"מה שנועד לך, סופו שיהיה שלך" • סיפור ○ יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

תחנת תלפיות

כלל בלתי כתוב הוא, שכל קבוצת אנשים יש לה התנהלות משלה.
וכך, גם קבוצה זו, שלא יצאה מן הכלל ושחיכתה בסבלנות לאוטובוס
שיאסוף אותם עם סליהם העמוסים בכל טוב השוק העמוס – שוק תלפיות.
זה השוק הגדול, שאם מעולם לא שירכת בו דרכיך, לא תזכה לתואר – חיפאי.
והשוק המדובר שנמצא כמטחווי רחוב תחתיהם. קרוב לתחנת האוטומוביל.
בין ההמון שהמתין בתחנה, עמד גם נער צעיר בתחילת שנות העשרה שלו
לאחר יום לימודים שגרתי עם ילקוט ספרים על גבו.
כשהאוטובוס הופיע בקצה הרחוב, התחילה הקבוצה לעשות מעשה קבוצה.
ומהו אותו מעשה?
התחילו כולם לשפר עמדות, עקב בצד אגודל, לעבר נקודת הציון היקרה.
זה המיקום המשוער ליד המדרכה בה יפתחו דלתות האוטובוס.
וככל שעמדתך משופרת, כך גם משתפרים סיכוייך להיות בין הראשונים לעלות
ולתפוס מקום ישיבה יקר מציאות.
אמרו מי שאמרו, שאם חשקה נפשך במשהו שעלותו שני מטבעות
וכשרצית לקנותו ותחבת ידך לכיס ומצאת שם רק מטבע אחד
הטעימוך טעמו של גהינם.
ואם כך, חשב הנער, טעמו של גן העדן יהיה ודאי
מציאת מקום ישיבה נכסף באוטובוס שהנה זה בא.

שהרי, כל בר דעת או ניסיון, יודע, שהאחרונים בקבוצה
מסתכנים בנסיעה בעמידה, אם שפר עליהם גורלם
ואם חלילה, לא חייך אליהם אותו גורל חמקמק
והנהג סגר דלתות האוטובוס, יופרשו אלה להמתנה בתחנה
עד לבוא האוטובוס הבא.
וזה, בפעימתו הבאה, עלול להגיע מלא ולא לעצור בתחנה.
תעלולי שטן.

נמצא, שסגירת הדלתות כמוה כמתן גזר דין סופי
ובלתי ניתן לערעור, לטוב או למוטב.
ועוד יודע כל בר בי רב, שגם אם יצורו על האוטומוביל
מי מאלו שלא שפר עליהם גורלם ונותרו מיותמים בתחנה
ידמו אלה, לאותו עם רב שצר על תיבת נוח אחרי שזה
סגר בריחיו והפליג לו לעולם אחר.

ההמולה והדחיפות לא נוחים לכולם.
"אנדרלמוסיה" רטן איש מבוגר חמור סבר
שהדחיפות וההמולה לא נעמו לו.
'מה לך נרגן', חלפה המחשבה במוחו של הילד, 'וכי מה עלה על דעתך
אנחנו בפאתי שוק תלפיות הרועש וגועש, וכך היא שיחתו של שוק.

או שמא חשבת כי ראוי להם, לתגרני השוק
לאמץ להם מנהגי ספריית 'פבזנר או 'בורוכוב'?
ויתכן שסבר פניו החמור תמיד, ערבבה עליו את דעתו.'

רוח רפאים

אלא, שלא בחמור הסבר עסקינן, ואף לא בהמולת השוק
הנראה כמצוי במלחמת הישרדות יומיומית.
באתי רק לספר עניין קצר, שיתכן ויסער בעומק המחשבה.
ויתכן שלא. כל אחד על פי מחשבתו.
יש, שיהנהנו בהסכמה והסיפור, יעלה חיוך על פניהם
או יבחש בירכתי תאי מוחם
ויש, שאולי ישליכו אותו אחרי גבם ויפטירו – מקרה הוא.
כך או כך, את חובתי מילאתי. סיפרתי.

