'שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה' • סיפור ○ יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

היסטוריה על בקבוק יין

אנחנו ישובים במקביל על שני כסאות נמוכים, פנינו אל מול הים.
התרגלתי לחשוב שהכיסאות האלה נבראו רק בשבילנו, מששת ימי בראשית.
טוב, אולי בין השמשות של אותו סוף שבוע.
ביננו, הָעֶרְכָּה הקבועה. בקבוק יין קטן – קברנה סוביניון, ועליו תווית המציגה
שני אחים החורשים שדה טרשים, בעזרת מחרשה הרתומה לפרד.
איך אני יודע שאלה שבתמונה הם שני אחים?
מכיוון שהאחד הוא אבי, והשני – דודי. שניהם ז"ל, והתמונה משנת 1957, וזהו יין שאני מייצר.
היסטוריה על תווית של בקבוק יין.
"תגיד", אמרתי, "מה שלום סימון? זה שטיפלנו בבן שלו. אתה היית הדוד, ואותי הצגת כפרופסור מהסורבון, זוכר?"
ג'מבו ידידי, היה מהופנט אל מול גלגל השמש, שהחל לטבול בים, בקצה האופק.
לבסוף הוא פלט, "שום דבר, הוא לא כמו שהוא נראה."
"יופי, אתה הולך להתחיל עכשיו עם סצנת הקונספירציות?"
הוא הסתכל עליי במבט מוכיח. "כל אירוע שתבחר, כל דבר, רחוק ממה שהוא נראה.
תמיד יש עוד משהו".

"קונספירציות", קטעתי אותו, "זה מה שזה, לא יותר".
הוא הביט, מהורהר, על שחף שדאה מעל סירת דייגים באופק.
"קח לגימה", הוא אמר בשקט.
"לא, לא, לא", אני מתקן. "יין לא לוגמים ולא שותים. זה לא מים, מיץ או קולה. תן כבוד למלך.
יין לא שותים. יין טועמים".
ידידי הפנה אליי מבט סקרני. בחן את פניי שתי שניות ופלט: "שיהיה. לענייננו. קח כדוגמה את סימון שלנו, סימון ויטמינצ'יק".
"נו, מה איתו?"
"איך נראית לך הפרנסה שלו?" שאל.
"מאחל לכל אחד", אמרתי. "אין רגע דל. המסחטה לא מפסיקה לפלוט ויטמינים".
"זה גם מה שאני חשבתי", הוא ענה מהורהר.
"תראה", המשיך ידידי לספר. "לא מזמן עברתי לידו. המשרד שלי קרוב, כמו שאתה יודע.
עצרתי אצלו, והחלפנו קצת פטפוטים של שגרה. תוך כדי שיחה אמרתי לו, שנראה שהכול טוב.
'כך זה נראה', הוא ענה לי בשקט ובלי הרבה עליצות. כאילו חסר לו ויטמינים.
'הופה, הופה, מה קורה?' שאלתי. וסימון סיפר.
'שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה', הוא אמר.
'ברור', עניתי. 'אז בוא ספר לי, מה לא נראה?'

