(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים
שיחה לא צפויה
"אהבתי מאד את ברכתך לשנה החדשה".
"תודה רבה." עניתי לקול הנחמד, מופתע מעצם הטלפון.
זו הייתה התגובה הלא כתובה, הראשונה שקיבלתי על
אותה הברכה, שפורסמה ממש כאן, לפני כשלושה שבועות.
קולה נשמע מפרגן, ועם זאת חיכיתי למשהו שיגיע. לאֲבָל.
אולי ביקורת, הסתייגות, או טרוניה…
כי אם לא, אז על מה הטלפון?
לא מקטרג, אבל ביננו, כמה אתם מכירים שמתקשרים
סתם כך כדי להודות או לפרגן?
ואז, זה הגיע.
טוב, לא ממש טרוניה, רק אי הבנה.
לאסוף מתנות?… איך בדיוק?
"הברכה מיוחדת ויפה, אבל כשאמרת, שעל הרצפה פזורות
מתנות למכביר, ולנו לא נשאר, אלא לאסוף אותן מהרצפה
לא ממש הבנתי. כלומר, המילים ברורות אבל היישום
נראה מעט מופשט, ולא לגמרי ב…"
לא הייתי צריך לשמוע את ההמשך, המילים הראשונות
הבהירו את הכיוון, וגלגלי המוח בראשי הסתובבו במהירות שיא
מחפשות דוגמה או כל דבר, שיפשט את הרעיון לקול הנחמד
שמעבר לקו.
"… כי בסופו של דבר…"
"תראי," קטעתי את הקול, "אספר לך סיפור קצרצר שאני מאמין
שיבהיר את הדברים או לכל הפחות יצביע על הכיוון."
"אשמח לשמוע."
מתנות בתחנה
"בתחנת מטרו בוואשינגטון, בבוקר קריר, עמד אדם עם כינור
וניגן שש יצירות של באך, במשך כארבעים וחמש דקות.
במהלך הזמן הזה, 1097 איש, חלפו על פניו.
רובם בדרכם לעבודה.
לאחר כשלוש דקות, איש אחד הבחין שיש שם מישהו שמנגן.
הוא האט את צעדיו, עצר לכמה רגעים, ולאחר מכן, מיהר לדרכו
ולהמשך שגרת יומו.
לאחר כחמש דקות, הכנר קיבל את הדולר הראשון.
אישה זרקה את הדולר לכובע ההפוך מבלי לעצור, והמשיכה לדרכה.
שש דקות לאחר מכן, אדם צעיר נשען על הקיר והאזין לכנר, ואז, הציץ
בשעונו והמשיך ללכת.
עברו עוד עשר דקות וילד כבן שלוש עצר, אבל אימו גררה אותו אחריה
ממהרת לענייניה. הילד סובב את ראשו כדי להתבונן בכנר,
אך משיכה נוספת סחפה אותו משם.
אותה פעולה חזרה על עצמה עם ילדים אחרים, אבל כל הילדים
ללא יוצא מן הכלל, נגררו על ידי הוריהם שמיהרו לענייניהם
ולא אפשרו לילדים להאזין. ולו לרגעים בודדים.
אחרי ארבעים וחמש דקות של נגינה ללא הפסקה, הסיכום היה כזה.
שבעה אנשים בלבד עצרו להאזין לזמן קצר מאד, ועשרים אנשים השליכו
מטבעות לכובע, אבל המשיכו ללכת בקצב הרגיל שלהם.
הכנר אסף בסך הכל 32.17 דולר.
לאחר אותן ארבעים וחמש דקות סיים הכנר את נגינתו
ושקט השתרר במקום. שקט ממוזיקה.
אף אחד לא הבחין כשהתחיל את נגינתו וגם לא כשסיים.
הוא לא זכה למחיאות כפיים ולא קיבל כל הוקרה.
(למען הדיוק, בכובעו נח שטר של 20 דולר מאישה אחת שזיהתה את הכנר.)
תובנות
אף אחד לא ידע שהכנר היה ג'ושוע בל, אחד המוסיקאים הגדולים בעולם.
הוא ניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם
עם כינור ששוויו 3.5 מיליון דולר.
יומיים לפני כן, ג'ושוע בל מילא אולם בבוסטון, עבור מחיר ממוצע
של 100 דולר לכרטיס בתמורה לאותו מופע.
זהו ניסוי שנערך ביוזמת ה"וואשינגטון פוסט" וג'ושוע בל.
תוצאות הניסוי העלו שאלות מעניינות לגבינו.
אבל יותר מכל, ישנה מסקנה אחת חשובה העולה מניסוי זה.
אם אין לנו רגע אחד כדי לעצור ולהקשיב למוזיקאי הגדול ביותר בעולם,
מנגן את אחת היצירות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם
אז מי יודע כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים במרוץ החיים."
עשיתי הפסקה קלה, נותן למילים לחלחל.
"יש לי הרגשה, שעכשיו איסוף המתנות מהרצפה פחות מופשט
האם הסברתי את עצמי כראוי?"
"וואו… זה אמיתי?"
"לגמרי. התרחש ב-2007. תעשי גוגל."
"מפעים, ו… לא יכולת להסביר יותר טוב."
"תודה רבה."
"אתה יודע מה," אמר קול נחמד
"מה?"
"היה מתאים לך להיות מורה."
אבן נגולה מעל ליבי.
עד היום לא הייתי בטוח. עכשיו, כשקיבלתי
אישור והכרה, נרגעתי.
יצחק טויטו
יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.
אכן , יש ברשותך כישרון ספרותי ידידי יצחק. ישר כח לך
תודה רבה שרלי… שבת שלום
כתבה חשובה יצחק טויטו.
תודה רפי