כשהאוטובוס עצר והדלתות נפתחו, השתחל אותו
נער צעיר בגמישות, במהירות ובזריזות, בין האנשים
הנדחפים, הגיע ראשון אל המדרגות, עלה ושילם לנהג
במטבעות שהכין מראש.
סכום מדויק ללא צורך בעודף.
הוא לא דחף איש, ומרגע עלייתו במדרגות האוטומוביל ועד לישיבתו
במקומו הקבוע בירכתי המוביל העירוני, חלפו שניות ספורות בלבד.
הוא ידע להתמזג בקהל, ולתזמן את תנועותיו בהרמוניה
עם הסביבה באופן מושלם.
עד כדי כך מושלם, שאם ישאלו מי מהאנשים, האם הבחינו
בילד עולה לאוטובוס, ישיבו כולם בשלילה.
ואם חלפה במוחכם המחשבה, כי יש לנו כאן עניין
עם רוח רפאים, תנוח דעתכם.
יש לנו כאן רק נער צעיר, שקריאת נתוני הסביבה היא אומנותו.
ואכן, לא היה איש בקבוצה שיכול היה להעיד בשבועה
על נוכחות נער כלשהו שעלה עימם לאוטובוס.
מלבד מאחד.

מטרים ספורים מכל ההמולה, בצד תחנת האוטובוס
ישב על כיסא נמוך בחור צעיר, באמצע שנות העשרים שלו.
קסקט דייגים אופייני, היה מונח ברישול על שערו הכהה.
פניו הנעימות התהדרו בשפם שחור, ששיוו לו מראה
מבוגר יותר מגילו האמתי.
למרגלותיו, על הרצפה, היה מונח כובע הפוך.
הוא היה לבוש בגדים פשוטים אך נקיים, ששללו
כל עדות חיצונית שתקבע – הומלס.
הצעיר המשופם, ניגן במפוחית מנגינות שקטות ונעימות.
המנגינות לא היו מוכרות, אך היה בהן קסם, והן השרו רוגע
שהיה כעין עולם הפוך לאווירת מלחמת הקיום של השוק הסמוך
והמולת הרחוב הסואן.
צלילי המפוחית הענוגים פרטו על הנשמה עד כדי הפנוט.

כבדרך קבע, עמד הילד הנזכר, קרוב לבחור הצעיר. מוקסם.
מקשיב למנגינות המלטפות, מחשבותיו מרחפות אי שם
מנסות לחבר מילים לצלילים הענוגים, ומדמיין כאילו
הוא מחולל עימם במשעול הכרמים.
רק כשראה בזווית העין את תנועת האנשים לכיוון שפת המדרכה
התנתק ממקומו, והתכונן להתחמקות רוח הרפאים המיומנת שלו.
התחמקות, שלא נעלמה מעיניו של בעל המפוחית
והעלתה על פניו הבהוב חיוך משועשע.

אוטובוס – סרט

בצעדים מהירים התקדם הילד עד קצה האוטובוס
והתיישב על הכיסא האחורי והארוך, צמוד לחלון הפונה למדרכה.
נקודת התצפית האידיאלית.
המיקום האסטרטגי, אפשר לו להבחין בהתנהלות האנושית.
ללא כוונת מכוון, ומבלי שנתן דעתו לכך, הוא בחן מצבים.
ניתח את שפת הגוף של האנשים, התנועות, הדיבור
או הבעות הפנים שמסגירות כל כך הרבה.
לאחרונה, החלו פורחים מכונים שעורכים מבחנים לאנשים
המעוניינים להתקבל לעבודה. ואלו מעידים על עצמם קבל עם ועדה
כי הם יֵדעו לאבחן כל אדם, ולקבוע על פי תוצאות המבחן
אם מתאים הוא לתפקיד זה או אחר.
מצד אחד מיותר, חשב הנער, ומצד שני, כולם צריכים להתפרנס.
אלא שלדידו, דקות בודדות של התנהלות, מההמתנה בתחנה
לאוטובוס, דרך העלייה ותפיסת מקום הישיבה, ועד לירידה מהמוביל
ההמוני היו די והותר. הרי התנהלותך, היא המעידה.
כמה אתה יכול להעיד על עצמך, מבלי שהוצאת הגה מפיך.
בינו לבין עצמו, הוא הגדיר את הנסיעה כסוג של סרט.
עכשיו, חיכתה לו נסיעה של כעשרים וחמש דקות, והסרט כבר מתחיל.
סרט קצר.