האיש הגדול

והוא סיפר: 'על כל עשרה לקוחות, חמישה לא שלי'.
לא צריך פירושים, נכון? דמי חסות. פרוטקשן. אנשי הזבל לא נחים. לא נעים.
באותו ערב הפעלתי קשרים. חלקם ישנים, חלקם חברים בתחום, בתחום שלי.
התברר, שיש ברנש שמכנים אותו 'האיש הגדול', ששולט בכל האזור. אף אחד מבעלי העסקים לא חושב אפילו לפנות למשטרה, כי מה היא כבר תעשה?
הוא גובה על 'שירותי שמירה', ושירותי שמירה הם עסק חוקי לכל דבר. הוא אפילו מוציא חשבוניות. אתה יכול, כמובן, לוותר על שירותי השמירה. אין בעיה, אנחנו בדמוקרטיה.
אלא, שאחרי שהמקום 'במקרה' יישרף – אז תרצה את השירות. אין ספק.
 אין בעל עסק שלא מכיר אותו. כולם משלמים ושותקים.
כמו טפיל. חי על חשבון אחרים".
ג'מבו לקח קצת אוויר מהול בהרהורים.
מבלי להרגיש, אני מתחיל לחייך. "סוף סוף אתה מתחיל לעניין אותי", אני אומר. "אבל בחייאתק, אל תגיד לי שביקרת אותו עם צינור כיבוי אש, כי פרופסור מהסורבון לא יכול לעזור כאן."
"לא", הוא אומר בשקט האופייני. "אבל התחום שלי נמצא במרכז השטח האפור. אז יש, אמממ, נקרא לזה גמישות באפשרויות. בקיצור, שלחתי מישהו לטפיל, לביקור.
הבחור שלי נכנס אליו למשרד, שהיה משרד ענק, כמתחייב מהמעמד: שולחן ענק, עתיק, נוסח אבירי השולחן העגול, רק מלבני. קיר אקווריום ענק, עם דגים מיפן, ולידו ג'קוזי מרווח.
מתהדר במעמדו כמאפיונר.
האיש הגדול לא הבין, איך מישהו זר נכנס אליו בכזו קלות.
'מי אתה?' הוא שואל בכעס וקם כמאיים מכיסא הכס הקדוש.
'שב', אומר הבחור שלנו. לא נע ולא זע. בשקט, מביט היישר לתוך עיני המאפיונר.
האיש הגדול מרים טלפון, מחייג. כלום. אין תשובה. הבחור שלנו, בשיא הרוגע, מניע ראשו מצד אל צד כאומר, 'חבל על המאמץ'.
ואז הוא מוסיף 'אין גם אף אחד בחוץ. כולם הלכו לשתות מיץ סחוט. ויטמינים זה חשוב, אתה יודע. עכשיו, פתח את החלון ותסתכל'. האיש הגדול מוציא את הראש מהחלון. מעביר מבט ימינה ושמאלה וחוזר מבולבל.
הרחוב היה חסום משני הקצוות. סרטי תחזוקה עירונית תוחמים. והרחוב ריק.
'מה? איך? אנחנו במרכז של מרכז הארץ.
למטה, מול החלון, עמדו שני חבר'ה, נופפו לאיש הגדול וקראו לו במגפון: 'שב, איש קטן, שב'.
והוא חזר לכיסאו וישב.
הבחור שלנו מדבר בהילוך איטי, בהדגשה. 'העסקים שלך לא מעניינים אותי. אתה לא מעניין אותי. סימון, מדוכן המיץ, מאוד מעניין אותי. מרגע זה אתה לא מכיר אותו. תחשוב שאין שם חנות'.
האיש, שכבר התכווץ בממדים, התחיל לומר משהו אך מיד נקטע.
'הי, בסך הכול יצאת טוב. לא יודע מה היה, אם לא היית, נניח, יושב'.

הבטתי בג'מבו. "ומי זה הבחור שלנו? את מי שלחת?" שאלתי.
"סתם אחד", אמר וסימן בידו תנועה.
עד עכשיו רק חשדתי. עד עכשיו.
"רגע, אז הכול טוב?" אני שואל.
הוא מסתכל אליי, קורץ ואומר, "בוא נלך לשתות מיץ. נראה".
הגענו אל סימון. חיבוקים, טפיחות על השכם, הבחור צוהל וזורח. אנחנו נטענים בוויטמינים.
"נו", שואל אותו ג'מבו, "איך הולך?"
"ברוך השם. הכול כמו שזה נראה. אני אפילו מקבל בכל יום שישי פרחים לשבת במשלוח.
אין לי מושג ממי ואתה יודע מה? גם לא אכפת לי. האישה מבסוטה. בעלה מביא לה פרחים לשבת בכל שבוע. לא שוכח. זה עושה טוב לזוגיות".
ג'מבו ואני מחליפים מבטים בקטנה.
 קשה לי לא לחייך. ג'מבו לא יודע איך עושים את זה. אולי חסכים מהילדות בשכונה.
אנחנו משלמים, תמיד משלמים, ונפרדים.
בדרך למכונית, אני מהרהר בכך, שהוא מעולם לא נידב פרטים על השירות הצבאי שלו כמו שרובנו רגילים לעשות. בדרך כלל, אם נשאל, היה פולט בחצי קול שהוא משרת בקריה.
תמיד התחמק באלגנטיות מתשובה ישירה. עכשיו, אחרי הסיפור ששמעתי, עלה לי שוב הזיכרון הרחוק מהתחקור שעברתי על ידי הקצין שהגיע לשכונה, לא יכולתי להתאפק ושאלתי, ספק בעוקצנות ספק בפקפוק: "נכון שלא גייסו אותך לקרבי למרות שמאוד רצית, בגלל בעיה של רגליים שטוחות ושיבצו אותך בקריה…"
הפסקתי באמצע המשפט כשהוא נעצר לפתע, הסתובב והסתכל אחורה.
ג'מבו התביית מרחוק על הדוכן של סימון, ומלמל כאילו לעצמו.
"שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. זוכר?"

