פעם, לפני שהמילה "יוקרה" הפכה למקצוע ולפני שכל מרפסת שנייה בהדר הכרמל חלמה להפוך לפנטהאוז, התגורר ברחוב הילל בחיפה אדם, שהיה גדול יותר מכל הנוף שנשקף מחלונו.
שמו היה פרנץ (חיים) אולנדורף, חתן פרס ישראל, ממקימי התשתית המדעית של המדינה ומייסד הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. והיכן התגורר האיש שלמד אצל איינשטיין ולימים הפך לחברו? האיש שפיתח רעיונות שהשפיעו על תחומי האלקטרוניקה והמיקרוסקופיה האלקטרונית וזכה להערכה עולמית? לא בווילה על הכרמל, לא במגדל זכוכית מול הים, אלא בדירה צנועה מאוד ברחוב הילל 15 עם רעייתו רות, שהייתה מורתי למוסיקה ופסנתרנית, חלקה איתו את אותה צניעות. בעוד הוא עסק באלקטרונים ובשדות מגנטיים, היא עסקה בתווים ובסולמות. הוא כיוון גלים אלקטרומגנטיים והיא כיוונה
אצבעות של ילדים אל הקלידים. שניהם, כל אחד בדרכו, ניסו להפוך רעש להרמוניה.
יש משהו כמעט בלתי נתפס בסיפור הזה בעבור חיפה של ימינו. כיום, כל דירה בהדר נמדדת במטרים רבועים, אם אפשר גם בחנייה. בעבר היא נמדדה בשאלה יותר פשוטה: האם יש מקום לספרייה, לפסנתר ולמגוון חלילים.
הדר הכרמל של אותם ימים היה כמו אוניברסיטה ללא שערים. באותו רחוב יכולנו לפגוש מדען בעל שם עולמי עולה במעלה המדרגות, רופא בדרכו לקופת החולים, צייר בחנות המכולת וכנר אשר שב לביתו מחזרה.
השכונה הייתה חממה אנושית, לא חממת נדל"ן. האנשים היו "ההון" ולא הנכס.
אפשר לדמיין את פרופ' אולנדורף יוצא בבוקר מהבניין ברחוב הילל בחליפה כהה ובכובע לבד אפור, הולך אל בניין הטכניון ההיסטורי בהדר הכרמל, אל הבניין המפואר שתוכנן על-ידי האדריכל הידוע אלכסנדר ברוולד ברחוב שמריהו לוין ,25 פינת רחוב בלפור ,12 ובו פועל היום מדעטק – המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל.
בין רחוב הילל לרחוב בלפור הפרידו רק כמה מאות מטרים, אבל לאורך הדרך הזאת היו שצעדו אל העתיד של מדינת ישראל.
הוא הולך עם תיק מסמכים ביד אחת ועם מחשבות על עתיד המדע ביד השנייה. השכנים ראו, אולי, רק אדם מנומס. הוא בכל זאת היה יליד ברלין (1900), גדל ולמד בברלין, הולך אל מקום עבודתו. אך הטכניון ראה בו אדריכל של דור שלם, של מהנדסים, הזוכרים אותו עד עצם היום הזה.
יש ערים שבנו מבני פאר כדי להוכיח את חשיבותן. חיפה הישנה עשתה את ההפך מכך: היא שילבה אנשים חשובים בדירות צנועות, כביכול אמרה להם "אתם כבר מספיק גדולים, אין צורך שגם הבית יתנשא".
זה אולי הלקח שמנסה הדר הכרמל ללחוש לנו גם כיום מבין המרפסות המתקלפות והעצים הוותיקים: גדולה אמיתית אינה נמדדת בגובה התקרה אלא בגובה הרוח. פעם, ברחוב הילל, גרו אנשים שהוכיחו זאת יום-יום. המדען לימד פיסיקה, המורה לימדה מוסיקה והבניין הצנוע היה, בלי לדעת, ארמון קטן של תרבות, מדע ואנושיות.
לעתים נדמה לי כי חיפה של אז ידעה סוד שכדאי לנו לזכור גם היום: ככול שהאדם גדול יותר, כך הוא זקוק פחות למקום כדי להוכיח זאת.
אגב, מדוע אין בחיפה רחוב על שמו של אדם שהיה אזרח כבוד של חיפה, זכה בפרס וייצמן, היה חתן פרס ישראל וממייסדי הפקולטה להנדסת חשמל בארץ – פרופ' אולנדורף?
שאלה היסטורית – עירונית לגיטימית.