כשהאוטובוס התחיל בתנועה, הרים בחור המפוחית מעט את ראשו
לכיוון הילד היושב ליד החלון.
האוטובוס התגלגל קדימה ונדמה היה לו לילד כי בעל הקסקט
היושב על כסאו, נתן בו את עינו. תוך שהוא ממשיך את נגינתו.
עין טובה, הוא חשב.
וכי, לא כך היא משמעותה של קריצה?

אסטרטגיות של נהג צעיר

שעות אחר הצהרים מתאפיינות בעומס אנושי מגוון.
אנשים עושים דרכם הביתה לאחר יום עבודה, תלמידים
ותלמידות בתלבושת אחידה בדרכם חזרה מבית הספר
נשים מבוגרות חוזרות מהשוק, מחפשות את האיזון
הנכון עם סליהן העמוסים לעייפה.
המגוון האנושי על כל אפיוניו ריתק את הילד.
הוא חיבב במיוחד את המבוגרת המסודרת עם הסלים.
זו שמעט כפופה ותחבושת אלסטית חובקת את קרסולה.
אולי בגלל התנהלותה המעודנת או שמא בגלל עצם
התארגנותה המסודרת, שהעידה על חשיבה ותכנון.
ואולי בגלל שני הדברים גם יחד.
כדרך קבע, הייתה עולה המסודרת עם סלים עמוסים.
תמיד הכינה מראש את הסכום המדויק.
שילמה, קיבלה כרטיס קטן להוכחת התשלום לסדרן, אם יגיע
ומתיישבת. וכל העניין הנזכר, לקח לה כעשר שניות. מסודרת.
אלא, שאין בריה דומה לחברתה, ולא דרכה של זו כדרכה של זו.

ולהוכחת הטענה, הנה עולה ההיא עם שני סלים, אחד בכל יד.
תוך שהיא עולה במדרגות, היא מדסקסת בקולי קולות
על מחירי הירקות הגבוהים עם זו שמאחוריה.
היא נעמדת מול הנהג ומניחה את הסלים על הרצפה.
הסלים לא יציבים ונראים כתלויים על בלימה.
עוד רגע וכל תכולתם היקרה, תתפזר על רצפת האוטובוס.
עכשיו צריך לשלם.
בתנועה מיומנת, היא שולחת ידה אל מתחת לחולצתה ושולפת
ארנק בד קטן ממעמקי חזייתה, בוררת מטבעות ומשלמת.
מטבעות חמימות עם מגע אישי.
נתנה בה עיניה המסודרת ומלמלה בינה לבין עצמה "איזה בושה."
'אין חדש,' חשב הילד, 'אותו הריטואל מהשבוע שעבר.'

אלא שאותו היום הביא עמו חידוש.
עלמת חן צעירה, חמושה בעיניים טובות וכמעט שחורות, עלתה אחריהן.
היא הניחה את המטבעות בכף הנהג הצעיר, תוך שהיא מחייכת בנועם.
הנהג נמס.
חידוש מלבב עין.
בתחנה הבאה עלה אדם זקן, ונעמד במרכז האוטובוס המלא.
שתי נערות בתלבושת אחידה, שישבו במושב שלידו פטפטו ביניהן
מתעלמות מהסביבה ובלי שנתנו דעתן על כך, גם מדעת עליון.
נער במושב מקביל, הסיט פניו. התעניין לפתע בנוף הנשקף מהחלון.
מעל המושבים, על דופן האוטובוס מעל לחלון המאורך, התדיינה
בינה לבין עצמה הכתבת שעל השלט "מפני שיבה תקום"
יתכן שהם לא מבינים מה אני שח?