המאושרת

חשבתי שאולי זה אמור לענות על השאלה שלי. "מה?" שאלתי.
"מול המשרד שלי יש משרד גדול".
"כן, מכיר. משרד עורכי דין, שותפות גדולה".
"נכון. אנחנו שכנים טובים. משאילים דברים זה מזה בעיקר עצות. כל אחד בתחום המומחיות שלו. לפעמים, אנחנו נפגשים בצהריים במסעדת הרחוב שברחוב למטה. יושבים ואוכלים יחד.
אחת מעורכות הדין שם נראית שונה, כאילו לא מקומית. אולי מגלקסיה אחרת.
היא בערך בת גילנו, נשואה באושר, עם שני זאטוטים. אז מה המיוחד? האושר התמידי.
היא נכנסת למשרד בסוג של ריחוף, תמיד מפרגנת, תמיד בחיוך.
שמחה אמתית כנורמה, כאילו שנפלו עליה תשעה קבין של אושר.
ואם זה לא מספיק – לעולם היא לא סותרת אותך. הוויכוח המקסימלי שלה, יכול להתבטא במשפט שאומר: 'אתה צודק, אבל חשבת אולי על אפשרות כזו? או כזו?'
"נמרחתי בחיוך של הערכה. "פשששש…"
הוא נענע קלות בראשו, חשב שנייה ואמר, "אתה לא מבין. אם השמחה והאושר היו פותחים עסק בשותפות, הם היו לוקחים אותה כמודעת פרסומת, בלי ריאיון עבודה".
"בסדר", אמרתי, "אני מחכה לפואנטה".
הוא המשיך. "לא מזמן, היא ירדה לאכול. אני כבר הייתי במסעדה, חיכיתי למנה שהזמנתי. היא התיישבה לידי, בטבעיות של שכנים טובים. מספיק טובים כדי לשאול.
'את לא חייבת לענות', אמרתי לה, 'אבל אני יודע שכל התינוקות בוכים כשהם נולדים, כי מה הם צריכים את העולם הזה? אבל את, לא ייתכן שאת יצאת לאוויר העולם, צחקת ואמרת, "בוקר טוב עולם. אני מאושרת". מה העניין איתך?
היא צחקה, אלא מה? ולאחר הרהור קצר, אולי לסידור המחשבות, היא סיפרה, שלפני זמן מה התגלתה אצלה המחלה הנוראה. גרורות בכל מקום, רחמנא ליצלן.
הרופא המומחה המליץ הקרנות באופן דחוף.
'מתי מתחילים?' שאלה. הרופא הסתכל עליה בדאגה. 'שלשום', הוא אמר.
היא חשבה חמש שניות וחרצה: 'לא רוצה'. החלטה של חיים.
'אני מרגישה מצוין. שום הקרנות'.
'אין עייפות? כאבים?' מתחקר הרופא.
'לא', היא אומרת.
אבל תוצאות הבדיקות ברורות, אין ספק.
לאחר שכנועים מצד הבעל והמשפחה המודאגים, השתכנעה לבסוף.
ברטינה אומנם, אבל הסכימה להקרנות. אין ברירה, מתחילים.
וזה קשה, מתיש, מרוקן, מדכא. הבעל לקח חל"ת בלתי מוגבל מהעבודה כדי להיות צמוד אליה.
כל המשפחה מגויסת.
אחרי טיפול אחד, היא הולכת אל מנהל המחלקה ואומרת: 'זהו. סיימנו עם זה'.
'מה קרה?' הוא שואל.
'כלום', היא עונה. 'כל העניין לא עושה לי טוב. הרגע פיטרתי אתכם.'
יאללה, הביתה', אמרה לבעלה.
שוב שכנועים, השתדלות, דמעות, אבל שום דבר לא עוזר. כלום. לא רוצה וזהו.
אחרי שבוע של אין ספור תחנונים, השתכנעה לעשות בדיקות במקום אחר.
לפחות זה. יושבים מול הרופא, לאחר הבדיקות החוזרות.
'איך את מרגישה?' הוא שואל.
'מצוין כתמיד'. היא עונה.
'טוב,' אומר הדוקטור 'גם הבדיקות מצוינות'.
לא הבינו. 'מה אתה בדיוק אומר?'
"שאין לך כלום. זה בדיוק מה שאני אומר. בדקנו ביסודיות, התייעצנו עם מומחים ממקומות אחרים ואין לך כלום'.
'אז מה היה כל הסיפור עד עכשיו?"
"זיהוי לא נכון, פירוש לא נכון של תוצאות הבדיקות. זה מה שהיה'.
היא מכניסה לבעלה מרפק בצלעות. 'אתה רואה', היא אמרה לו, 'זה רופא. יאללה, הביתה.
לפני שיתחילו עם עוד שטויות'. 'מאז', היא ממשיכה את סיפורה, 'השתניתי. ליתר דיוק – הבנתי.
הכול מתגמד מול החיים שניתנו לי במתנה. הכול עניין של פרופורציות.
פתאום ענייני היום-יום נראים זניחים עד לא רלוונטיים. ויכוחים נראים מטופשים.
להתבאס ממשהו – נראה לא פרופורציונלי. כל ה"אין" מתבטל לעומת כל ה"יש". אתה מבין?'
ג'מבו בחן אותי. "אז אתה רואה אדם ובאופן טבעי מגדיר, מקטלג, מסיק מסקנות, והאמת היא שאין לך מושג. כלום. כל שאתה רואה הוא לא יותר מעטיפה.
ובשורה התחתונה – שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה".

