שקרים, גבולות ו…פיפי גם 

על החיים מקול הלב • צהריים של בית

היא חברה של 45 שנים,מודיעה שתגיע לצהריים של בית.מפגש...

צ'רצ'יל והתנועה הציונית | אברהם סט

בעקבות המצב בארץ בו מנהיגים מצהירים שהם והם בלבד,...

הענק מרחוב הילל

פעם, לפני שהמילה "יוקרה" הפכה למקצוע ולפני שכל מרפסת...

לאן מפה הולכים?

לאן מפה הולכים?.לדרך השושנהאו לדרך החוחים? לדרך חתחתיםאו לחיוכים?לדרך הגיבושאו...

 בני הנוער בחיפה בתקופת המרי העברי

תקופת המרי העברי בין השנים  1945-1946 לנוער בכלל ולנוער בחיפה...

הודעת ס.מ.ס.: "אני רוצה שניפגש, היא חזרה להרטיב בלילה ושוב מתנהגת כמו תינוקת. זה כבר לא קרה שנתיים, אני לא מבין מה קרה לה, אפשר פגישה דחופה? גם יש התפתחויות עם העזרה בלימודים שהיא מקבלת. אצלך ראית משהו חריג? כתבי לי שנטפל בזה."

אני רוצה לענות לו: הילדה שלך מרצה אותך וזה יוצא לה בפיפי, או אולי היא אומרת: ״בצרכים שלי רק אני שולטת או לא שולטת״,  אבל אני עוצרת.  מאיפה אני יודעת מאיפה בא הפיפי עכשיו? בכל מקרה זה לא להסתמסויות.

רק אתמול נפגשנו.

אבא נכנס לשנייה רק שנדע שיש לה עבודה לעשות (כיתה ג') וכדאי שתעשה אותה איתי. זה ממש חשוב, כך אמר. ואני שמכירה אותה כבר כשנה, ציפיתי שכשאבא ייצא, היא תגיד: פזית לא בא לי. ואז נדבר על זה ואז… אני לא יודעת מה. אבל היא הפתיעה והדאיגה אותי באותה נשימה כשאמרה לי: "בואי נלך למחשב, אני יעשה את מה שאבא אמר, גם ככה אני כבר עושה הרבה דברים שאני שונאת."

טוב. אני מחזירה אותה לשטיח: "שבי שנייה לידי". והיא: "לא, לא פזית, אני רוצה להספיק ואז נראה את "נסיך מצרים" ונתכנן ת'הצגה שלנו, שיהיה לנו זמן."

"רק תגידי לי מתוקה, מה עוד את עושה שאת שונאת?"

היא: "את כבר יודעת שאמרו לאבא ואימא שייקחו מורה ממש רגילה שתלמד אותי את הקריאה. אז זה עם החוברות. והיא אמרה להם אל תדאגו, אנחנו נשתלט על הקריאה והכתיבה צ'יק צ'אק, אצלי אין משחקים. שמעתי. וגם עוד לפני שהלכנו אליה אבא אמר, אצלה לומדים. אז אני הולכת, וכל פעם היא אומרת, איזה יופי את משתלטת על הקריאה. אני אפילו לא רוצה לזכור את השם שלה מרוב שאני לא רוצה ללכת אליה. אני עושה את זה בשביל אבא, הוא כזה דואג מהמצב שלי."

אני מקשיבה רוב קשב בלי לחפור. יש דברים שפשוט צריך לתת להם להישמע. ואז מתייחסת לעבודה שבית הספר שלה מבקש: "וואו, הנושא 'הישוב שלי'… אוקיי… מעניין אותי הנושא הזה. בואי, אולי נגלה סרטונים על האנשים הראשונים בישוב ועל דברים שהיו, אותי זה מסקרן, ממש."

