהוכנס לגופי ותבע תקופת הסתגלות.
בתקופת ההרצה בבית החולים האיטלקי, במסדרונות הארוכים של מחלקת השיקום, גיליתי כי ההליכה אינה פעולה אחת, אלא משא ומתן מתמשך בין הרצון לבין כוח המשיכה. ההליכון היה כלי שייט קטן שעליו חציתי ימים איטיים ואילו הקביים, שהגיעו מאוחר יותר, היו שתי נקודות משען בעולם שפתאום איבד קצת מיציבותו.
לעיתים נדמה היה לי כי גופי אינו אלא אתר בנייה. השרירים עבדו במשמרות, שיווי המשקל עבר שיפוצים, והמפרק החדש היה כמו אותה דיירת שזה עתה נכנסה לבניין, עדיין לא זכרה את כתובת הבית, אבל כבר היו לה דרישות. לפחות שילמה מראש את השכירות.
בית החולים האיטלקי היה בעבורי, לפרק זמן קצר, מעין אי בין שני חופים. מאחור, העולם שבו הלכתי בביטחון ומבלי לחשוב על ההליכה. מלפנים, העולם שבו שוב התאפשר לי ללכת, אבל בינתיים ניתן להתקדם אליו בסבלנות של מי שחוצה נהר על אבנים חלקות.
בפיזיותרפיה לימדו אותי מחדש את מידת הדברים. כמה רחוק הוא רחוק. כמה גבוה הוא גבוה. כמה מאמץ מסתתר בתוך תנועה שאתמול אפילו לא שמתי לב לכך שהיא קיימת.
והיו גם לא מעט רגעים מגוחכים. הרי אני, אישה די בוגרת, בעלת ניסיון חיים, מנהלת משא ומתן רציני עם כף הרגל על האפשרות להתרומם עוד קצת, רק עוד קצת. הגוף, כך מסתבר, אינו מתרשם מקורות חיים.
לאט לאט מתחילים הדברים לשוב למקומם. צעד מתחבר לצעד, הפחד הולך ומתרחק והמפרק החדש חדל להיות גוף זר. הוא הופך להיות חלק מן הנוף.
וכך, הולך ומסתבר לי, כי ההחלמה אינה חזרה למה שהיה, אלא בנייה של שיווי משקל חדש.
בבית החולים רמב"ם החליף לי ד"ר נביל גרייב את המפרק, בניתוח שנראה כמעשה אומנות, ואילו בבית החולים האיטלקי לימד אותי הפיזיותרפיסט המופלא, מרקו סוויד, איך לחזור אל הדרך.
האמת ניתנת להאמר, איני חשה שניצחתי את הגוף. אולי דווקא להפך, אך לתחושתי הצלחנו להגיע להסכם שלום הוגן. הירך קיבלה את הזכות ללכת ושנינו מקיימים עדיין משא ומתן חרישי על נושא המדרגות.
סיכום זמני: היום אני הולכת עם עזרים ועם החלק החדש בתוכי, לא תמיד באלגנטיות, אבל בהחלט בכיוון הנכון, שזה, כשחושבים על כך, הישג לא קטן לאישה שבמשך שבועות אחדים הייתה צריכה להיוועץ עם הירך שלה לפני כל קימה מהכיסא.
בהצלחה עליזה בשיקום. ממה שידוע לי זה בעיקר עבודה עצמית.
נחישות והתמדה ואת תעברי את זה.
אני לא הליכון ולא קביים אבל אם זקוקה לתמיכה, אז נדבר.
עליזה יקרה
ראשית לכל שנה טובה ואיכות חיים טובה
שנית איחולים להחלמה מהירה ובריאות מצוינת
אשתי ,גם שמה עליזה, גם עברה החלפת ירך, כך
שאני יודע עד כמה זה לא פשוט ולא קל.
עליזה יקרה,
נהדרת ומרגשת!
המשך החלמה מצוינת ותודה על השיתוף
Get well soon!