הילד, היה אמור לרדת בתחנה הבאה.
הוא קם והתקרב אל דלת היציאה האחורית ואז, באחת
וללא אזהרה מוקדמת בלם האוטובוס בפתאומיות.
חלק מהנוסעים מעדו תוך שהם מחזיקים זה בזה.
אחרים, הצליחו לייצב עצמם באחיזה במוט המחובר
לכל אורך תקרת האוטובוס.
מעטים הושלכו קדימה ורק בדרך נס לא נחבלו.
'מה עובר על הנהג הצעיר?'

עלמת החן, שעמדה כמה מטרים מחזית האוטובוס
נזרקה לפנים ונבלמה רק הודות לכתפו של האוחז בהגה
ובמרחק חיוך קרוב ממנו.
"הכל בסדר, לא קרה כלום. רק חתול שכמעט נדרס."
הודיע הנהג בנחת והמשיך בנסיעה.
'אתה בטוח?' הרהר הנער לעצמו.
'נו טוב', חשב, 'כל בעל מקצוע משתמש בכלים שלו להשגת מטרתו.
לנהגים יש ברקסים. והוא גלגל את מי שגלגל עד אליו, ואף בחיוך זכה.

אינשאללה, שתמצא זיווג כמוך

עצמת העצירה הפילה גם את סל הפירות והירקות של המסודרת
שישבה ליד דלת היציאה האחורית.
פירות וירקות התפזרו והתגלגלו על רצפת האוטובוס.
הנער הזדרז לעזור לאישה חסרת האונים אל מול כבודתה המתפזרת.
הוא לקח את הסל, ותוך כדי זחילה והתפתלות וירטואוזית
בין רגלי האנשים העומדים, שחלקם נראו כמרקדים ריקוד עלום כלשהו
בעודם מנסים לעצור ברגליהם, את הפירות המתגלגלים
אסף את כל המצרכים בחזרה לסל, והשיב אותו מלא כבראשונה לבעליו.
האישה המבוגרת, שהתרגשה מאד מעזרתו של הנער הצעיר, הרעיפה עליו
תודות אין קץ וברכות לרוב.
בינתיים, המשיך האוטובוס בנסיעה והילד החמיץ
את הירידה בתחנתו המיועדת.

'לא נורא' חשב, 'ארד בתחנה הבאה. בסך הכל עוד חמש דקות הליכה.'
המסודרת, שחיפשה דרך להודות לילד, הציעה לו תפוח עץ.
"לא, לא תודה."
"זה בסדר, קח… תאכל בדרך הביתה, זה בריא."
"לא, לא אני כבר יורד, תודה. הבית קרוב."
המבוגרת לא ויתרה, ורגע לפני שירד מהאוטובוס, תחבה
תפוח באחד מתאי הילקוט שעל גב הילד, תוך שהיא ממלמלת ברכות.
'אינשאללה, שתהיה בריא ושתמצא זיווג בדיוק כמוך.'