"לא פזית, בלי סרטונים, רק נחפש משהו כתוב."
"את בטוחה? ככה את רוצה לעשות את העבודה? בלי להבין? בלי ליהנות?"
"אני עושה כי צריך וזהו. ואחר כך נראה 'נסיך מצרים'."
"אוקי, בחירה שלך. אני פה לידך. אם את זקוקה לי רק תגידי. אותי הנושא הזה מעניין (באמת) ומתאים לי שנהנה יחד מהלמידה הזו."
"אותי לא פזית. תני לי לגמור עם זה?"
"אני יכולה רק להיות לידך? ולראות איך את גומרת עם זה? תתני לי ללמוד איך ילדים "גומרים עם זה"?"
"בטח." מסתכלת אליי בעיניים החומות היפות שלה, "זה מהר, אל תדאגי. אפשר ת'תה עם העוגיות הקשות שטובלים?"
"בכייף, אבל לא ליד המחשב."
"אז רק תהיי לידי, טוב?"

היא מעתיקה מהמחשב. "אני יעתיק יפה." היא אומרת. כותבת בכתב ברור ולא קוראת מילה. מעתיקה אות, אות, ומצהירה: "אני רק כותבת…"

"את רוצה שאני אקרא, או אולי את תקראי?", ככה אני.
"את יכולה לקרוא אם בא לך." היא אומרת, לא נראית לי מקשיבה בכלל, רק עסוקה בהעתקה טכנית בכתב יפה וברור.
"עכשיו אבא יעזוב אותי בשקט."

אני בעמדת לומדת, חושבת, מקשיבה למה שנאמר ולמה שלא.

היא: "זהו. נשאר זמן להצגה שלנו?"
"כן, עשר דקות."
היא: "לא נספיק נסיך מצרים, אז בואי קופיקו, טוב?"
עפות על קופיקו. צחוקים. "מתוקה בפעם הבאה זוכרת מה תכננו?"
"כן אני מציירת ונעשה ספר קומיקס. את תכתבי בסדר?"
"סבבה, ספר שלך ושלי. אני כותבת, את מאיירת. "
היא: "וצריך גם לכתוב שאני הממציאה של השיחות, את רק כותבת."
"טוב ממי, אני רק כותבת. את תבדקי אם אני טועה בכתיבה."
"את לא טועה, אבל אני יבדוק, סבבה?"
"לרצות אותי?"
"מה זה לרצות?" היא שואלת.
"לעשות בשבילי, כי אני רוצה ממך ולא כי את ב א מ ת רוצה."
"לא, אתך זה אף פעם לא ככה, עם אבא זה ככה רק."

אבא מגיע.
"אבא 'סתכל, הספקתי הכול."
"אני גאה בך." הוא אומר, גבה קומה ומרשים: "עשית כל מה שצריך, את כזאת ילדה טובה ואחראית."
היא מסתובבת אלי: "אבא ,אפשר שנשאר עוד קצת לתה ולעוגיות היבשות?"
"לא מתוקה שלי." כך אני. "בפעם הבאה. יש לי עוד ילד. ותודה לך שתכננת את הזמנים היום וגם שבזכותך למדתי  על הישוב שלכם ו..נהניתי."
היא מדלגת החוצה.

הפגישה הבאה. פגישת הורים. בלי הילדה.
דפיקה בדלת. "הקדמנו בעשר דקות." הוא מודיע.
"בואו תכנסו."
אשתו לצדו בג'ינס ובשתיקה.
"אני אתחיל מעובדות", ככה הוא, ביזנסמן.

1. הילדה התחילה לקבל שיעורי הוראה מתקנת עם מורה שמחזיקה אותה קצר. אפילו מתחילים לראות התקדמות. 45 דקות מרוכזות. היא קשוחה אתה, לא מוותרת. אני מרוצה, היא אומרת שהיא עושה את זה בשבילי, אני רואה. בינינו, שלא לשמה בא לשמה. אין לי בעיה שהיא מרצה אותי, זה בסופו של דבר לטובתה. היא גם נהנית.