אישור לתיאוריה: שום דבר הוא לא כמו…

הנהנתי כמאשר, ותוך כך, בלי אזהרה מראש, שלף לו המוח שלי ממעמקי אחת המגירות העתיקות שלו, תיקיה ישנה. כריכה ישנה ובלויה.
 זו הייתה תיקיה שהכילה סיפור. סיפור עם כותרת: "שיעור מלאכה".
כן, היה פעם משהו כזה, מזמן.
המורה שלנו למלאכה מעולם לא חייך. הוא היה חריג בנוף. כאילו נמצא אתנו, מסביר, מנחה ומתקן כשצריך, אבל לא באמת נוכח, ועדיין, מקפיד על כל דבר קטנטן, על גבול הפרנויה.
קשה לסמפט מורה כזה.
אני זוכר, שחשבתי אז, שייתכן שאין לו משפחה וילדים, ושאולי הוא כועס על דרך התנהלות החיים. מחשבות של ילד.
באחד מאותם השיעורים, בעוד אני כורע אל מול כפיס עץ המהודק למלחציים, הרגשתי יד חזקה התופסת בכתפי. היד משכה אותי למעלה, למצב עמידה.
הסתובבתי. מולי עמד המורה למלאכה, זקוף קומה, עיניים כחולות ומבטן חודר.
הוא התקרב אליי עד שעיניו היו במרחק סנטימטרים ספורים מעיניי.
מבטו יציב, נחוש, מצמית. ואז, הוא אמר בשקט, לאט ובהטעמה, משפט שעד היום, לאחר עשרות שנים, נחרת בי.
"יהודי, לעולם לא כורע ברך. לא עוד".
אחר, שחרר, הסתובב ופנה לעיסוקיו.
למרות שדיבר בשקט, גם חבריי שהיו לידי שמעו את המשפט.
מאוחר יותר התברר לי, שהוא היה ניצול שואה.
שבוע אחר כך, בשיעור הבא שהיה לנו אתו, הסתכלנו עליו עם תובנות אחרות.
וככה, מבלי להרגיש, מצאנו שאנחנו מעריצים אותו.
עכשיו הנהנתי לידידי. מסכים.
שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: