הוא נכנס הביתה, נראה לי מבואס.
הי, קרה משהו?
הוא זורק את התיק, נכנס לחדר שלו וטורק את הדלת.
אני נבהלת, רצה אליו, דופקת. אין תשובה.
פותחת לאט לאט את הדלת.
הילד (אז בכיתה ה') שוכב על המיטה שלו, מביט בתקרה וזורק ותופס כדור שהוא בעצם גרב מקופלת.
מה קרה?
סתם, תתכונני, הלך לי גרוע במבחן.
נעצרת לי הנשימה.
עומד לי על קצה הלשון לנחם אותו: "לא נורא, כולה מבחן… ציון זה ממש לא מה שחשוב…" . אני הרי אימא נאורה, לא? לא אחת כזאת מפעם, שתטיף לו מוסר כדי שילמד לקח לפעם הבאה, משהו בסגנון: "אתה רואה מה קורה כשדוחים לרגע האחרון? אמרתי לך!"
לא אני.
אני יודעת איך שחרור התסכול דרך הטפות מוסר הוא מתכון בדוק להשפלה.
אז לא.
והנה מגיעות להן המחשבות המוכרות: אני יודעת בדיוק מה עובר עליו ואני צריכה ל…
פתאום אני נזכרת.
לפני הרבה הרבה שנים, כשהבת הבכורה שלי עלתה לכיתה א', אמרה לי פליסיה, פסיכולוגית חכמה, משפט שמלווה אותי כל חיי: "תהיי לידה, לא במקומה!"
עכשיו הוא על הגב, מעיף בי מבט מלמטה למעלה, ואני קולטת שלא משנה מה אגיד לו עכשיו, איזה מילים מנחמות אבחר, הוא הרי מכיר אותי.
אני לוקחת נשימה עמוקה.
אם אקח לו עכשיו, כשהוא עוד ילד, את המשקולות הקטנות, איך יהיה מוכן למשקולות הכבדות של החיים? אהבה נכזבת, כישלון בטסט, אולי איזו העפה מקורס נחשק בצבא…?
וכל זה עובר בי בשבריר שנייה.
אני נעמדת ל י ד ו , וללא מילים רוכנת מעליו, מחייכת, נושקת על המצח היפה שלו ויוצאת למטבח לרחוץ כלים.
פתאום אני מרגישה יד על הכתף. אני מסתובבת.
הוא מחייך: "אימא, אני גאה בך, אני יודע מה רצית להגיד לי ולא אמרת, כל הכבוד!"