ביום שישי, 3 בינואר 2025, התקיימה אזכרת 30 יום וגילוי מצבה לנווט הקרב רס"ן במיל' אסף דגן ז"ל. הטקס נערך בשעה 11:00 בחלקת חללי הטרור בשער ״הדס״ בבית העלמין שדה יהושע (כפר סמיר), בהשתתפות המשפחה, חברים ומכרים רבים.
מחאה בכניסה לבית העלמין
כבר משעות הבוקר התכנס ציבור רב בכניסה לבית העלמין, כשהם נושאים שלטים הנושאים מסרים כגון: "לא חלל צה"ל" לצד תמונתו של אסף דגן, ו-"כן חלל צה"ל" לצד תמונתו של זאב ארליך (ז׳אבו). מטרת המחאה הייתה להדגיש את האבסורד שבהיעדר הכרה באסף דגן כחלל צה"ל רשמי.
המחאה אורגנה על ידי תא"ל במיל' אסף אגמון, בכיר לשעבר בחיל האוויר וסבו של סמל גור קהתי ז"ל, שנהרג בהיתקלות שבה נהרג גם ז׳אבו ארליך. אגמון, המלווה את משפחת דגן בחודשיים האחרונים, פעל יחד עם קבוצת התומכים להעלות את המודעות לנושא הכאב המשפחתי. להפגנה הצטרפה גם פעילה מרכזית ממחאת חורב, שביקשה להדגיש את חשיבות המאבק.
טקס האזכרה
במהלך האזכרה, ספד לאסף אל"מ מחיל האוויר, אשר פיקד עליו במסגרת שירותו במילואים, בתפקיד חשוב של בניית וניהול מטרות. את הטקס ניהל חברו הקרוב מילדות, שהוביל את דברי הזיכרון והכבוד האחרון.
למרות החשיבות הרבה של האירוע, בלטה בהיעדרה נציגות רשמית של צה"ל, ולא נוהל טקס דתי בהשתתפות רב. המשפחה וחבריו של אסף הדגישו את החשיבות שבהכרתו הרשמית כחלל צה"ל, תוך ציפייה לשינוי מדיניות בנושא זה בעתיד.
מסר המשפחה
משפחת דגן הודתה לכל מי שהגיע לאזכרה ולמחאה, והדגישה כי המאבק להכרה הרשמית נמשך. "אסף הקדיש את חייו לביטחון המדינה," אמרו בני המשפחה, "והגיע לו הכבוד המלא המגיע לכל חלל צה"ל."
אסף דגן ז"ל, יליד 1987, היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי. הוא החל את שירותו הצבאי בצנחנים, ובהמשך עבר לקורס טיס, אותו סיים בהצטיינות. במהלך שירותו השתתף במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים צבאיים נוספים. לאחר כ-15 שנות שירות בקבע, השתחרר והמשיך לשרת במילואים.
לאחר שחרורו, סבל אסף מתסמיני פוסט-טראומה, שהתבטאו בהתרחקות ממשפחתו ומחבריו, רגישות לרעש והתבודדות. אימו, מירי, ניסתה לפנות לגורמים שונים במערכת הביטחון כדי לסייע לו, אך ללא הצלחה. ב-23 באוקטובר 2024, שם קץ לחייו ביער באזור עתלית. במכתב שהשאיר לאימו, כתב: "אני לא יכול לסבול יותר, אני צריך שקט".
לאחר מותו, התעוררה מחלוקת לגבי אופן קבורתו. משפחתו דרשה הלוויה צבאית, בטענה שמותו נגרם כתוצאה מפוסט-טראומה שנרכשה במהלך שירותו הצבאי. משרד הביטחון סירב בתחילה, אך בעקבות מאבק משפטי ופנייה לבג"ץ, הוחלט לקיים לו טקס צבאי בבית עלמין אזרחי.
הלווייתו נערכה ב-3 בדצמבר 2024 בבית העלמין שדה יהושע בחיפה, בהשתתפות מאות אנשים, כולל בני משפחה, חברים ומפקדים. אימו ספדה לו: "אסף שלי, אני כל כך מצטערת שלא הצלחתי לשמור עליך. ניסיתי, אבל לא הצלחתי. אני אוהבת אותך".
סיפורו של אסף דגן ז"ל מעלה שאלות נוקבות לגבי הטיפול בהלומי קרב וההכרה בהם על ידי מערכת הביטחון, במיוחד כאשר הם אינם פונים בעצמם לעזרה. מקרהו מדגיש את הצורך בהגברת המודעות והסיוע לנפגעי פוסט-טראומה בקרב חיילים משוחררים.
האם הכתבה עניינה אותך?
אין בושה לפריבילגיה הללו.
הם גם לא נותנים להתאבל
בשיא הרצינות ועם כל הכאב די למצבות הזויות והמצועצעות האלו
תהיו צנועים.