שׁנה טוֺבה!
ואני, במקביל, החלפתי ברך….
פשוט השראה
כמי שעקבה אחרי הדילמה ארוכת הימים של עליזה היקרה אם להפקיר או להפקיד את מפרק הירך למנתחים, שהרי אדם קרוב אצל גופו, אנחנו, חברותיה, גאות בה על כך שבסוף הסכימה להפקיד את המפרק בידיו האמונות של ד"ר נביל גרייב שהצליח להחליף לה אותו ולחולל שינוי בחייה. בקרוב מאוד היא תהלך קוממיות, אולי אפילו בלי עזרים, וקימה מישיבה או שכיבה לעמידה לא תיחשב מבצע אלא עניין טבעי ויומיומי. תודה, עליזה, ששיתפת אותנו בחווייה בהומור וברוח הטובה האופיניים לך, הודית למנתח ןלפיסיותרפיסט מרקו סווייד ועודדת א/נשים אחרים ואחרות להפקיד את גופם בידי בעלי מקצוע מעולים.
תודה על הפוסט היפה, הכנה ומלא ההומור…
מאחלת לך החלמה מלאה והצלחה בכל משא ומתן עם אברייך השונים (-:
עליזה יקרה,
כתבתך ריגשה אותי מאוד.
בתוך הסיפור על הגוף, הכאב והשיקום, הצלחת להביא גם הומור, חוכמה ואופטימיות.
יש משהו כל כך אנושי ומאיר בדרך שבה את מספרת את מה שעברת.
אני מאחלת לך שהצעד הבא יהיה תמיד קל יותר מקודמו, ושהגוף ייזכר במהרה בכל הטוב.
ואולי דווקא משום כך, אני מרשה לעצמי להמשיך לרגע למשהו אישי שלנו: אני נזכרת ברגעי הזכות של אושר וצחוק, בסיפורו של הציור "סוכות", מאת האמן היהודי ק. שנקמן, ובהבעת דעתך הנפלאה…
הללו שני סיפורים שונים כל כך, ובכל זאת בשניהם נשאר ממך אותו דבר יקר:
חיוך, חום, חוכמה וזיכרון מופלא שממשיך לחיות.
עליזה כתבת כלכך יפה .וכל הכבוד על השיקום.תהיי בריאה!
אין דבר העומד בפני הלצון, ועם קצת רצון – העומד מתחיל ללכת בחיוך רחב. עליזה יקירה: את במסלול הנכון!!!
רפואה שלמה והחלמה מהירה, עליזה. אהבתי את השיתוף ששיתפת… חזקי ואמצי, התירגול הקבוע, וכוח הרצון שלך יגרמו למפרק החדש להיות חלק בלתי נפרד מגופך… מברכת אותך בשבת טובה ובבריאות איתנה.
עליזה יקירתי. למרות הנושא הכאוב קראתי את הדיווח שלך בחיוך והנאה בשל הכתיבה היפה והמבדחת שלך. את אשת חייל שלא מוותרת ומתרגלת ומתאמנת וניכר שהתיידדת מאד עם המפרק החדש. עלי והצליחי. מלי
מאחלת לך הרבה כח להתגבר על כל המכשולים.בריאות איתנה והנאה מהחיים עד 120
פרופ עליזה שנער רפואה שלימה
שנה טובה ומתוקה
גמר חתימה טובה
אכן חסרת לי בהפגנות חורב….
אשה אמיצה את ויש לך יופי של חיים בריאים לפנייך. רק טוב.
אולי זה בגלל ההפגנות בחורב?
הדיאלוג שלך עליזה עם מפרק הירך החדש שלך, וכן המסע שלך מבית חולים אחד לשיקום בשני…מפליא.
תודה על השיתוף
היי. לעומתך עליזה. נותחתי דחוף בע. השדרה
לא נתנו לי להתלבט ועדיין לא הולכת.
וזה 6 חודשים מהניתוח.