2. בית הספר מגייס את כל הכוחות שלו לעזור לה להתגבר על הקריאה. הם נהדרים, היא עטופה. יוצאת המון לשיעורים לבד, או בקבוצה קטנה, אני מרוצה ממש.

3. חשוב לי שתעזרי לנו לפתור את נושא ההרטבה והילדותיות. היא חזרה להרטיב בלילה ושוב מתנהגת כמו תינוקת, זה כבר לא קרה שנתיים, אני לא מבין מה קרה לה. את יכולה לעזור לה בזה, אני סומך עלייך.

עיניה הכחולות של האם השותקת עצובות.

גם אני שותקת. יש פעמים ששתיקה כזו מול אדם גורמת לו לחשוב על מה שיצא מפיו כרגע, ולומר לעצמו, שמישהו כבר יגיד משהו וייקח ממני את השתיקה. אבל כרגע בחדר, אין מי שיפרוק את המתח. מלחיץ להישאר ככה עם המילים תלויות באוויר. כן, אנשים פוחדים משקט בחוץ כי הוא מפגיש אותם עם כל הרעש שבפנים.

"מה?", ככה הוא. "אין לך מה להגיד?"
"עוד לא." ככה אני.
האם משפילה מבט.
"אין לי בעיה שהיא מרצה אותי." הוא מפטיר. "אה…באמת, שלא לשמה בא לשמה."
אני: "אתה יודע, ריצוי עלול להוביל לשנאה."
הוא: "ממש לא, לא אצלנו."
עכשיו היא אומרת בשקט: "ריצוי הופך למרד…אני רוצה להגיד משהו. הילדה עושה מה שבא לה. זורקת חפצים, צועקת עלינו, יכולה לבכות שעות כמו תינוקת."
"אבל אחר כך היא נרגעת." הוא נותן קונטרה. "היא גם לא זורקת דברים שבירים."
"ומה אתה עושה? " אני שואלת.
"נותן לה להירגע, כבר למדתי שאסור לדבר עם ילד כשהוא כועס."
"אנחנו לא יודעים לשים לה נכון גבולות." היא אומרת, כמעט בלחש.
האב: "אצלי יש כמה דברים שמאוד חשובים לי. שם אני שם גבולות, לא מרשה לה למשל לישון אצל חברות כי אני חושד שהן משפיעות עליה לרעה ואני לא אתן לזה לקרות. היא שאלה למה, אמרתי, כי אני אבא ואבא אמר, שתדע. וכשאני אומר אין מחשב, אז אין מחשב."
"כן" אשתו אומרת, "אבל יש את הפעמים שהיא צועקת, זורקת, ושם אנחנו לא אומרים כלום."
"אנחנו נותנים שזה יעבור", ככה הוא, " וזהו. זה פתרון מעולה, לא להתעמת אתה."
"יש קשר?" אני שואלת.
הוא: "מה זאת אומרת?"

אני כותבת על דף ענק באותיות קידוש לבנה: כבוד וקשר.
הוא: "יש לה כבוד אלי והקשר שלנו מצוין."
היא בשקט: "לי אין כלים, אני אבודה."
הוא: "פזית, הרגשתי לפני שבועיים שאת מלחיצה אותי כשאמרת שאנחנו צריכים להיפגש פה כל שבוע. אני איש עובד. נתת לי להרגיש שבלי זה, כל מה שאת משקיעה פה עם הילדה לא שווה."

"אני יכולה להבין את הקושי שלך להתחייב ובו זמנית שאתה רוצה לעשות ה כ ל כדי שהילדה תצליח…. אז אני רוצה להגיד משהו." ככה אני, "אמרת שהיא מרצה אותך ואין לך בעיה עם זה. תקשיב, איך שלא תסתכל על זה, אדם שמרצה שוב ושוב ושוב, עושה זאת בניגוד לרצונו, הופך להיות שונא, נקודה. ואתם יודעים מה, גם כשהוא מכחיש את הריצוי בתוכו. להרטבה יש אמירה שחובה להקשיב לה." (אני מופתעת מהנחרצות שלי).
הוא לא משיב לי. אני שומעת את הגלגלים שלו.
היא פונה אליו, כמעט אומרת משהו אבל חושקת את שפתיה.