מעשה התפוח

הגיע הנער לביתו וכדרכו בקודש, נישק את אימו שכבר סיימה
להכין לו את ארוחת הצהריים.
הוא הביט בה. פניה לא נראו כתמול שלשום.
מחשבותיה רבות, ונראה כי אלה טורדות אותה.
בין לבין, הצליח לשמוע אותה ממלמלת "שיהיה בריא."
"מה קרה אימא?"
"אה… שום דבר."
שחרור מחשבה טורדנית מנבכי המוח לאוויר העולם
יש בה כעין הקלה. כך אומרים המלומדים.
הפצרה אחת ועוד אחת והיא ניאותה.
"אתה מכיר את בעל דוכן הירקות בהמשך הרחוב?"
כולם הכירו אותו. קונים אצלו כשנתקעים. רק כשנתקעים.
רק כשהצורך הוא כל כך מועט, שהנסיעה והטרחה
בנסיעה עד לשוק, עולים על פערי המחיר הגדולים.
ולא בגלל שהיה יקר יותר מהשוק נטרדו הרוב מלבקרו
אלא בגלל אופיו.
הוא היה נרגן וכעוס כדרך שגרה.
וכשהתווסף לכך גם דיבורו הגס ורעם קולו
אין פלא שנאלץ להסתפק בקונים מזדמנים.

"בעל הבסטה, כן, ודאי שמכיר אותו. מי לא?"
אמו נאנחה. "הייתי צריכה רק פטרוזיליה, אבל ראיתי תפוחים יפים
אז קניתי קצת. אחרי שהוא שקל לי אותם, שילמתי.
כשלקחתי את השקית, נשמטה מידי אחת מהידיות שלה
ותכולתה התפזרה בחזרה על ערמת התפוחים.
כשהחזרתי אותם לשקית, הוא הרעים בקולו שהחזרתי לשקית
יותר תפוחים ממה שהיו שם בתחילה.
לא הועילו טענותיי כי אין לכך שמץ של סיכוי.
מה לי להכתים עולם שלם, בעבור תפוח אחד או שניים.
עד שלבסוף, הגשתי לו את השקית ואמרתי שייקח בחזרה
את מה שלדעתו שמגיע לו.
שהרי בסופו של דבר אין הפסד. כך מקובלני מאבותיי.
מה שנועד לך, סופו שיהיה שלך, גם אם פעמים הוא
מתעכב מעט ומטייל לו בשדות זרים.
ואם חסרת משהו, משמע, לא שלך היה מלכתחילה.
לאחר שבדק את התכולה בשבע עיניים, הוא הוציא תפוח אחד מהשקית
והחזיר אותו לערמת התפוחים שלו.
שיהיה בריא. כל כך שונה מאשתו. אנחנו בקשר טוב, אתה מכיר אותה?"
"אה… לא. לא מכיר." השיב הילד.
"טוב, היא משהו אחר לגמרי. אישה טובה, חייכנית ומאד מאד מסודרת.
כשהיא צריכה קניות גדולות היא אפילו לא לוקחת מבעלה, היא נוסעת
לשוק תלפיות. לאמיתו של דבר, היום זה יום הנסיעה הקבוע שלה לשוק."
הילד הפסיק לרגע את ארוחתו… 'מסודרת?'
הוא שאל "היא מעט כפופה, שערה אסוף מתחת למטפחת
ורגלה חבושה בתחבושת אלסטית?"
"כן, כן בדיוק."
מבלי משים הושיט הילד את ידו לעבר התיק שנח למרגלותיו
ומישש את התפוח שנתחב לתא החיצוני.
לאחר כמה שניות של הרהור, חייך הנער לעצמו ומלמל:
'אין דבר כזה הפסד'.