ואז יוצא ממני: "בואו נחשוב, לא איזה ילד אנחנו מכינים לחיים, אלא איזה אדם, איזה הורה אנחנו מכינים. ילדה שלמדה יום יום לרצות את אבא מתוך פחד לאבד את אהבתו או בגלל איום אחר, ועוד להעמיד פנים שהכול בסדר, כלומר לשקר, איזו אימא היא תהפוך להיות?"

עכשיו אני שומעת גם את הגלגלים שלה. 
אני ממשיכה: "ועוד משהו. קדושה. כל צעד נבחן בקדושה."
המילה הזאת מהדהדת בין כתלי החדר.
נפתחת הקשבה אחרת, אולי כי עוד מעט תיכנס שבת קודש, אני מרגישה.

"אולי נקדיש, נקדיש תשומת לב עמוקה לשאלה הבאה ונברר האם מה שאנחנו עושים נמצא בתוך הקשר או מ ח ו ץ לקשר. נניח שהחלטת דויד, לא לאפשר לה לישון אצל חברה וסיבותיך עמך. האם בדקת את הנושא עם הילדה ושוחחת אתה עליו? ועם אשתך? ועוד משהו. לקחת לעצמך זמן, הזמנת את עצמך לעצור במירוץ החיים והעבודה? הקדשת זמן ללבך, לקשר בין חלקים בתוכך?"

הוא מביט בי בשאלה, מבלי לומר דבר. אני ממשיכה: "למשל רק לשאול בינך לבינך: אולי, רק אולי, בהתייחסות שלי לילדה האהובה שלי, אני פועל כדי להרגיע את עצמי בעצם המחשבה שאני 'אבא טוב', כזה שמציב גבולות, כזה… 'חוסך שבטו שונא בנו'? (אני חשה שהוא מבין שאלה, שאלות רטוריות שנועדו רק להתבוננות משותפת) ומה קורה שם בעומקי לבה של הילדה הקסומה שלך שאתה אומר לעצמך שאתה כ ל כ ך דואג לה ושאתה טורח להביא אותה אלי כל שבוע?"

יש הקשבה פתוחה. אני לא מרגישה מהם כל הדף או רצון להתווכח או להצטדק. זה שקט של כבוד שאין בו רעש. הם מאזינים בלב זקוף ולכן אני ממשיכה: "אני הייתי שואלת את עצמי אם אני אמיצה מספיק כדי לשתף את הילד שלי בשיח הפנימי שלי. האם אני נותנת לילד שלי דוגמה של אימא שפותחת חלון ללבה שלה, מתוך כבוד לקשר החיים, זאת אומרת בו זמנית לשנינו מבלי לבטל אף אחד. אני יודעת, צריך אומץ לחשוף בפניו התלבטות ודאגות שמונעות ממני מלהיענות לבקשות שלו וגם שלא תמיד יש טעם 'להעמיס' עליו את העבודה שלי."

העיניים הכחולות שלה זוהרות. השחורות שלו מתרככות. הוא נשען, כבר לא יושב על קצה הספה.
"אני מתחילה להבין למה בחרת במילה, קדושה." היא אומרת, "יש לנו עוד דקה?"
"בטח.", כך אני, "גם אם אין, יש."
היא מחייכת אלי: "ברגעי קדושה אין שעון."
אני נפעמת מהזיהוי שלה.

הוא מניח את ידו בעדינות על כתפה. פעם ראשונה במפגש הזה.

היא: "פזית, במוצאי שבת הילדה אמרה לי, את לא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותך. נשארתי בלי מילים. היה לי קשה מאד עם זה. מה היית מציעה לי להגיד?"
"קודם כל איך הרגשת?"
"לא יודעת, רע."

אני מושיטה לה בלי אומר את הקלפים עם מילות הרגש.
היא מוציאה אחד אחד, מניחה על מפת התחרה שלי ומפרטת: "לחץ, מתח, חוסר אונים, פחד, אכזבה, תסכול, ייאוש…יש עוד… אה…אני רק רוצה להגיד שזה בגלל קנאה באחותה הקטנה."
"את חושבת ככה נכון?"
"אני בטוחה."

"עוד נקדיש לזה זמן ולב ומחשבה. תקשיבו שנייה, אנחנו צריכים לסיים. נדמה לי שעולים בשלושתנו הרבה הרבה דברים ונזקק סדר. אבל אם אתם שואלים אותי, כשמישהו בטוח שהוא כבר יודע עבורנו מה נכון ומה לא נכון, ומאבחן ושופט מבלי לבדוק אתנו מה עובר בתוכנו, זה מוחק אותנו. לעומת זאת תארי לעצמך שאת פותחת לילדה אשנב, צוהר לעולמך, למשל, את יודעת ילדה שלי, כשאמרת שאת חושבת שאני אוהבת אותך פחות ממה שאת אוהבת אותי, לא ממש הבנתי. זה כיווץ אותי… ואני צריכה את העזרה שלך כדי להבין אותך יותר. תגידי לי מתוקה, מה זה ב ש ב י ל ך אהבה? ואיך יודעים שמישהו באמת אוהב? תשאלי אותה באמת, כי אולי יצאו ממנה מתנות גדולות בשבילכם, ולא רק בנושא ההורות אלא בזוגיות ובכלל. אני לא יודעת מה ואיך היא תענה לך אבל זאת ההזדמנות לתת כבוד לעולם הקשר, לקדושת החיים, לשיח, ומבלי למהר להשתיק את הפחדים שלה בעצות שמרגיעות את הפחדים שלך."

שלהבת הנר שעל השולחן שלי מדברת.

האם הכתבה עניינה אותך?

צרו קשר עם מערכת חי פה: בוואטסאפ • במייל

פזית דור
פזית דור
מלווה הורים, מורים וילדים בקליניקה ללמידה מבוססת יחסים. M.A בשינוי חברתי בשילוב אמנויות. מפתחת גוף הידע של חינוך מואר

כתבות נוספות מאותו הכתב

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

צעיר בן 20 נפצע בביתו ברחוב אחוזה בחיפה

(חי פה - תאגיד החדשות של חיפה והסביבה) – צעיר בן 20 נפצע היום בביתו ברחוב אחוזה בחיפה. לפי דוברות מד"א, בשעה 13:28 התקבל...

על החיים מקול הלב • צהריים של בית

היא חברה של 45 שנים,מודיעה שתגיע לצהריים של בית.מפגש איתה הוא כמו שעת טיפול עבורי / עבורה הבאתי את הגמישות המחשבתית שבי,שיניתי סידור עבודה,...

תביעה תקדימית נגד שיח פוגעני ביחס לחברה הערבית

(חי פה - תאגיד החדשות של חיפה והסביבה) - כתב תביעה אזרחית הוגש לבית משפט השלום בחיפה, במסגרתה מבקש התובע לבלום את השימוש בהתבטאויות...

תרומת כליה • נוגה רוזנברג-לאונה: מבקשת להמשיך להיות אמא

(חי פה - תאגיד החדשות של חיפה והסביבה) – נוגה רוזנברג-לאונה, בת 40, אם לשלושה ילדים, מתמודדת עם מחלת כליות כבר יותר משלושים שנה....

מרתון חיפה הראשון – 20.11.26: המדליה נחשפה, כל המקומות נתפסו

כ־10,000 רצות ורצים נרשמו לששת המקצים שייערכו ביום שישי. המרתון המלא הראשון בתולדות חיפה יוזנק ב־06:30 ויעבור לאורך חופי העיר והמפרץ. במסיבת העיתונאים לקראת מרתון...