נערה יפת עין

ימים אחדים אחרי אותו מעשה תפוח, עמד הנער הצעיר
במקומו הקבוע בתחנת האוטובוס
במרחק האזנה מבעל המפוחית.
ילקוטו על גבו, חיכה בתוך ההמון. מיעוטם מזדמנים
ורובם קבועים, לאוטומוביל שכבר נראה בקצה הרחוב.
שיפור העמדות לכיוון שפת המדרכה היה בעיצומו.
עוד מעט מתחיל הסרט.
הקולנוע, אותו הקולנוע ואפילו הסרט דומה לקודמו.
דומה, אבל שונה.
בעודו מתכונן להתחמקות רוח הרפאים שלו
שמע איש מבוגר וחמור סבר, ממלמל בינו לבין עצמו
"איזה אנדרלמוסיה."
הילד חייך וחשב לעצמו 'לא דובים ולא אנדרלמוסיה.
הכל מסודר עד לקצה קוצו של תפוח. תתבונן סבא, תתבונן.'
בתחנה הבאה, עלתה ילדה כבת גילו לאוטובוס עם ילקוט על הגב.
היא התקדמה עד לחלקו האחרון של האוטובוס
ומצאה מקום נכסף כשני מושבים לפניו.
הילד זכר שהוא כבר ראה אותה פעם.
פניה נעימות ועיניה הכמעט שחורות הביעו רוב טוב.
היא הפכה לנוסעת קבועה.
'מן הסתם, עברה דירה לאזור לאחרונה.' חשב הילד.
באחד מהימים הבאים, רגע לפני שהאוטובוס התחיל את נסיעתו
הופיע לידו כבמטה קסם נגן המפוחית.
הוא שאל את הילד "אפשר לשבת?"
"רק אם אתה ממשיך לנגן." ענה הנער בחיוך רחב.
בתחנה הבאה, עלתה כהרגלה, הנערה בעלת הפנים הטובות
והתיישבה כשני מושבים לפניהם.
האוטובוס התמלא והאנשים הצטופפו בעמידה.
לא עברה דקה מאז התיישבה הנערה בכיסאה והיא קמה והציעה
את מקומה לאיש מבוגר שעמד שעון על מקלו.
הזקן סירב. אבל הילדה הפצירה והוא התרצה, תוך שהוא
מרעיף מילות תודה וברכות.
שום דבר לא נעלם מעיניהם של השניים היושבים מאחור.
נגן המפוחית קם מכיסאו ופנה אל הילדה
"בואי שבי, אני ממילא יורד בתחנה הקרובה. ובאמת שאת זריזה
כי הילד החביב כאן לידי, רצה להציע את מקומו לקשיש
אבל את הקדמת אותו. והוא הכי זריז שאני מכיר."
"תודה רבה." ענתה הילדה בחיוך והתיישבה במקום שפינה
בעל הקסקט והמפוחית ליד הילד.
"שלום." הנהן הנער בביישנות אל הפנים הנעימות
והעיניים הכמעט שחורות, ונענה בחיוך.

איזה סרט

אחרי כעשור ומחצה, עמד בחור עם שיער שהתחיל מעט להאפיר
וקסקט דייגים שחור לראשו בקדמת חופת חתן וכלה
וניגן במפוחית נעימות מלטפות שהתאימו למקום ולאירוע.
מתחת לחופה עמדו נער, שאת הילקוט הכבד
החליפה עכשיו טלית, ונערה בעלת פנים נעימות
ועיניים טובות וכמעט שחורות.
בשלב מסוים, פתח בעל המפוחית בנעימה שנשמעה
מוכרת לחתן הצעיר.
"מה שם היצירה?" הוא לחש לו, ונענה מיד.
"ריקוד האוטומוביל".

הנער סקר את האורחים. הוא חיפש.
החיפוש לא ארך הרבה זמן.
לאחר שניות ספורות, הוא זיהה אותה עומדת בקצה גוש
הקהל הגדול. לבושה בפשטות, בצניעות ובקפידה. מסודרת.
בעבר הלא רחוק, אחת מהכוכבות, בסרט האוטומוביל
הפרטי שלו.
הוא צד את מבטה ושלח לעברה חיוך רחב.
ממרחק, הוא ראה את שפתיה נעות.
הוא לא יכול היה לשמוע אותה, אבל כבעל ניסיון
הוא יכול היה לנחש את ברכתה.
הוא צייר בשפתיו לעברה – "תודה."
החתן הצעיר החזיר את מבטו לסביבתו הקרובה ומלמל לעצמו…
'איזה סרט.'

זהו פרק אחד מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: